בראשית טו, ט

עגלה משלשת. שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה:

ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר חטאת יחיד:

ואיל משלש. אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד:

ותור וגוזל. תור ובן יונה:

וַאֲמַר לֵהּ קָרֵב קֳדָמַי עֶגְלִין תְּלָתָא וְעִזִין תְּלָתָא וְדִכְרִין תְּלָת וְשַׁפְנִינָא וּבַר יוֹנָה

וַאֲמַר לֵיהּ סַב לִי תִּקְרוּבְתִּין וּקְרֵיב קֳדָמָי עֶגְלָא בְּרַת תְּלַת שְׁנִין וּבְרַחָא בַּר תְּלַת שְׁנִין וְעִיזָא בְּרַת תְּלַת שְׁנִין וְשַׁפְנִינָא וְתַּסִילָא בַּר יוֹן

וְשׁוֹפָנִין וּבַר יוֹן:

עגלה משולשת ועז משולשת פירש רבי אברהם בת שלש שנים אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ט״ו:ט׳) אמר שלש וכן הדבר כי בת שלש לא תקרא עגלה כמו ששנינו (פרה א א) וחכמים אומרים עגלה בת שתים פרה בת שלש ורמז כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם ויתכן שיהיה טעם "משולשת" שיביא אותן רצופות ויהיה כל מין לבד וכן כי משולשות הנה (יחזקאל מב ו) שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות:

עז משולשת. יש אומרים ג' עזים והישר בעיני בת שלש שנים:

ואיל. הוא הכבש הגדול:

וגוזל. בן יונה. כי מאלה לבדם הנזכרים בבהמה ובעוף העולות וכל קרבן:

קחה לי עגלה. לכרות ברית ולמען יהי' דברי גזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע כדבריה' ז"ל וכן באר משה רבינו באמרו לא בצדקתך כי ברשעת הגוים ה' מורישם ולמען הקים את הדבר אשר נשבע כו' אתה בא לרשת:

קחה לי. היה ראוי לומר קח לי עגלה משולשת, או קח לך, כמו קח לך מכל מאכל, כי הלקיחה הזאת לתועלת אברהם ולהבטיחו על מתנת הארץ. אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד.

וכבר ידוע מאמר רז"ל בכל הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים ולא אלהיך, אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. וכן נאמר בקרבנות (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו. ותוספת ה"א של קחה כתוספת ה"א המזבחה.

וכבר ידעת כי הוא המקבל תחלה והוא הנקרא צדק, ואמר הכתוב (דברים ל״ג:י״ט) שם יזבחו זבחי צדק, וכלל הענין הה"א תחלה, ומשם ומעלה מעלוי לעלוי עד הסבה העליונה, וזהו באור קחה לי, ואמר ויקח לו להורות כי עשה כאשר נצטווה והקריב לשמו יתברך.

קחה לי עגלה. וגו׳ כלומר אם יחטאו בניך הריני מגלה לך כל מיני קרבנות כפרה שלכל מיני עבירה, ובכך יתקיימו בה. והכי איתא (ב״ר מד,יד) אמר לו בכפרות שאני נותן לבניך.

עגלה משלשת. שמינה ובריאה כמו עגלת שלישית וכמו ששנינו עגלה תלתא. ד״א בת שלש שנים.

קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדי לכרות הברית, כן היה דרך הראשונים כשהם כורתין ברית היו עוברין בין בתרי הבהמה כמו שכתב (ירמיה ל"ד י"ח) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו:

משולשת. י"מ שמינה וחשובה כמו (שמות י״ד:ז׳) ושלישים על כולו לשון חשיבות ובלשון התלמוד עגלא תלתא וי"מ שלש עגלות:

קחה לי עגלה משולשת. בענין מראה זו רבו הדעות, אענה גם אני חלקי ואומר לפי שמצינו בהבטחת הארץ שמזכיר לפעמים האבות ולפעמים זרעם והיכן מצינו שהיה לאבות חלק בארץ הלא היו כלם גרים בארץ והכתוב אומר כי לך אתננה וכתיב (שמות ו ח) לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ע״כ למדו רז״ל (סנהדרין צ:) מכאן לתחיית המתים מן התורה שנאמר (שמות ו ד) לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם. וגם זה מחוסר ביאור וכי לתחיית המתים ינחלו האבות חלק בארץ בעולם הזה.

אלא אין זה כי אם הקבורה, שיקבלו חלקם להיות להם מקום קבורה בארץ, לפי שכל מתי א״י חיין תחלה לעתיד כמו שיתבאר בעז״ה בפר' וארא (ו ג) אבל זרעם קבלו חלקם גם בחיים בעולם הזה והאבות דווקא לאחר מיתה שיחיו תחלה על כן הראה לו הקב״ה במראה זו עגלה כנגד אברם שנאמר בו (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. ועז כנגד יעקב שהלביש על צואריו עורות גדיי עזים. ואיל כנגד יצחק שהקריב תמורתו איל. וכן פירש״י בפר' נשא בקרבנות הנשיאים. (במדבר ז כא) ותור וגוזל אלו ישראל. ויבתר אותם בתוך רמז כי שלשה אבות אלו דוקא אחר ביתור דהיינו אחר מיתה יקבלו חלקם בארץ כי מתי א״י חיין תחלה אבל לא בחייהם. ואת הצפור לא בתר כי ישראל שנמשלו לתור וגוזל יבואו חיים לארץ כי בזה הראה לו הקב״ה מי ומי ההולכים לארץ ובאיזה אופן יהיה לאבות חלק בארץ והוא אחר ביתור ומיתה דהיינו אחר הערב שמשם בעולם הזה בנפול תרדמת המיתה עליהם ז״ש ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כד״א (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש. להורות כד ניים ושכיב אברם אז יקבל חלקו בארץ אבל לא עכשיו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ובני ישראל יהיו באי הארץ אחר הערב שמשו של אברם ותרדמת המות כאמור.

אך בתנאי זה, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם תחלה ועבדום ומה שהתחיל בלשון יחיד זרעך, ואחר כך אמר ועבדום לשון רבים, לפי שהגרות התחיל משנולד יצחק והאבות היו יחידים, אבל העבדות התחיל אחר שנתרבו ומה שנאמר בארץ לא להם י״א שקאי על אנשי הארץ כי גם המה גרים בארצם כמו שלמדו מן הפסוק (בראשית מז כא) ואת העם העביר אותו לערים. כדי שלא יקראו את ישראל גולים, ומה שהזכיר ד' דברים, גירות, ועבדות, ועינוי, וריחוק השכינה בארץ לא להם, יתבאר בע״ה לקמן פר' וארא (ו ו) וטעם למספר ת' יתבאר בע״ה פר' חיי שרה (כג טז).

ויאמר אליו וגו׳. בדרך כלל השיב הקב״ה כי סגלת א״י היא קרבנות. וכקבלת חז״ל במס׳ תענית ובכ״מ דבזה הפרט אך היא מסוגלת ואך לישראל היושבים בה וכמו שהודיע הקב״ה למשה בעת שביקש על פרנסת ישראל אחר מותו אמר את קרבני לחמי וגו׳ ויבואר יפה באותה פרשה מעתה היתה תשובת ה׳ דבזה ניכר שא״י ירושה לזרעו שהרי סגולת א״י וישראל ביחד על הקרבנות עומדים ובזה תבין שא״י ירושה לך. זהו תשובה מדרך כלל. אכן אמר ה׳ ברמז ההפרש שבין קרבנות ישראל ובין קרבנות אוה״ע אע״ג שגם הם מקריבים ובזה ישכיל שאך ישראל המה מסוגלים לקרבנות שא״י היא מסוגלת ביותר:

ואמר קחה. קח מיבעי וכבר נדרש על כיב״ז בירושלמי סוכה פ״ד ובוי״ר פ״א על מלת ולכה. שאם אין אתה לא יהא אחר. כן הפי׳ כאן אם לא יהיו בניך עוסקים בקרבנות לא יהיה זרע אחר מסוגל לזה:

לי לשמי כידוע דרשת המכלתא על מזבח אבנים תעשה לי וכן הרבה ובזה הפרש בין ישראל ובין אוה״ע. דישראל משעת הלקיחה מחויב לדעת ולדקדק שכשר לקרבן. שהרי בע״מ כ״ש פסול לקרבן ואסור להקדיש כדאמרינן במס׳ תמורה ד״ו. משא״כ אוה״ע רשאי להקריב בע״מ רק מחוסר אבר שניכר לכל. וא״כ בשעת לקיחה לקרבן א״צ ליקח לשמו:

עגלה משלשת כו׳. שלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאוה״ע שישראל מביאים עליהם נסכים. משא״כ אוה״ע והיינו משום שאין הקרבן עולה לרצון והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון כמו שאמר הושע הנביא ט׳. לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומש״ה באוה״ע כשר בכ״מ משום שאינו לריח ניחוח כמש״כ לעיל ז׳ ב׳:

תור וגוזל. הוא בן יונה. וצוה הקב״ה ליקח א׳ מכל מין לרמז שאין הבדל ביניהם בין ישראל לאוה״ע אלא בחטאת שאין אוה״ע מביאים. ולא בעולה שבזה אין נ״מ בין ישראל לעובד כוכבים:

ויאמר אליו. פי' במד' במה אדע באיזה זכות א"ל בזכות הקרבנות, ר"ל שזכות מה שמסרת א"ע להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות, שענין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר א"ע להשחט ולהקרב ע"ד כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב א"ע ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן, וכ"מ שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד, אולם מה שצוה לו לקחת עגלה משולשת וכו', רמז לו בזה שיכניע כל כחות גופו תחת הנפש האלהית שבו, עד שידכא כל כחות החומר ויבתר אותם לבתרים שלא יתקוממו על נפשו האלהית אשר היא האדם באמת, וכחות החומריים בהמה המה להם, היא הבהמה אשר האדם רוכב עליה להנהיגה ולמשול בה, וכחות החומריים יתחלקו לשלשה. א] הכח הדמיוני שהוא נמצא בכל בע"ח, ועת ימשול באדם יוליך את שכלו שולל לפרוק עול שמים מעליו ולחשוב מחשבת מינות אמר נבל בלבו אין אלהים, וזה הציור בעגלה משלשת, שהעגל היא אות החפשיית, כי השור נושא בעול והעגל לא עובד בו ולא משך בעול. ב] הכח המתעורר שעת ימשול באדם יעוררהו לכל מדה רעה ולכל עלילות נשחתות אשר מקורן מנפש החיונית, וזה ציור העז משולשת שהשעיר ירקד על ההרים ובמדבריות, וכן הכח המתעורר יוליכהו בהרים ובמדבריות לאסוף הון ועושר ובצע מעשקות. ג] הכח המתאוה לאכילה ולעדונים ולזמה, שמקורו מנפש הצומחת, וזה ציור האיל משלש, שהאיל מורה על חוזק הגוף ותקפו, צוה שכל אלה כחות החיים יקח לו שיהיו מיוחדים לעבודת ה', וגם צוה שיקח תור וגוזל. שהתור הוא מעופות הנוסעים, כמ"ש ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, וגוזל היא היונה הצעירה הבייתית, והתור הוא הגדול כמ"ש חז"ל, והוא ציור אל הנשמה העליונה הנושאת כנפים לעוף לשמים, ויש נפש קדושה השוכנת באדם כל ימי חייו, ויש נשמה הבאה ממרום לפי הזכות ומסתלקת בעת החטא, שזה במשל התור הנוסע בעת הסתיו לארץ צלצל כנפים, כמ"ש בפי' שה"ש על וקול התור נשמע בארצנו:

ל כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי: