בראשית א, כט

לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ. השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יָת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע דִּי עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיָת כָּל אִילָנָא דִּי בֵהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרָע לְכוֹן יְהֵא לְמֵיכָל

וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יַת כָּל עִיסְבָּא דְבִיזְרֵיהּ מִזְדְרַע דְעִילוֹי אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא וְיַת כָּל אִילָנֵי סְרָקָא לִצְרוֹךְ בִּנְיָינָא וּלְאַסָקוּתָא וּדְבֵיהּ פֵּירֵיהּ אִלָנָא דְבִזְרֵיהּ מִזְדְרַע לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל

הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחדיו כלם. וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר (בראשית ט׳:ג׳) "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" — את כל כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל. לשון רש"י. (רש"י על בראשית א׳:כ״ט) וכן פירש הרב במסכת סנהדרין (נט ד"ה לא הותר) "ולכל חית הארץ" לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות וְ"אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". ואם כך יהיה פירוש "אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" "וְאֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב" ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן "כל ירק עשב" לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג כא). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו. ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש כדכתיב (ויקרא יז יד) "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא", כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה. ומה שאמרו (ב"מ לב) "צער בעלי חיים דאורייתא", וזו ברכתנו שמברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה", ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם (ויקרא יז יא-יד) אם גומר השם עלי. וטעם "אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה, שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ, אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו: "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג׳:י״ח).

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם. התיר לבני אדם ולכל שיש בו נפש חיה לאכול כל עשב. וכל פרי עץ מותר לאדם. והעשב הירק לחיות ולכל רומש. ועד כה לא התיר הבשר עד אחר המבול:

הנה נתתי לכם - נותן אני לכם עתה דוֹיְינְש. וכן: הרימותי ידי, מרים אני. נתתי כסף השדה, נותן אני.

הנה נתתי לכם. למאכל אדם:

פרי עץ ב' במסורה אשר בו פרי עץ. פרי עץ הדר. רמז למ"ד אילן שאכל ממנו אדה"ר אתרוג היה:

זכר בגימטריא ברכה. נקיבה, כגימטריא בקללה:

"אמרתי עד כאן" (כשני שליש העמוד חסר). [מאמרו] "הנה נתתי לכם" וגו' מורה שהרכיב בשכל אדם את ידיעת כל הצמחים המזינים אותו, מתבואה ועצים וירקות. ומן ידיעת (הצמחים) שהוא מתרפא בהם. ולא הסמיך אותו בזה על נסיון ובחינה כי היה אובד אם היה נחפז לאכול דבר הממית, או גווע ברעב אם היה ממתין עד שיבדוק את כולם. וכן מתחייב ממאמרו 'ולכל חית הארץ' שהודיע לו את המספוא של הבהמות כולן, למיניהן, מהסיבה הנ"ל. ומפלאות החכמה שבעלי החיים, נעדרי דיבור ומחוסרי תבונה, שם בטבעם לידע את המועיל והמזין...המזין המחזק את הגוף אינו אלא ממה...והוא משתנה (בדרג) השלישי של העיכול, רצוני לומר: בתוך המעיים(?), עד שחלקו הקשה מתאתם לעצמות, ומחזקן, והבינוני – לבשר, ומחלימו והדק ביותר מחזק את החלב, והמים הנשארים פונים אל איברי הפרישה, ויוצאים. וכל חומרי ההזנה הם משני סוגים: מצרכים שאי אפשר בלעדם, מיני דגן ודומיהם, או מצרכים סתם, כיין ושמן, ככ' ויין ישמח לבב אנוש וגו'.

מילת עשב מרמזת גם לידיעת כל מיני עשבים ועצים היפים לתרופה, ולהדרכה במשקליהם, ותרכובתם ותערובתם והתקנתם. והצורך לתרופות המורכבות הוא בגלל העדר של סם מרפא מסויים, ותרופה מופרדת (ר' דבריו לקמן, עמ' 299. בענין עץ החיים), ושם ה' בחכמת האדם את (הכשרון) להרכיבן, עד שתושג התכלית הנרצה. ובמלת זורע לוטה שימת התבונה באדם כיצד לזרוע כל מין, ובאיזו עונה, ואיך להרכיב את הזרעים הנתונים להרכבה, עד שיהלמו את רצונו, ואיך להוציא את עסיס הפירות, כיין ושמן, ולשמר אותם. ובאשר על פני כל הארץ נכללת ידיעת איזה אדמה תוכשר לחיטים, ואיזו לגפנים, ואיזו למקשאה, ואף אילו מקומות יצמיחו...

ולא אמר פרו ורבו בצמחים (ולא ויברך אותם), מפני שצרפם (לברכת) האדם. ושתי שאלות נשאלות כאן, ועל שתיהן אותן התשובות. א. אמר לאדם: הנה נתתי לכם את כל עשב, משמע שלא התיר להם אכילת בשר. והב', איך זה שאמר (כזאת) לכל הארץ, והרי אנו רואים שהארי (ושאר) החיות הטורפות אוכלים בשר ולא עשב. ובשתי השאלות האלה שתי תשובות. א. התורה מדברת רק על הרוב ומניחה את המועט, כמו שהקדמנו לבאר בפתיחת הספר הזה. והיות ורוב אכילתו של האדם הם הצמחים, ובלעדם אי אפשר לו להתקיים, בעוד שאכילת הבשר מצויה פחות, ואין בה הכרח, ובעלי החיים גם הם אוכלים על פי רוב עשב ורק מיעוטם אוכל בשר, הזכיר הכתוב את המצוי ביותר והשמיט את המועט. וראיה לכך ממה שחלק מהשרצים והדגים אוכל עפר, ואין הכתוב מזכיר את זה, כי המדובר הוא רק ברוב. והתשובה השניה (אלהים) מנע את האדם מלאכול את בשר בעלי החיים ומנע גם את בעלי החיים מלאכול זה את זה רק בזמן הראשון, מפני שלא היה להם אלא מספר קטן מכל מין ולו היו אוכלים זה את זה היו כולם כלים ונכחדים. ולפיכך דחה את (היתר אכילת בשר) עד שרבו ואז התיר להם.

הנה נתתי לכם נותן אני עתה לכם ובלע״ז דונאץ וכן הרימתי ידי מרים אני, נתתי כסף השדה נותן אני.

את כל עשב זרע זרע כגון תבואה וקטנית ופירות האילן אלו הן למאכל אדם אבל לכל חית השדה נתתי את כל ירק עשב כגון כרוב תרדין וכיוצא בהן וכשחטא אדם נגזר עליו לאכול עשב שנאמר וקוץ ודרדר וגו׳ ואכלת את עשב השדה הוא שנאמר נמשל כבהמות נדמו שאם הותר לו בשר אם כן מצינו חוטא נשכר.

לכם יהיה לאכלה...ולכל חית הארץ פרש״י השוה להם הבהמות והחיות ולא הרשם לאכול בשר והיא דבפרק ארבע מיתות דמלאכי השרת מסננין לו יין וצולין לו בשר ההוא בשר היורד מן השמים ומה שכתוב ורדו בדגת הים היינו למלאכה כדבעי רחבה הנהיג בעיזא ושבוטא מאי, ובעוף השמים היינו למלאכה כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזא ותרנגולא מאי. ובכל החיה הרומשת על הארץ היינו נחש לשליחות, כדאיתא פרק ארבע מיתות.

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם וגו׳. שעור הכתוב הוא על זה הדרך: להיות שכבר אמר ״ומלאו את הארץ וכבשה ורדו״ וגו׳, בזה עשה את האדם אדון ושליט בכל הבריאה, ועתה בא לומר תועלת הנתינה שהוא לאכלה, ובזה הרשה אותם לאכול מהצמחים. וממוצא דבר אתה יודע כי מה שנתן להם דגת הים ועוף השמים והבהמה אינו אלא למשול בהם, לא לאכול מהם, כי פרט על אחד מהנמשלים שהוא לאכילה ולא כלם.

ואת כל העץ אשר בו פרי עץ. כאן שלל עץ הדעת, כי אינו בגדר זה עושה פרי לבד, אלא שהוא עצמו פרי. ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: ואת כל העץ – ולא כל העץ בכלל, אלא אותו אשר בו פרי עץ, ולא אותו שהוא עצמו פרי, שהוא עץ הדעת שנצטוה עליו אחר כך בפרוש. או יאמר דאפלו עץ הדעת בכלל, והגם שמצינו שנצטוה עליו, כבר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פכ״א) שאם היה ממתין עד ערב שבת היה מקדש על היין עד כאן, ומתוך דבריהם אתה למד כי לא נאסר אסור עולם.

ויאמר אלהים. יחד לבני אדם שיאכלו כל עשב זורע זרע. היינו זרועי העשב כגון התבואה והקטניות, וכן מן העץ יאכלו הפרי, ולחית הארץ יחד ירק עשב לא הפרי. כן פי' הרמב"ן, אולם ממה שכפל נתתי לכם, לכם יהיה לאכלה. מבואר שלאדם נתן ומסר את הכל בין העשב בין הפרי. וכן העץ והפרי, הפרי לאכול והעשב והעץ ליתר תשמישיו, וע"ז אמר נתתי לכם את כל, לכם יהיה לאכלה מה שראוי לכם לאכילה. אבל לכל חית הארץ מסר רק ירק של העשב. העלין והקש של התבואה וירק העץ בכלל, לא הפרי. ומבואר שבעת הבריאה לא נתן לחיות הטורפות רשות לטרוף בע"ח ולאכלו, כן לא אכלו אז פירות רק התבן והקש שזה מקלקולי החטא, וע"כ לעתיד שיתוקן העולם אריה כבקר יאכל תבן, וכן לא הותר לאדם לאכול בשר, שכ"ז נעשה אחר החטא נשתלה תאוה לחיות הטורפות אל הבשר והאדם מכללם וכבר בארו החוקרים שהאדם משורש יצירתו לא נברא לחיות מן הבשר, שכן נראה מבריאת השנים והמלתעות שלו, והחיות הנוחות בטבעם הם החים מן הצמחים, וכן עמים רבים בהודו החיים מן הפירות נוחים בטבעם יותר, וכן אדם נולד במזרח באזיא, ושם נמצא צמחים רבים שי"ל שקוי ומוח ושמנונית במקום בשר, רק בני נח שעתידים להתפרד על כל הארץ הותר להם בשר, ובפ' נח יתבאר טעם העקרי לזה:

ט מזרחי פירש מאחר שהשוה אותם הכתוב למאכל, הנה כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים והאילנות ולא את האדם, מדכתיב ורדו בדגת הים אתם רודים בהם ולא הם בכם, כך לא הותר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה, וקרא דורדו בדגת הים ובעוף וגו', לא להתיר אכילה קמיירי אלא למלאכה, (ועיין בפרק ד' מיתות, סנהדרין נ"ט:):

י משמע דוקא להמית בריה לא התיר להם, אבל מתה מאליה מותר להם לאכלה, וא"ת מנא ליה לרש"י, דהא כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו', וי"ל דהוכחתו הואיל וצריך לאסור לו אבר מן החי, כדאמרינן בפרק ד' מיתות, (שם.) ואי גם בהמה שמתה מאליה אסורה להם למה צריך להזהירו על אבר החי, פשיטא שאסור לו, אבל אם נאמר דנבלה שמתה מאליה מותר לו הואיל ולא המיתה, הוה אמינא כמו כן אבר מן החי נמי מותר, הואיל ולא הפריש ממנה וגם אינה מתה בכך:

כ כלומר והא ראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון, שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר הבשר: