בראשית ב, כה

ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע:

וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן עַרְטִילָאִין אָדָם וְאִתְּתֵהּ וְלָא מִתְכַּלְמִין

וַהֲווֹ תַּרְוֵויהוֹן חַכִּימִין אָדָם וְאִינְתְּתֵיהּ וְלָא אַמְתִּינוּ בִּיקָרֵיהוֹן

וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מַה הוּא בַהֲתָתָא:

ערומי'. שם התאר וכן בגדי ערומים תפשיט. ויש אומרים כי גם ערום ראה רעה ונסתר כמוהו. וטעמו שהרוח ערום בלי מכס' כדמו' העין:

יתבששו. מבושת והיא מהשנים שיש נח נעלם ביניהם והאות אחרון כפול. כמו יתבונן ונקמץ השי"ן בעבור שהוא סוף פסוק:

ערומים ולא יתבוששו. כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו:

ויהיו שניהם ערומים וגו׳. טעם הדבר להיותם מקדם משללים מבחינת הרע וכללותם קדש, היו דומות בהם פנים שלמטה כפנים של מעלה, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק שלמטה באדם, כי שם קנה הרע מקומו. וזה לך האות – אות ברית קדש אשר תסובבהו הקלפה בערלה, וצוה ה׳ לכרות אותה. הנך רואה כי שם הרגיעה שדה. ותמצא כי כל תאוות הרשעים הנואפים תבער במקום ההוא, וגזר ה׳ לכסות התיעוב. ותמצא שאסרו חכמינו זכרונם לברכה (נדה יג.) להניח ידו וכו׳, ואמרו (שבת קח:) יד לאמה תקצץ, כי יבעיר אש זרה ותאכלהו אש לא נפח, וזה לא היה קדם לכן. ויש לנו לבחן הדבר ממה שראינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר (בראשית כד:ב) לעבד: ״שים נא ידך״ וגו׳. הטעם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זהר) כי אברהם אבינו עליו השלום לא היה כל כך בהשואה עם כל הנבראים בבחינה זו, כי הרחיק התיעוב. והגם שלא הורחק בהחלט והמיתה מוכחת, אבל על כל פנים לא היה התיעוב כל כך, וברית קדש שבבשרו תמה היתה, נקיה היתה. ולדרך זה ידיק הכתוב על נכון אמרו ולא יתבוששו, שהיה לו לומר ״ולא נתבישו״, שנתכון לומר שהגם שהיו ערומים לא יתבוששו, פרוש, התורה מגדת עליהם שאין להם דבר שיתבישו ממנו, והבן. והגיד הכתוב מי גרם בחינת הערוה להבדיל באדם חציו של מטה, ואמר ״והנחש״ וגו׳ ומזה נתגלגלו הדברים וכו׳:

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו. כל המפרשים הבינו בפי׳ ולא יתבששו מלשון בושה. אע״ג שלא בא בכל המקרא שורש בושה בכפולים וא״כ ולא יבושו מיבעי (ועי׳ ראב״ע) ויונתן תרגם ולא הוי ידעון מה היא בהתתא. פירושו מה היא ערוה ובית הבושת. אולי בא יונתן בזה לישב דקדוק המלה ועדיין הוא מוקשה. ונראה לפי הבנת המפרשים דמש״ה בא בבנין פיעל ללמדנו על טעמו של דבר שלא מטעם אחד לא הרגישו האדם ואשתו בושת. ומש״ה כתיב האדם ואשתו שהוא מיותר שהרי כתיב שניהם והכתוב מדבר אך בהם. אלא ללמדנו שלא מטעם אחד לא ידעו בושת אלא האדם מחמת שהיה דבוק בשכינה והיה עסקו באברי התשמיש כמו באברי המאכל וכדומה (וכמ״ש הספורנו) אמנם האשה בעוד לא השיגה דעת אנושי לא ידעה בושת ולא הרגישה חרפה בתאותה ודביקתה לאדם :

ויהיו שניהם ערומים. הגם שנתנה לו האשה לעזר להשתמש בשכל המלאכותי, לא התעסקה רק בתיקון המאכל וכדומה לא באומניות לדרוש צמר ופשתים לעשות כתנות, כי עדן לא אכלו מעץ הדעת ולא התאוו עוד תאוות בשרים ואברי ההולדה היו להם כאברים שבהם יאכל וישתה ולא יתבוששו. שהתשמיש היה רק לקיום המין לכן לא התבוששו, שהבושה בגלוי הערוה הוא רק מפני שהיא מעוררת אל התאוה וציורי זנונים שלא ידעו מהם כלל, וגם למ"ש כי קודם החטא לא היתה הנפש מורכבת בגויה בהרכבה מזגית רק בהרכבה שכנית והגוף היה אצלם כלבוש שיוכל לפשטו וללבשו, שבעת העיון והנבואה התפשטה נפשם מגופם. וממילא אחר שהגוף היה רק כמו מלבוש, א"צ לו עוד מלבוש, שההולך לבוש אינו ערום, כי רק אחר החטא שנתמזג הגוף עם הנפש והיו לאחד מאז יחשב ערום כשהולך בלא לבוש. והגם שרק אדם היה במדרגה הגדולה לא חוה, בכ"ז כיון שהוא לא התבושש לא התבוששה גם היא, וע"ז אמר האדם ואשתו, שהוא כפול עם מלת שניהם, שר"ל שע"י אדם לא התבוששו שניהם:

צ [צ"ל], י"ל שלא מחמת חסרון חכמה אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע: