בראשית יט, כב

כי לא אוכל לעשות. זהו ענשן של מלאכים, על שאמרו (פסוק יג) כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהזקקו לומר שאין הדבר ברשותן:

כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד:

על כן קרא שם העיר צוער. על שם (פסוק כ) והיא מצער:

אוֹחִי לְאִשְׁתֵּזֵב תַּמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְּקַרְתָּא צוֹעַר

אוֹחִי אִשְׁתְּזֵיב לְתַמָן אֲרוּם לָא יְכִילְנָא לְמֶעֱבַד מִדַעַם עַד מֵיעֲלָךְ לְתַמָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא זוֹעַר

כי לא אוכל. דרך בני אדם הוא מדבר כי הכל הוא יכול כי כל זה ממה שהשיב הק' ללוט או שמא ע"י הנביא השיבו ואמר הנביא כי לא אוכל וכן תירגם אונקלס לית לי רשות:

על כן קרא שם העיר צוער. כי עד שם היה בלע ולפיכך הוא אומר מלך בלע היא צוער שנקראת צוער לאחר זמן:

מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא:

על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער:

ש אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו:

ת כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה: