בראשית יח, כז

ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

וַאֲתֵב אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא עָפָר וּקְטָם

וְאָתֵיב אַבְרָהָם וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין הָא כְּדוֹן שָׁרִיתִי לְמַלְלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא מְתִיל לְעָפָר וּקְטָם

ואין מלת הואלתי. כמו החלותי רק פירושו רציתי. וכן הואיל משה. וכ"ף מלת אנכי. נוסף או הם שתי מלות והטעם אחד:

וטעם ואנכי עפר ואפר. כי עפר הייתי ואפר אשוב. והעקר על יסוד הגוף. והם העצמות:

הנה נא הואלתי 'לדבר. לשאול הספק שהיה אצלי בענין המשפט האלהי:

ואנכי עפר ואפר. ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך:

ואנכי עפר ואפר. ראוי אני להיות עפר במלחמת ארבעה מלכים. ואפר באור כשדים לולי רחמיך אשר הצלתני:

ואנכי עפר ואפר מכאן זכה לאפר פרה ועפר סוטה, עפר בגימטריא לשוטה בשי"ן שמאל ואפר בגימטריא בפרה. עפר ואפר. ב' במסורה הכא ואידך באיוב ונחמתי על עפר ואפר. וזש"ה גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם:

ואנכי עפר ואפר. ע"ד הפשט ואנכי עפר הייתי, ואפר אשוב, וזהו ודוי הצדיקים. וכן דוד ע"ה אמר (תהלים קג) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. וכן אמר איוב (איוב מב) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר.

וע"ד המדרש בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה. וכן מצינו כל ישראל שנקראו בשם אפרים, שנאמר (ירמיה לא) הבן יקיר לי אפרים, הוא כאלו אמר אפרים שני אפרים, אפרו של אברהם ואפרו של יצחק.

אל אדני ואנכי עפר ואפר כתיב באל״ף דל״ת.

ואנכי עפר ואפר. התחיל להקטין עצמו לפי שהיה רוצה להרבות דברים כלו' לא בשביל חשיבותי ארבה דברי לפניך כי אני כאין אך בענותנותי

הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. הואלתי לשון התחלה כמו שפירש״י על פסוק הואיל משה באר את התורה (דברים א ה) והביא ראיה מן הנה נא הואלתי. וכבר אמרנו למעלה שהושיב הקב״ה את אברהם בדין על אנשי סדום ובדיני נפשות מתחילין מן הצד, על כן אמר הנה נא הואלתי ולמה אני מתחיל להגיד דעתי לפי שאנכי עפר ואפר ובדיני נפשות מתחילין מן הצד. ולכך פירש״י דווקא בהואלתי הנאמר בפעם שני (פסוק לא.) שפירושו רציתי כמו ויואל משה, ובפרשת דברים פי' רש״י הואיל משה התחיל כמו הואלתי לדבר קשיא אהדדי, אלא ודאי שכאן פירש על הואלתי שנאמר בפעם שני, ולהלן פי' על הואלתי שנאמר פעם ראשון, כי הלשון סובל שניהם. ומיושב גם כן מה שלא נאמר ואנכי עפר ואפר בהואלתי שני וק״ל.

ויען אברהם. סתם עני׳ משמעו בקול רם כדאי׳ בסוטה דל״ב ב׳ רשבי״א אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך מודוי מעשר ופרש״י מדלא כתיב ביה עניה וגנותו בקול רם ממקרא בכורים היינו משום דכתיב וענית ואמרת. והנה א״א התפלל בלחש כדין תפלה אכן כשרצה לחזור ולבקש והרגיש שאין זה מדרך המוסר להיות לבו גס כ״כ לפני ה׳. אבל מדת החמלה ורחמים גבר עליו ע״כ הרים קול בכי׳ ואמר דברי פיוס לכבודו של הקב״ה:

הנה נא וגו׳ ואנכי עפר ואפר. השפיל א״ע בשני עצמים נבזים הללו לכונה מיוחדת לענין. כי עפר יש לו מעלת תולדות שהרי הכל מן העפר. אבל אין לו יחס אב שהרי בא מקו תהו ואבני בהו שברא הקב״ה בראשית הבריאה ואפר הוא להיפך שיחוסו רב מאבותיו שמהם נעשה אפר. אבל אין לו מעלת תולדות דזרעו שמצמיח הוא דל ורזה. וכשבא א״א לשפוך תחנה בא בענות צדק לומר שאינו בא בעיון תפלה לומר שיקובל תפלתו משום שיש לו זכות אבות או עטרת בנים. לא כן אנכי הנני עפר ואפר בלי יחס ומעלה רק חסד הנני מבקש ובשביל חין ערך שפתים הללו זכה לאפר פרה ועפר סוטה כדאיתא בסוטה די״ז היינו שזכו בניו שיהיו נרשמים בגדולה ע״י שני עפרות הללו שאינם מועילים אלא לקדושת נפש ישראל ובזה נודע סגלת נפש הישראלי:

ויען. הנה מה שתפס אברהם מספר חמשים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה שאין עדה פחות מעשרה, ונחשב כאלו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, אולם באשר הוא היה המתחיל לדבר והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וז"ש הנה נא הואלתי לדבר הלא אני הייתי המתחיל בדבור ואנכי עפר ואפרואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה וא"צ דוקא חמשים, ועפ"ז אוכל לשאול על פחות ממספר זה: