בראשית ב, ה

טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט ל) כי טרם תיראון, עדין לא תיראון ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה טרם יצמח, עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:

כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צרך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים שהוא שופט ושליט על כל, וכן פרוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:

וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווּ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְחַקְלָא עַד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחִית מִטְרָא יְיָ אֱלֹהִים עַל אַרְעָא וְאֱנַשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אַדְמְתָא

וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא עַד כְּדוֹ לָא הֲווֹ בְּאַרְעָא וְכָל עִסְבֵּי חַקְלָא עַד כְּדוֹ לָא צָמַח אֲרוּם לָא אִמְטַר יְיָ אֱלהִים עַל אַרְעָא וְאֵינַשׁ לַיית לְמִפְלַח יַת אַדְמָתָא

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה על דעת רבותינו (בבראשית רבה) עיין חולין ס בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם ועל דעתי כפי הפשט כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור וזהו טעם "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח" שלא אמר "שיח האדמה" כי המקום הנעבד יקרא "שדה" אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה (שמות כג טז) לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם (במדבר כ יז) וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח:

וכל שיח. עץ וכן בין שיחים ינהקו ועל דעתי שהוא עץ פרי בעבור שנמשל האדם אל עץ והנה שיח וניב וסעיף ובד ואמיר וסרעף:

טרם יהיה בארץ. אמנם הטעם שבהבראם נמצאו בכח ולא בפועל באופן שכל שיח השדה עדיין לא היה בארץ וכן כל עשב השדה עדיין לא צמח:

כי לא המטיר. באופן שלא היה החומר מוכן לזה בשלמות מחסרון מטר ועבודת הארץ:

וכל שיח השדה. היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שיח מלשון לשוח בשדה שדרשוהו רבותינו ז"ל לשון תפלה ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק (תהלים סה יד) יתרועעו אף ישירו שהשבלים אומרים שירה ושירתן זהו קלוסן כי רצה הקב"ה להיות קלוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת.

וכל שיח השדה. וגו' לפי שאנו רואים בכל שנה הצמחים באים ע"י מטר ועבודת האדם ודרך העולם לנהג מנהגו שעשה בראשונה אומר לך כי העשבים והאילנות לא היו ע"י אדם ולא ע"י מטר כי עדיין לא המטיר כמו שהכתוב אומר רק איד יעלה מן הארץ שעדיין היתה הארץ מלוחלחת במים שהיו על פניה ומשוקה וצמחה מלחלוחותיה כי ביום שנקוו המים במקום אחד בו ביום צמחו העשבים והוא ביום השלישי. ואיד לשון לחלוחית כמו (איוב ל"ו כ"ו) יזוקו מטר לאידו כלו' לחלחו:

וכל שיח השדה וגו׳. בא להודיע מה שרמז בפסוק ראשון כי הוא הבורא הכל על דרך שפרשתי. ואמר כי הארץ לא הוציאה צמחה עד אשר השקה ה׳ והוא אמרו: כי לא המטיר וגו׳. גם הודיע כי חית השדה הוא יצירה, כאמרו: ״וייצר ה׳ וגו׳ כל חית השדה״ (בראשית ב:יט), אלא שהכין גלם מהאדמה כמו שהכין צורת אדם, והשרצת המים רמזה גם כן באמרו ״ועוף השמים״, וכבר אמרו זכרונם לברכה (חולין כז:) כי מהרקק נבראו.

עוד יכון הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אמרו, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו׳ עפר וגו׳, וכבר השמיענו (בראשית א:כז) ״ביום ברא אלהים אדם״, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו, למה הצרך לכפול הודעת הבריאה? והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר ״עפר מן האדמה״?

אכן יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פי״ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם, עד כאן, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב׳ ממסכת חלה (חלה ב:ה) וזה לשונם: המפריש חלתו קמח וכו׳ אינה חלה, ותנן בפרק ג׳ (חלה ג:א): ״גלגל בחטים וכו׳ האוכל ממנה חיב מיתה״ עד כאן. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ, וזה הוא גלגול בעסה. ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קדם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם, כי האדמה נתחיבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא. והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו׳ וכל עשב וגו׳ טרם יצמח, כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם, אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו. והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ. ואמר התקון שעשה ה׳ להוציא הצמחים ואד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם, כאמרו והשקה את כל וגו׳ וייצר ה׳ וגו׳ את האדם עפר וגו׳, זו היא הרמת החלה. אחר שנתחיבה כל הארץ בחלה והרים ה׳ חלה זו, הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל.

ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם, וכמו שדיק הכתוב (בראשית ג:כג): ״לעבד את האדמה אשר לקח משם״, אבל גן עדן לא הצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כלה קדש, ולזה אמר: ויטע ה׳ וגו׳ גן בעדן מקדם, פרוש קדם בריאת האדם, כאמרם זכרונם לברכה (פסחים נד:) והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קדש להנות מקדש וככהן האוכל בתרומה.

וכל שיח השדה וגו׳. הדבור והעסק על אודות השדה שהוא פרנסת העולם. כדכתיב מלך לשדה נעבד. אפי׳ מלך חושש ושואל על פרי השדה. זהו משמעות החיצוני במקרא זה. אמנם לפי זה הפי׳ לא ידענו מה הודיענו הכתוב בזה. אלא יש בזה המאמר עוד כונה עמוקה. דשיח משמעו תפלה קבועה המכונה עוד עבודה שבלב. וכדאיתא במס׳ (עבודת כוכבים דף ח׳) אין שיח אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. וביארו התוס׳ שהוא תפלה קבועה. והענין דמראש הבריאה קבע הקב״ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע״י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש״ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג״כ עבודת ה׳. היינו ע״ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי׳ דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא״כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה׳ שכרם שמור לעוה״ב או בעוה״ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא״כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז׳) למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ׳ פינחס אם יזכני ה׳) וכן תפלה קבועה דמש״ה נקרא במס׳ (שבת דף י״ב) חיי שעה (ולהלן מ״ח כ״ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין וכדאיתא בברכות ר״ש כ״מ כל הנהנה בעוה״ז בלא ברכה ה״ז גוזל הקב״ה וכנ״י שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. חבר הוא לירבעם ב״נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים. הטעם בזה דבברכות הנהנין נותן שפע ברכה במין הנאכל והמונע מזה ה״ז גוזל את הקב״ה. הרוצה להשפיע וכנ״י הצריכים לכך. וחבר הוא לירבעם ב״נ שמנע קרבנות מישראל שמביאים ברכה. ומכ״ז אנו באים לבאור הכתוב שאנו עומדים:

וכל שיח השדה. קודם שהי׳ תפלה שהוא שיח השדה כלשון המקרא ויצא יצחק לשוח בשדה:

וכל עשב השדה טרם יצמח. רש״י הביא סוגי׳ דחולין ד״ס דר״א רמי כתיב ותוצא הארץ דשא וכתיב וכל עשב השדה טרם יצמח מלמד שהיו עומדים על פתח הארץ עד שבא אדה״ר והתפלל מכאן שהקב״ה מתאוה לתפלתן ש״צ. ר״ח ב״פ הוי לי׳ ההיא גנתא שדי בי׳ בזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מיטרא וצמח אמר היינו דר״א. הנה רז״ל מפרשי האי קרא שלא צמח עדיין כלל מן האדמה עד יום הששי ושחטא אדם ונשלח מג״ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והתפלל והמטיר ה׳ ויצא דשא וכל פרי לפרנסתו. והוכיח מזה שהקב״ה מתאוה כו׳ ולכאורה הוכחת הגמ׳ אינה מכרחת מפרנסה שכך עלה במחשבה שיהא בא במפגיע היינו תפלה. ובזה הפרט תפלת כל אדם יקר בעיני ה׳ כמבואר במ״ר ויקרא פ׳ אמור (ויבוא ברצות ה׳ בס׳ במדבר בפ׳ מי מריבה) משא״כ בכל הצרות ר״ל שלא נשתוו תפלת כל אדם. וא״כ אין הוכחה שהקב״ה מתאוה לתפלת צדיקים. אבל כד דייקת בעובדא דרחב״פ וסיים ע״ז היינו דר״א משמע דר״א העלה דבר חדש שהקב״ה מתאוה כו׳. והרי מכבר הוכיחו במ״ר זה הענין מהא שנתעקרו האמהות משום שהקב״ה מתאוה. אלא ודאי לא היינו למדים מהא שנתעקרו האמהות לעסק פרנסה וכמ״ש. ובא ר״א ולמד שגם בפרנסה יש אופן שהקב״ה מתאוה לתפלתן ש״צ ביחוד. והיינו באופן שאנו רואים שנשתנה הטבע לצדיק כמו בהא דרחב״פ שהיו של הכל גדלים ושלו אינו גדל בזה האופן הוא משום שהקב״ה מתאוה לתפלת צדיק ביותר והביאו ר״א ראי׳ מהא שלא צמח אחרי שאמר הקב״ה תדשא וגו׳ הי׳ ההכרח והטבע קיים שיצאו והמניעה לזה היה שנוי הטבע משום שהקב״ה מתאוה כו׳. והנה כ״ז דעת ר״א. אבל לפי הפשט כבר כ׳ הרמב״ן דביום השלישי יצא הכל כמאמר ה׳. אבל המה לא הצמיחו עוד גידולים שיהא פרנסה לדורות עד תפלת אדם. ויש להוסיף דצמיחה משמעו לאט לאט ולא באופן שיצאו בשלישי בצביונן ובקומתן וע״ז הכוונה כתיב וכל עשב השדה טרם יצמח. בדרך צמיחה הבא ע״י מטר. וזה אינו נוגע ליום השלישי:

כי לא המטיר וגו׳. מש״ה לא הי׳ צמיחה הרגילה לדורות:

ואדם אין וגו׳. שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו תפלה:

וכל שיח. כל אלה הפסוקים נסמכים על מ"ש וייצר ה' אלהים את האדם. ובא להראות איך ביום עשות ושכלול וגמר הבריאה. האדם הוא ראש פנה ויסוד העולם וזולתו היה הכל תהו ובהו והיו כל מעשה בראשית לבטלה. הביא דוגמא מן העשבים והאילנות שנעשו ביום השלישי שהגם שביום ההוא נתהוו בלא מטר ובלא אדם. ככל מעשה ששת הימים שנעשו בדבר ה'. בכל זאת לא היה אפשר שיתקיימו לעתיד אם לא היה נברא האדם משני טעמים. א] כי רוב הצמחים אינם גדלים מאליהם רק ע"י עבודת האדם שיחרוש ויזרע, וכן האילנות צריכים לעבודת האדם שיטע אותם ויעבוד עבודתם. ב] לא יגדלו בלא מטר. והמטר הוא ענין השגחיי ויורד בזכות האדם ובתפלתו. וכבר בארתי (למעלה א ו) שיש מטר טבעי הבא בסבת האדים העולים מן הארץ וזה נקרא בשם גשם ואין בו ברכה. ויש מטר השגחיי הבא מלמעלה ממים העליונים שזה נקרא בשם מטר וזה יש בו ברכה. ומטר זה לא ירד רק ע"י זכות האדם וע"י תפלתו. וע"ז אמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. ר"ל שלא היה עדיין העת שימצא כל שיח ר"ל כל המינים כי יש מינים רבים שצריכים עבודת האדם (ושיח כולל גם האילנות כמ"ש הרד"ק ושדה הוא שדה הנעבדת כמ"ש הרמב"ן. ור"ל המינים שגדלים בשדה הנעבדת) וכן כל עשב השדה טרם יצמח רבים מעשבים הגדלים מאליהם שלא ע"י זריעה מ"מ לא היו ראוים לצמוח. כי צריכים מטר של ברכה. ומפרש כל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ. היינו המטר ההשגחיי ממים העליונים שנקרא בשם מטר ומיוחס לשם הויה אלהים שמורה על ההשגחה לא היה עוד על הארץ. כי אדם אין להוריד אותו ע"י זכותו ותפלתו. ומה שכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי אדם אין לעבוד את האדמה לנטוע את האילנות שצריכים נטיעה:

ה פירש במקום שתי תיבות עדיין לא, ר"ל הוא שם דבר ואינו נגזר ממנו פעל:

ו פירש אם יהיה פירושו קודם, ויהיה דבוק עם מלת יהיה ויצמח הכתובים אחריו, אין כאן מאמר פוסק, ואיך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת הסיבה למאמר הפוסק, ואם אינו דבוק רק עם מלת זה שחסר כאילו אמר וכל שיח השדה קודם זה, שוב לא יפול עליו כי לא המטיר:

ז פירש עוד יש מוכיח אחר על זה:

ח הרא"ם האריך בזה, ומהרש"ל פירש מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר כי אם נאמר טרם פירושו קודם, אם כן איך נופל עליו מלת תיראון שהוא לשון עתיד:

ט ר"ל דודאי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ויודע שאדם מכיר בטובתן של גשמים ויתפלל עליהן, (ועיין חולין דף ס:):

י שם העצם שלו יהוה, ר"ל יש בו אותיות היה הוה ויהיה דהיינו שמו, אי נמי שם העצם כלומר אות וסימן על עצמותו יתברך, ושמות האחרים הם שמות לתוארים מורה על תואר מתואריו יתברך, והא דלא מפרש פירש זה למעלה דכתיב ביום עשות ה' אלהים, משום דלמעלה צריך לכתוב ה' אלהים כדפירש"י לעיל ע"ש:

כ ר"ל תקיף ואמיץ כח, כמו ואת אילי הארץ:

וכל שיח השדה וגומר עד ויהי האדם לנפש חיה. הכוונה הכוללת בפ' הגדולה הזאת היא להודיע שברא אלהים את האדם בצלמו השכלי כדי שישתדל להשלים את נפשו בהכרת בוראו והשגת מעשיו ולהדמו' אליו ית' בחכמתו כי שלמות הצלם הוא שידמ' מאד אל הצורה אשר היא צלם אלהי והמציא ג"כ לתקון חייו כל הדברים ההכרחיים לקיומו ממאכל ומשתה מפירות עצי הגן אשר נטע וממימי נהרותיו וכל זה במציאות טבעי בלתי נצטרך ליגיעה ועמל ולא למלאכה אנושית אבל שיהיו כל צרכיו מכונים ונמצאים תמיד אצלו כדי שלא יטריד נפשו בבקשת צרכי גופו אלא בהשלמת נפשו אשר בעבורה נברא ושמפני זה צוה אותו שיסתפק בדברים הטבעיים אשר המציא לצרכו ולא ימשך אחר המותרות המצטרכות לעסקי המלאכות ולדברים המפורסמים באופן שלא יטה שכלו אל התיקון הגופני שהוא הפך השלמות הנפשי שהוא התכלית. ושעם כל זה אדם מדעתו ובחירתו הרעה הלך חשכים שכל את ידיו והודיע עם זה שלא הביאו אליו הדברים שהם מביאים לחטא שהם ששה. הא' גאה וגאון מכבוד משפחתו כמו שקרה לבני האלהים בלקחם מבנות האדם. והב' לרוע מקום מושבו כי יש מקומות מוכנים לחטא כמ"ש ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום שספר בגנותו שבחר לדור באותו מקום. וכן אר"זל ששכם היה מקום מוכן לפורענות. הג' שפעמים יחטא האדם להכרח חיותו כמאמר שלמה (משלי ז') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. והד' שיחטא מהתמדת הטובה לפי שלא ראה ולא הרגיש בימיו העדרה כמ"ש שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו. והה' שיהיה סבת החטא סכל והעדר ידיעה שלא ידע האסור והמותר וכמאמר הנביא (ירמיה י"ד כ"ב) בנים סכלים המה. והו' שיחטא מפני מסית ומדיח חכם להרע שמסיתו לחטא וכמ"ש (דברים י"ג י"ד) יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם. והנה זכר הכתוב בזאת הפ' שלא היו לאדם הראשון אחת מכל הסבות האלה להביאו לחטא כי כלם נמצאו בו הפך זה ולכן היה ראוי לעונש יותר גדול על חטאו זהו כללות כוונת הפרשה הזאת. ואבאר עתה חלקיה אחת לאחת וארשום על הסבות האלה. הנה זכר הכתוב בראשונה מדרגת אדם בבנין גופו ושהי' דל ושפל עפר מן האדמה נטבל במי המטר ומעלת ג"ע המקום אשר הושם בו וכדי להודיעו שני השרשים האלה אמר שעם היות שביום הג' בדבר ה' ובאמרו הוציאה הארץ עשב עץ עושה פרי למיניהם שהנה אותם הדשאים והעצים אחר תולדותם לא הולידו בדומה ולא צמחו בארץ מעצמם כל ששת ימי בראשית כמו שביארתי למעלה אבל מהיום הזה והלאה התחילה ההויה הטבעית לפעול כל דבר כפי טבעו ולהוליד דומהו מעצמו ועל זה נאמר כאן וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' שלא נאמר זה על הדשאים שהוציאה הארץ ביום הג' כי אם על הצמיחה וההולדה שעשו מעצמם ומטבעם אמר הששי וכאלו אמר כל עשב השדה טרם יהיה בארץ מעצמו וטרם יצמח בארץ מעצמו מטבעו שלא היו עדין צומחים מעצמם לפי שלא המטיר ה' אלהים על הארץ והמטר היה הכרח בהוית הצמחים כפי הטבע הנה מפני זה וג"כ בעבור שאדם אין ר"ל שלא נברא אדם עדין בעולם ירצה הקב"ה לעבוד את האדמה כלומר לעשות ממנה חומר ראוי לתולדות הדשאים והצמחים מעצמם וג"כ להיות חומר מוכן לגוף האדם ומפני זה העלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וכאשר ירד הגשם על העפר ולחלחו אז הוציאו הצמחים דומיהם מעצמם בדרך טבעי ואז לש הקב"ה את העסה ועשה מאותו עפר מעורב עם המטר כדמות טיט ציור האדם וידיו ורגליו ואיבריו כלם והוא אמרו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה שאין פי' וייצר שבראו כי אם שהתקין בנינו ותאר אבריו מלשון ויצר אותו בחרט וג"כ ברדת המטר על העפר הצמיח השם עצי הגן וכבר הבינו בב"ר הפסוקים האלו על זה האופן אמרו (בב"ר פרשת י"ג) הכא איתמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ולהלן איתמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה אמר ר' חנינא להלן לג"ע והכא לישובו של עולם רצונו שפסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כיון בו הויה טבעית שהיא ישובו של עולם אבל פסוק ויצמח הוא לענין ג"ע שהוא מההויה האלהית הנה התבאר מזה למה הוצרך הכתוב להודיע שלא היה שיח וצמח קודם המטר שהוא ללמדנו שעם היות שביום הג' הוציאה הארץ צמחיה במאמר השם הנה אח"כ כל ששת הימים לא הולידה ולא הצמיחה הארץ לטבעה להעדר המטר והותרה בזה השאלה הב' וג"כ הותרה השאלה הג' במה שאמרתי שלא בא הכתוב ללמד שלא עשה מלאכת היום הג' ביום ההוא ושעמדו הדשאים על פי הקרקע ולא יצאו עד שהמטיר כי הנה ביום הג' מבלי מטר יצאו הדשאים והצמחים מהארץ במאמר השם ולא נאמר על זה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כמו שחשב הרב המורה כי אם על הולדת הארץ הדשאים הצמחים והדשאים מעצמם ומטבעם בהויה הטבעית שזה לא היה אלא אחר שירד המטר ושאמרו ואדם אין אינו לענין צורך צמיחות הדשאים כי אם להודיע שני הדברים שהוצרכו למטר צמיחות הארץ בהויתה הטבעית ויציר' האדם והוית גופו והותרה בזה השאלה הד' לפי שאמרו ואיד יעלה מן הארץ הוא להודיע שכאשר רצה הקב"ה לתת מטר העלה אדים מלמטה למעלה בחלקי האויר ושם נקרשו ויהי הגשם על הארץ. וידענו שכן משפט הכתוב ושמלת טרם הוא לשון קדימה ותהיה גזרת הכתוב באמרו לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ וגו' ר"ל וכל שיח השדה והעשב טרם יהיה ויצמח מהארץ מעצמה מפני שלא המטיר ה' אלהים על הארץ הנה בזאת הסבה שהארץ בטבעה זרועיה תצמיח וגם כן שאדם אין שלא היה עדין נברא לכן כדי לעבוד את האדמה רצה ית' שתעלה אד מן הארץ והשקה וגו' ואז נעשו ב' הדברים יצירת האדם ונטיעת הגן בעדן שהוא מעשה הצמח ולפי' זה יהיה אמרו לעבוד האדמה אינו שב לאדם. כי אם להק"בה כי מלת לעבוד היא לשון מעשה כמו (איוב ל"ד כ"ה) יכיר מעבדיהם וכן תרגום של מעשה עובדא כאלו אמר לעשות וללוש את האדמה העלה את האדים וכן כתב רש"י לענין בריאתו של אדם העלה תהום והשקה לשרות את העפר ולברא אדם כגבל זה שנותן מים בעפר ללוש את העסה אף כאן והשקה ואחר כך ויצר. והותרה השאלה הה' שהיא למה חזר כאן לספר יצירת אדם ומה ענינו אצל יצירת הדשאים שהנה היה זה להודיע התכליות שבעבורה יצא המטר ראשונה שהיה ללוש העסה לבנין גוף האדם ולהצמיח הגן בעדן ויצא לנו מזה שביום הו' עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ואז נוצר גוף האדם ונטע השם הגן כי בעבור שהיו הדברים האלה מרצונו הפשוט נעשו ביום הששי שלא התחילה עדין ההויה הטבעית ולכן נתיחסו אל האלהים וייצר ה' אלהים ויטע ה' אלהים הנה הוצרך המטר ליצירת גוף האדם ולצמחי הגן בהיותם נבראים בששי בכלל ההויה האלהית ושלא היה מהויה טבעית שנצרכה אל המטר. ולא הוצרך ג"כ לצייר גופי הב"ח שנבראו ביום ההוא קודם ירידת המטר ולא ג"כ לצמחים ולאילנות שנעשו בשלישי מבלי מטר. הנה היתה הסבה בזה כלו לפי שלמעלת גוף האדם וליוקר הגן לא רצה הקב"ה שתהיה הויתם כלה מכח הארץ כדשאים שיצאו בג' וכב"ח שנעשו בששי אלא שיתחברו ביצירת גוף האדם והגן כח הארץ וכח עליון למטר השמים ישתו מים לכן לא נעשו שני הגשמים המורכבים היקרים האלה האדם והגן עד שירד הגשם על הארץ ונתחבר הכח עליון עם התחתון ולא היתה אם כן ירידת המטר אליהם להיות הויה טבעית כי אם מפני הבדלם במעלה ושלמות והנה לא נזכר כל זה בפרשת היום הששי כי אם במקום הזה לפי שראה הכתוב לזכור ענין הגן ועציו סמוך ומתיחס לחטא אדם וענשו שנמשך ממנו ולכן בא הכל בפרשה הזאת ואפשר לפרש ג"כ בפסוקים האלה שרצה הכתוב לספר מעלת הגן ולכן אמר שלא היו עדין דשא ועשב וצמחים בארץ בהויתם הטבעי'. בעבור שהי' חסר מהם החומר שהוא המים המתער' עם העפר שהוא מזון הצומח בטבע. והיה ג"כ חסר האומן הצריך לגן להיות עובד אדמתו ולכן תקן השם שניהם אם להמטיר המטר כי העלה אד מן הארץ ואם לענין האומן ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה שיצרו ממנה כדי שבטבעו יחמול וירחם עליהם וישתדל לעבדה והוא אמרו לעבוד את האדמה שחוזר כפי זה לאדם והכלל היוצא מהפסוקים האלה הוא להודיע שלא היה ראוי לאדם להתגאות לכבוד משפחתו ובית אביו כי האל יתברך יצרו עפר מן האדמה ולא היתה לו א"כ הסבה הראשונה מהסבות המחטיאות ולזה לא אמר הכתוב כאן שיצרו בצלם אלהים ובדמותו כי לא היתה כוונת הכתוב הזה לספר בשבחו כי אם להודיע פחיתו' מדרגתו כפי גופו וחמרו ואמנם אמרו ויפח באפיו נשמת חיי' הוא רמז לצורתו האנושית כי כמו שכתב הרא"בע בפרשה נח שם נשמה לא נאמר כי אם על נשמת האדם השכלית ולהיות א' בנושא רבת בכחו' קראה נשמת חיים שתכלול כל מיני החיים הצמיחה שהיא חיות מה כמו שזכר הפלוסוף וההרגש שיקרא ג"כ חיות וההשכלה שהוא החיים הנצחיים וכמו שביאר הרב המורה בשתוף שם חיים. והיה א"כ נשמת חיים רמז לנפש הכוללת הכחות כלם והותרה בזה השאלה הו' ואפשר לפרש נשמת חיים כמ"ש הפלוסוף שחיי האדם בהם חיים בהמיים נמשכים אחרי התאוות החמריו' ומהם חיים מדיניים נמשכים אחרי השכל המעשי המנהיג ואם חיים אלהיים והם נמשכים אחרי השכל העיונית כבני האלהים. וכאלו אמר הכתוב נפח האלהים באדם נפש בחיריית על כל מיני החיים האלה אמנם השלם רבי שמעון בן יוחאי פירש בכתוב הזה פי' צח מאד ונכון אמר תא חזי מה דעבד בר נש דהא קב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא לאחזא יתיה בעלמא ואיהו איתקדר בחובתיה ואיתהפך הוא נפשא דבעירא דאיתמ' עלה תוצא הארץ נפש חיה עד כאן. ולפי דעתו זה נ"ל לפרש שהאל יתברך נפח באפיו של אדם שהוא משל להכנסת הנשמה בקרבו נשמת חיים רוצה לומר נשמה מטבע השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים באישיהם כאלו אמר נשמה מטבע החיים הרוחניים ואעפ"כ הוא ברשעתו לא רצה לנטות אחריה ולעשות כמעשה הרוחניים ההם אבל עשה עצמו כאחד הב"ח הבהמיים שקראם הכתוב נפש חיה שהוא נמשך אחריהם כפי חמרו והוא אמרו ויהי האדם לנפש חיה והיא הבהמות והיא על דרך (תהלים מ"ט כ"א) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ועל זה אמר שלמה (קהלת ג' י"ו) אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם והותרה בזה השאלה הז'. והנה הרעיש הראב"ע את העולם באמרו בהרבה מקומות מספרו שה"א האדם יש לו סוד וכוונתו ששם העצם הפרטי לא יאמר בה"א הידיע' כי לא יאמר האברהם היצחק ולכן ראוי שנפרש האדם הנזכר תמיד בזאת הפרשה שהוא שם למין ושעליו דברו הכתובים לא על אדם הראשון הפרטי ואני משיב עליו שאדם הראשון היה עצם ראשון מפאת עצמו והיה עם זה מין למה שלא היה נמצא ממינו כי אם הוא ומהצד שהוא מינו דבר הכתוב כראוי לכנותו בה"א הידיעה האדם כמו ששם שמש יאמר על הגשם ההוא הפרטי השמשיי והוא שם למינו עם היות שלא ימצא ממנו דמותו הפרטי לבדו ולכן יכונה בה"א הידיעה השמש יצא על הארץ וזרח השמש ובא השמש וכבר העיר על זה האפד: