בראשית כא, כב

אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד

וַהֲוָה בְּעִדָנָא הַהוּא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכוֹל רַב חֵילֵיהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימַר מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ בְּכָל מַה דְאַנְתְּ עָבִיד

ויהי בעת ההיא - שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה, לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע.

אלהים עמך. לפיכך אני ירא ממך לא מגבורתך ועשרך לכן אני מבקש שתשבע לי:

אלהים עמך. שהיו אומרים אילו היה צדיק לא היה דוחה בנו הבכור כיון שראו מעשיו אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה:

ואח"כ אמר (תרגום הפסוקים כ"ב – ל"ד).

פתח ב'ויהי בעת ההיא', כלומר: עת הולדת יצחק, כי אברהם היה מושלם בכל המעלות ורק ברכת זרע חסרה לו, וכשראו האנשים שהושלם גם בזה, אמרו לו: 'אל'ים עמך'. והתחילו המלכים בדבר הזה "אם תשקר לי" וגו', כי יראו מזרעו ומלחמתם. והזכירה התורה את שר צבאו (של המלך) ללמדנו, שראוי הוא הדבר שיהיה למלך יועץ, ואפילו כשהמלך חכם ונבון, מחמישה טעמים: שיתמכו זה בזה, שיהיה איזון בין חנינה וקשיחות ע"י תכונותיהם (השונות); שתאוזן הנהגתם בפחד ובטחון; במקרה שיחלה אחד מהם (יפעל השני) ושירכש (השר) את נטית אנשי סודו לדעותיהם. הפירוש העיקרי של 'אלהים עמך' שיסעדהו בכל החלטותיו, כמו שאמר נתן לדוד: "כי יי עמך", ובגלל זה אמרו לו 'ועתה' וגו', כלומר, טרם שאתה מחליט דבר (נגדנו) ומאבדנו בהחלטתך. 'השבעה לי' מלמד, שהשבועה היא על דעתו ועל כוונתו של המקבל את השבועה, ולפי מה שביטא הנשבע בגללו. 'תשקר' – בגידה, שכן הוא בארמית תרגום של 'אם תבגוד' והרבה פעמים מילת בגידה בעברית פירושה ביזה ושדידה, ככתוב: "הוי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד לא בגדו בו". ואומר הבוגד בוגד. ניני ונכדי, עד ארבע דורות, ככתוב שם ושאר נין ונכד. והוסיף ו'עם הארץ' לאמר: אל תבגוד בארץ הזאת, אמר 'אנכי אשבע', ולא: 'וישבע אברהם', מלמד, שמי שקבל עליו שבועה, הרי עליו חובה כאילו נשבע. לפיכך לא הותרה ארץ פלשתים לישראל, ולא נכנסו אליה עד שעבר דור רביעי, שאודותיו אמר אבימלך נכדי, ומה שאמר אחרי זה 'והוכח אברהם' (וגו') מלמד, שכל התפייסות בין שניים, שאין עמה אפשרות של תוכחה אינה התפייסות. 'אשר גזלו', מלמד, שחייב אדם לצוות את אנשי ביתו לא לחטוא. ותשובתו של אבימלך כוללת שלושה דברים: לא ידעתי, בראיית עיני, וגם אתה לא באת אלי בטענה, וגם לא שמעתי מפי אנשי מודיעין. ומפני מה לא נתן אברהם לאבימלך עבדים ושפחות? לא מפני שאבימלך היה יותר נדיב ממנו, אלא מפני שאין יהודי רשאי להוציא עבד שהתייהד לגוי, והתורה אמרה בזה: "לא תסגיר עבד". יתר על כן [אם מכרו קונסין אותו לפי הכסף ששילם הקונה לבעליו] ומזה בהלכה המוכר את עבדו לגויים, קונסין אותו עד עשרה בדמיו. 'ויצב אבימלך' – הסכים שתהיינה לו שבע כבשות מופרשות מן הצד. כאות לברית שבין שניהם בענין הבארות. וכל פעם שאחת מהן מתה, העמיד אבימלך אחרת תחתיה. ודבר זה דומה ל'עד הגל הזה ועדה המצבה', ול'עגל אשר כרתו', וכיוצא באלו. וראוי שנדע, אם המקום הזה נקרא באר שבע מגזרת השבועה ומחומרתה, כאמור כאן: 'על כן קרא למקום ההוא' וגו', איך אמר אחר כך שבאר שבע היא מגזרת שבעה, שהרי נאמר ויקרא, איך ייאמר אחר כך שהשם באר שבע נגזר משבעה – ויקרא אתה שבעה? ונאמר: שם מקום הברית הוא באר שבע, משום כי שם נשבעו, ואחר כך קרא את כל העיר באר שבע בגלל (המספר) שבעה, ולפיכך הוא אומר כאן: מקום, ושם – העיר. ויכרתו ברית – אבימלך ושר צבאו, ושבו אל ארצם רגועים, כי מלכותם הובטחה. ויטע אשל, כדי שיקהלו אצלו אנשים, ככתוב יושב בגבעה תחת האשל ברמה, ועוד כדי שיתקבצו שמה הרבה מבעלי החיים, כאמור: אשר שם צפורים יקננו. ויקרא בשם ה' שהיה מגייר אנשים ומכניסים בדת, ולפיכך הוסיף בכנוי ה' אלהי עולם – שהיא פעולת פועל, וכדומה לזה.

ויהי בעת ההיא כשילדה שרה ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקב״ה את שבועתו לאברהם שאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו'. ולכך בקש אבימלך ממנו אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אבל יותר לא היה אבימלך יכול לישאל שהרי הקב״ה אמר לו לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כלומר לאחר דור רביעי של אמוריים ישובו בניך ויכבשו את הארץ הזאת, ולפיכך כשבא אבימלך השני בימי יצחק אמר נכרתה ברית בינותינו בינינו וביניך, ולא שאל לו לניני ולנכדי מפני שנאמר ודור רביעי ישובו הנה.

ויאמר אבימלך. שם המלכות מלך ולא שם איש כמו שהוכיח בשמואל שהלך דוד אצל אכיש ושינה שם טעמו ובתילים הוא אומר בשנותו את טעמו לפני אבימלך אלמא דאכיש קורא אבימלך וכן פרעה שם מלכות במצרים כמו אנפריר"א (empereur, Kaiser). ונ"ל דאף פיכול שם מי שהוא על הצבא ולא שם האיש לפי שכל נעשה על פיו כמו שנ' כאן וגבי יצחק:

ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין:

אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו:

אלהים עמך. באשר כמו זר נחשב דבר זה, איך מלך הארץ ושריו יבקשו מאיש גר מתגורר בארצם שישבע להם בל ירע להם, ושיבואו עוד לביתו לבקש מאתו כזאת, ע"ז הקדימו, שלכן יראים מפניו באשר אלהים אתו, כמו שראו במלחמת המלכים ולקיחת שרה ולדת בן לזקוניו, אך שהלא אחר שכל מעשיו יעשה רק עפ"י אלהים ובפקודתו, מה תועיל השבועה, אם ה' יצוהו הפך הברית מה יעשה, עז"א אלהים עמך בכל אשר אתה עשה, ר"ל שאין מעשיך נמשכים אל גזרת האלהים, רק רצון האלהים נמשך אחר מעשיך, וכשתכרות עמנו ברית יסכים אלהים ע"ז. זאת שנית בל יהיה נראה כחושדין אותו שימרוד במלך וישקור בנמוסי ארץ שהוא דבר רע ועול, ע"ז הקדימו, שאלהים עמו בכל מעשהו וכל מעשיו מתכונים למצות ה', ורצו לכלול בשבועה זאת, שגם אם יהיה זה לכבוד ה' שילחם אתם בעבור כבוד השם, תמנעהו שבועת ה' מזאת, שמטעם זה שמרו בני ישראל השבועה הזאת ולא הורישו את היבוסי יושב ירושלים, הגם שהיו ממלאים בזה מצות ה':

ויהי בעת ההיא וגו' עד ויהי אחר הדברים האלה. ספר הכתוב מהצלחת אברהם וכבודו שאבימלך שר העיר ואולי שלכן נקרא אבימלך לפי שלצדקתו ויושרו היה אבי עמו וכפי ממשלתו היה מלך עליהם. ואמנם פיכל שר צבאו חשבו המפרשים שהיה שם אדם שר צבא אבימלך ששניהם באו אל אברהם ר"ל אבימלך ופיכל לאמר לו מה שיזכור. ולדעתי שהלך אבימלך והלכו עמו כל שרי צבאותיו שהיו רבים או מורשיהם ולרמוז לכללותם אמר ופיכל שר צבאו שאינו שם אדם אלא שפי' כל שרי צבאותיו ומורשיהם הלכו עמו אל אברהם. ואין ספק שהיה אברהם עם מקנהו חוץ מן העיר וכמ"ש בסוף זה הספור ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישובו אל ארץ פלשתים מכלל שבאו מן העיר אצל אברהם לדבר עמו כל ההבטחה הזאת. והנה אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה אמר בכל אשר אחה עושה לרמוז אל ג' הצלחות עצומות שראו בעניניו. הא' נצחון המלכים והב' הצלת אשתו משני מלכים לכבוד ולתפארת. והג' בתת לו אלהים זרע קדש בעת זקנתם להמשך שמם וזרעם. ועל כל זה שיבא המלך המושל בכל הארץ אל בית אדם גר בארצו לשאול ממנו שיכרות לו ברית ועל כל זה אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ולפי שחשבו מזה שהוא יירש את הארץ שאלו ממנו השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כלומר שלא יקח את ארצו מידו ולא מיד בנו ולא מיד בן בנו והוא אמרו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה ר"ל שכאשר לא נגענוך ולא עשינו עמך רק טוב כן אתה לא תעשה עמנו רק טוב. ומה טוב אמר השבעה לי באלהים הנה שרמז אל המקום אשר היה בו אברהם שאמר זה כדי לכבדו לפי שהברית אין ראוי שיכרת כי אם שילך הקטון אצל הגדול לכרות אותו שם ואבימלך כדי לכבד את אברהם רצה שיהיה בהפך שיבא הוא מארצו אל המקום אשר היה בו אברהם עם מקנהו לכרות עמו שם את הברית. ואמר אם תשקור לי לפי שבהיותם אוהבים כאשר ישלמהו רעה תחת טובה יהיה משקר ומורד באהבתו. והנה אברהם השיבו אנכי אשבע וחשבו המפרשים שפירושו אנכי אעשה כדבריך ואשבע על כל מה שאמרת. אבל פירושו אצלי שאברהם לא רצה לישבע אלא על עצמו לא על נינו ונכדו כי היה יודע כי זרעו יירש את הארץ ואיך יתנה על מ"ש לו השם לכן אמר אנכי אשבע כלומר אנכי בעד עצמי אשבע לא בעד יוצאי חלצי. ובעבור שאבימלך שאל זה ממנו כאוהב נאמן הוכיחו אברהם על באר המים אשר גזלו ממנו עבדיו שלא היה זה מדרך האוהב ואבימלך השיבו לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. שרצה בזה שהוא לא צוה לעשות כן למי שעשאו ועל זה אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי כאשר קרה הענין ליסר את החוטא וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום מפי אנשים אחרים ולכן אין עלי אשם בדבר הזה. והנה אברהם רצה לתת לאבימלך חליפין בעד הבאר ההוא כדי שלא ישאר לו עליו זכות כלל. וזה בשבע כבשות אשר היו לו ובעבור שהיה בזיון וקצף לאבימלך שיקח מאברהם דבר מועט כזה ולכן לקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית אחים. ומלבד זה הציב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וכאשר שאלו אבימלך מה הנה שהציב לבדנה השיבו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. כלומר הנה הצאן והבקר שנתתי לך מנחה שלוח' לאדוני אבל שבע כבשות האלה לבדנ' תקח מידי בדרך חליפין בעד הבאר בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ושהוא שלי והר"ן כתב שעבדי אבימלך היו מתעוללים עלילות ברשע נגד אברהם באמרם שחפר את הבאר ההוא מבלי רשות המלך ולכן נתן לו אברהם שבעה הכבשות כדי שיסתלק מעליו כל ערעור שאפשר להיות לו על זה עד שמפני זה קרא למקום באר שבע לפי ששם נשבעו שניהם וגם ששם כרתו שניהם ברית בבאר שבע. והראב"ע כתב ששבועה עקרו שבעה וראוי לדעת למה נקרא שבועה מלשון שבעה וכן למה הציב אברהם שבע כבשות האלה ולא מספר אחר ואולי שהי' זה מפני שהאומות ההן בזמן ההוא הית' אמונתם בשבעה כוכבי לכת והשפעותיהם עליהם ולכן היו נשבעים עליהם ונקראה מפני זה שבועה מלשון שבעה ואברהם מפני זה לדבר אל אבימלך אל לבו וכפי דרך אמונתו הציב שבע הכבשות לבדנ' ונשבעו שניהם בשבוע' האלה ר"ל כ"ש שכל מי שיעבור עליה' ישפעו עליו הכוכבים ממסילותם רעות ואינו רחוק שנקרא' השבועה והקיום ביניהם בלשון הזה שבוע מפני שבע כבשות שהציב אברהם לבדנה ושמשם ואלך נקרא כל קיום שבוע' לזכר אותם שבעה. שכרתו ברית עמהם. האמנם אחרי שעשו כל זה שבו אבימלך ושריו אל ארץ פלשתים לטעות באמונתם ואברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ר"ל שהיה הסבה הראשונה נמצאת הוא אשר ברא את העולם וחדשו אחר שלא היה והי' הפרסום והקריאה הזאת עם היות שגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ועכ"ז לא נמנע לקרא בשם אלהיו והיה האשל כמו שכתב הרלב"ג אילן גדול אצל הבאר להיות ממנו צל על הבאר כי כן היה לו באלוני ממרא כמ"ש (בב"ר פרשה כ"ד) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו לפי שבימות הקיץ היו אוכלים תחת העץ להתלונן בצלו ולהיות המים אשר תחתיו מים קרים. ובמדרש אמרו מהו אשל רב ושמואל חד אמר פרדס להביא פירות לאורחים וחד אמר פונדק לאכסניאה ר' זעירא בשם ר' יהודה אומר אשל זה סנהדרין כד"א ושאול יושב בגבע' תחת האשל. רצו בזה כפי דעת רב שבעבור הברית שכר' אברהם עם אבימלך עשה אשל קרוב לבאר ההוא והוא ארמון וגינת ביתן כבית מקדש מלך עם פרדס רמונים וכל מיני מגדים להתעדן העוברים והשבים ואורחים בביתו. וחד אמר שלא היה פרדס אלא פונדק לאכסניאה והוא מ"ש חז"ל שפתח היה בביתו של אברהם שכל העינים צופות אליו כלומר באים אצלו. ור' עזריה אמר שלא היה זה לענין המאכל והמשת' הגופנים אלא ג"כ בלמוד החכמה והעבודה האלהית שהיו באים שם ללמוד מאברהם ושהתמידה הישיבה בארץ פלשתים על זה האופן מהעבודת האלהים ימים רבים ולפחות תהיה עד עקדת יצחק שהיו ל"ח שנים: