בראשית יג, טז

אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה:

וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא כְּמָא דִי לָא אֶפְשַׁר לִגְבַר לְּמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף בְּנָיךְ לָא יִתִּמְנוּן

וְאֵשַׁוֵי יַת בְּנָךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא דְהֵיכְמָא דְאִית אֶפְשַר לִגְבַר לְמִימְנֵי יַת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף כֵּן בְּנָךְ אֶפְשַׁר דְיִתְמְנוּן

כעפר הארץ אשר אם יוכל איש וגו׳. ביאר ה׳ באיזה דבר הוא מדמה עתה זרעו לעפר שהוא לענין רבוי. ולא כמו שבא אותו הדמיון ליעקב בכונה אחרת וכמו שיבואר להלן כ״ח י״ד. לזה ביאר כאן לא״א דעתה מדמה לענין רבוי מופלג:

אם יוכל איש למנות וגו׳. אין הלשון מכוון והכי מיבעי אשר לא יוכל להמנות. אלא בא לרמז דכמו עפר בעת הגשם רב ומדבק העפר כמעט אפשר למנות כל גוש בפ״ע אבל מ״מ עומד להתייבש ולהפרד ושוב א״א להמנות. כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער. אבל שוב מתרבים עד שא״א להמנות :

ושמתי. ובל תשאל, הלא אני יחיד וגם אם אלד בן, איך יירש איש אחד ארץ גדולה כזאת, א"ל שזרעו יהיו רבים כעפר הארץ, וע"כ,