בראשית כב, יז

ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן:

והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן:

אֲרֵי בָרָכָא אֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּכְחָלָא דִּי עַל כֵּיף יַמָּא וְיִרְתוּן בְּנָיךְ יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן

אֲרוּם בְּרָכָא אֵיבָרְכִינָךְ וְאַסְגָא אַסְגֵי יַת בְּנָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וִיהֵי כְּחָלָא דְעַל כֵּיף יַמָא וְיֵירְתוּן בְּנָךְ יַת קִרְוֵי קוּמִי סַנְאֵיהוֹן

שער אויביו. מדינות בעלות שערים:

כי ברך אברכך. בי נשבעתי שאברך אותך:

והרבה ארבה את זרעך ג"פ כתיב זרעך בפרשה זו כנגד ג"פ זרע שנקראו ישראל. זרע ברך ה' בני זרע אברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל. זרע קדש מצבתה כנגד יצחק שקדש שמו של הקב"ה. כלה זרע אמת כנגד יעקב שהיה מטתו שלימה והיינו דכתיב תתן אמת ליעקב:

וכחול ב' במסורה דין ואידך וכחול ארבה ימים. וזהו שנאמר כי כימי העץ ימי עמי שהבטיחו ג"כ באריכות ימים:

וכחול אשר על שפת הים כך נמצאו בימי שלמה.

ככוכבי השמים וכחול וגו'. מצינו לפעמים שמדמה את ישראל לכוכבים, ולפעמים לחול אשר על שפת הים, ולפעמים לעפר, שנאמר (בראשית כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. כי הכל מורה על זמן אחר, כי בזמן השלוה וההצלחה הוא ממשילם לכוכבים לשון גדולה כמו שפירש״י על פסוק ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, (דברים א י) הרבה והגדיל אתכם, כך הרבה ארבה האמור כאן הוא לשון גדולה.

ודמיון החול הוא מורה, על הזמן שהאומות קמים על ישראל לכלותם ולא יוכלו להם, כמו הגלים המתנשאים כאילו רצו לשטוף את כל העולם ומיד כאשר יגיעו אל החול הם נשברים, כך באומות, כמו שנאמר (תהלים מב ח) כל משבריך וגליך עלי עברו. אמנם לא יוכלו להם כי שם נפלו ונשברו לכך קראם משבריך, לכך נמשלו ישראל לחול זה השובר הגלים שלא יוכלו לעבור את החול, כי החול הוא חק וגבול הים כך לא יוכלו האומות לישראל לכלותם. לפיכך כשבא עשו לקראת יעקב, אמר יעקב בתפילתו (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, למה זכר דווקא הבטחת החול ולא הזכיר הכוכבים שיש בהם תרתי לטיבותא הריבוי והגדולה, גם לא הזכיר לשון ריבוי אלא ושמתי זרעך כחול הים, אלא שלפי שזה הבטחה שלא יוכלו להם שונאיהם, כך לא יוכל עשו להזיקו, ומטעם זה הזכיר דווקא החול שעל שפת הים, וכי אין חול אחר בעולם זולתו אלא לפי שהוא שובר הגלים כאמור, לכך נאמר כאן וכחול אשר על שפת הים. וירש זרעך את שער אויביו מה ענין זה לזה, אלא שהוא דרך לא זו אף זו, כי לא זו שיהיו כחול שלא יוכלו להם הגלים דהיינו השונאים, אלא אף זו שהמה ירשו שער אויביהם ויוכלו להם.

ודמיון העפר מורה, על זמן השפלות כי בזמן שיהיו כעפר לדוש בדיוטה תחתונה, משם יעלו משפל מצבם ויפרצו לכל רוח כמ״ש (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וכמ״ש (תהלים מד כו) כי שחה לעפר נפשינו ומה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו, וטעמו של דבר לפי שאין ישראל דורשים את ה' בכל לבבם כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות כידוע מדרכי כל הדורות ודורינו. ואולי רמז בדמיון העפר אל גלות מצרים שהיו המצרים חורשים על גבם כמו העפר שחורשים עליה, ויתבאר זה עוד לקמן פ' ויצא (כח יד) בע״ה.

והרבה ארבה. אין הכונה רבוי בכמות. שהרי כבר נתברך בעפר הארץ. אלא רבוי זה הוא גדלות הנפש כמו לעיל י״ז ב׳ וכאן נתברך זרע אברהם במצות קידוש השם וכדאיתא בסנהדרין פ׳ בן סו״מ דישראל נצטוו על קה״ש ולא אוה״ע. ומובן שאין זה אלא כבודן של ישראל. שהרי לא יבקש אדם שהוא בעל ד״א מחבירו שיקטע את ידו בשביל חייו. משא״כ מבנו שהוא אוהבו כנפשו ויודע בעצמו שהוא היה עושה כן בשביל חיי בנו. אין פלא שכמו כן ראוי שהבן יעשה כן בשביל אביו. נמצא זה הרצון מורה על אהבת נפש. שהמה שניהם כגוף אחד. וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וכך הקב״ה מצוה את בניו שהמה חלקו ית׳ ונושאי מלכותו. למסור נפשם בעד שמו וכבודו שהוא חייו כ״י כדכתיב ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כה״א. וכמש״כ בביאור מקרא זה שם. ומכ״מ. משא״כ לאוה״ע שהם נפרדים ממנו ית׳. וזכה אברהם במעשה זו שישיגו בניו גדולת הנפש למסור עצמם ברצון בשביל קד״ש ית׳ ואמר ה׳ שהיה רבוי זה בשני אופנים הא׳ ככוכבי השמים. הן המה גדולי הדעת שהמה מזהירים בדורם ככוכבי שמים. וגם מזכים את הרבים במה שהם נמסרים ונהרגים על קה״ש והב׳ וכחול אשר על שפת הים. הן המה המון העם כשמגיעים לקה״ש מוסרים עצמם בטוב לב. ובאשר עובדי אלילים נמשלו לימים כדכתיב בס׳ ישעיה כהמות ימים יהמיון ובשה״ש כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וקאי על עובדי אלילים. והים בשוא גליו נראה כשוטף את החול שסביביו. ובאמת כ״פ שוטפים הרבה גרגרי חול לאין תכלית אבל מ״מ המה משתברים מפני החול. כך לא יוכלו אוה״ע לשטוף את גדולת נפשם וכחם הפנימי. וע׳ ב״ב ד״ח שפירשו הכי מאמר דוד אספרם מחול ירבון מה חול מגין על הים:

וירש זרעך את שער אויביו. שער בכ״מ הוא מקום ישיבת חכמים וגדולי המדינה ונתברך שלבסוף יגיע שישראל ישבו בשערי אומות שרדפוהו באיבה:

כי ברך אברכך, תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכןהרבה ארבה, וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז"אככוכבי השמים, וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ"ע כמו שכל כוכב עולם בפ"ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר כחול אשר על שפת הים, שהוא השם גבול לים כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. וירש זרעך את שער איביו, וכתב הרי"א שמפני שע"י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ"ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות:

ט (נח"י), וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן: