בראשית כג, י

ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו עלה לגדלה:

לכל באי שער עירו. שכלן בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה:

וְעֶפְרוֹן יָתֵב בְּגוֹ בְּנֵי חִתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה לְכֹל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ לְמֵימָר

וְעֶפְרוֹן יָתֵיב בְּגוֹ בְּנֵי חִיתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִיתָּאָה יַת אַבְרָהָם בְּאַנְפֵּי בְּנֵי חִיתָּאָה לְכָל עָלֵי תְרַע קַרְתֵּיהּ לְמֵימַר

ונאמר, מאחר שעפרון ישב בתוך בני חת, לשם מה ניהל את השיחה עמם, ולא עמו. ונשיב, ראשית, כמו שאמרנו, שלא יתנגדו לו. ועוד נאמר, כדי להודיענו שאפשר להעיד על אדם כשנאמרו דברים בפניו (על התחייבותו), אף שהוא עצמו לא דיבר, כשאמרו: הוו עליו עדים, והוא נוכח. והוסיף 'החתי' כי לפעמים צריך להחיל את העדות על שמו ועל הדורות הקודמים (של המתחייב), וזה כשיש שנים ששמותיהם דומים. ואמר, באזני בני חת, שתתקיים העדות בשמיעתם. והוסיף, 'כל באי שער עירו' ל'בני חת', כי כמו שבני חת יכולים לטעון, במיוחד, בכח היותם 'בני מצרא', או כדומה לזה, כך יכולים בני העיר בכלל לטעון שיהיה בית הקברות רחוק מן העיר ע"ה אמה, באמת היד. ובמה שאמר עפרון 'לא אדני', ביקש שני דברים: לא רק את המערה אתן לך אלא את שניהם – השדה והמערה, ולא בכסף מלא אתן לך אלא בלא ככף ובלא מחיר. ומה שייחד את השדה בנתינה לעצמה ואת המערה בנתינת לעצמה, הוא מפני שכל דבר מן הקרקע ענייניו שונים. וצריך לקיים את העדות על זה לחוד ועל זה לחוד. ומה שצרף אליו 'אשר בו' מוכיח שמלת שדה היא מלשון זכר, ככ': "והיה השדה בצאתו ביובל". ואומרו לעיני בני עמי כולל את בני חת וכל באי שער עירו, וכל מי שיש לו הזכות והכח להעיד לו. ואומרו וישתחו אברהם לפני עם הארץ, ר"ל: אל עפרון. והמאמר 'אם אתה לו' מתפרש בשני אופנים: א. לו עשית, ב. הלואי ותעשה, כי מלת לו יוצאת לשתי הוראות: לו, כשאין למדבר ענין ותועלת בדבר, כדברי איוב "לו שקל ישקל כעסי", וכאומרו "לו חכמו ישכילו זאת". והאחרת, הלואי, וזה כשיש למדבר ענין ותועלת בדבר, כגון: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ומה שחורג משתים אלו, הוא על שני אופנים אחרים: לו כמו: "לו קרעת שמים", לו כמו – כדי שלא, לו ישטמנו יוסף. נתתי כסף השדה, כלומר כבר הפרשתיו. וזה מוכיח שהקונה צריך להפריש תחילה את הדמים, ואחר כך יעידו וישלם. ולפיכך אתה מוצא בקנית ירמיהו שקילת כסף פעמיים, ככ' ואשקולה שבעה שקלים וע(שרה הכסף ואכתוב הספר ואחתום ואעיד) עדים ואשקול את הכסף במאזנים, ואומרו קח ממני את המשקל. והשניה, שקילה לתשלומין, אחרי כתיבת השטר. ואומרו קח ממני מלמד שאין מוסרין את הכסף אלא לרצונו של המוכר. ב"ארץ ארבע מאות כסף", יש מלה נסתרת (ושיעורה): מחירה ת' שקל כסף. ובדיבור זה כתוב עפרן חסר, כי כתב עפרון עד התה' ואמר וישמע אברהם אל עפרון, ולא כמו שכתב בזמן השקילה. ומדרך ההשערה הקרובה ... אמר אברהם לעפרון בכתיב (?) ... נטל ממנו. ואומרו 'עובר לסוחר', מחייב שלא יקנה אדם ולא ימכור אלא במה שהוא ... בגלוי. ולפיכך מותר שכל דבר שהסכימו בני אדם לישא וליתן בו בגלוי אע"פ שאינו כסף טהור ... לנכדים לישא וליתן בו. 'ויקם שדה עפרון', מחובר ב'לאברהם למקנה' הבא אחרי כן – ויקם לאברהם למקנה, ככ' במקום אחר: "ויקם הבית אשר בעיר לקונה אותו". ומה שפרט ואמר: אשר במכפלה אשר לפני ממרא בא לציין את גבולות המקום הנקנה, ובמה הוא נודע, ואיזה בניינים יש בו. ומה שהוסיף 'וכל העץ אשר בשדה', מלמדנו שאין העץ נכלל בקרקע הנמכר עד שיאמר זאת בפירוש. וכן כל שנים ... שהם שותפים בקנין קרקע, לכל אחד מהם הגבולות שנתפרשו ואם פירש ד', יש לו ארבעה גבולות שלמים. ואם פירש שנים, אין לו אלא מה שפירש (?). ואם פירש לו ג' יש לו ג' ... כמושלם שצלעותיו שווה ... לעיני בני חת, בדרך ההסכמה.

ועפרון ישב בתוך בני חת דוגמא בתוך עמי אנכי ישבת.

לכל באי שער עירו לגלות המקח לסוחרים הבאים לעיר שיוודע להם:

לכל באי שער עירו. ובדינה כתי' לכל אנשי עירם אלו אנשי העיר הם אנשי חמור ולא הבאים בסחורה שאינם עמו. אברהם שלח את בני חת לדבר עם עפרון למכור לו את השדה ולא מצינו במקרא שדברו בני חת עם עפרון אלא משדיבר עפרון לאברהם ידענו שדיברו לעפרון בעבורו וכן דרך הפסוק לקצר כששלח יוסף אל פרעה ליתן לו רשות לילך לקבור את אביו ולא מצינו שדיברו שלוחי יוסף אל פרעה אלא מאחר שנתן לו פרעה רשות נגלה ונודע הדבר כי עשו שליחותם:

בתוך בני חת. בקרב אנשי משפחתו המיוחדת מהמון רבה של העיר:

באזני בני חת. המה הקשיבו והבינו את דבריו בהשכל ודעת וזהו משמעות באזני בכ״מ כמש״כ ר״פ ויגש:

לכל באי שער עירו. הכל ראו ושמעו התשובה גולמית ולא הבינו דבר:

ועפרון ישב בתוך בני חת, הוא טעם לדברי אברהם, שלכן אמר שיבקשו מעפרון, מפני שעפרון שופט הארץ ויושב בתוכם ובאמצעותם במקום מושב השופט, והוא יכול לפרש התקנה להיתר, וגם הוא טעם למה שיאמר שמפני שהיה שם במעמד ענה בעצמו, ואמר שענה באזני בני חת לכל באי שער עירו, ר"ל הגם שהייתי ממלא רצונך לפרש התקנה כחפצך אחר שבני חת מסכימים לזה, הלא חברון היא כרך ובאים לשם כל הסביבות ובזה א"א לשנות איזה תקנה אם לא בצירוף כל המדינה וזה א"א:

נ דאם היה כתיב בוי"ו יושב היה בינוני והיה משמעותו שישב כבר, וגם יושב עכשיו בתוך בני חת בשוה, אבל אם כתיב חסר ישב הוא עבר משמע שכבר ישב בתוך בני חת עמהם בשוה, ולא היום לפי שאותו היום וכו':

ס (נח"י), ונראה שדקדק זה משינוי לשון, דכאן כתיב באי שער עירו, ובפרשת וישלח (לקמן ל"ד כ"ד) במעשה דשכם כתיב יוצאי שער עירו, אלא דהכא והתם רבותא קמ"ל, דהכא קמ"ל שאפילו מי שהיה לו מלאכה ביטל מלאכתו ובא לגמול חסד, והתם קמ"ל שאפילו מי שהיה לו נחוץ לצאת אפילו הכי לא יצא עד שמל את עצמו תחילה, כדי לדבק בזרע יעקב: