בראשית א, כז

ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחמר חותם:

בצלם אלהים ברא אתו. פרש לך שאותו צלם המתקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא:

זכר ונקבה ברא אתם. ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעתיו וגו', מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פרש לך כיצד בריתן ופרש לך במקום אחר:

וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵהּ בְּצַלְמָא דַיְיָ בְּרָא יָתֵהּ דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָא יָתְהוֹן

וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בִּדְיוּקְנֵיהּ בְּצַלְמָא יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנֵי אֵיבָרִין בִּתְלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁא גִידִין וּקְרַם עֲלוֹי מוֹשְׁכָא וּמְלֵי יָתֵיהּ בִּסְרָא וְאִידְמָא דְכַר וְנוּקְבָא בְגַוְהוֹן בְּרָא יַתְהוֹן

וּבְרָא מֵימְרָא דַיְיָ יַת אָדָם בִּדְמוּתֵיהּ בִּדְמוּת מִן קֳדָם יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ דְכַר וְזוּגֵיהּ בְּרָא יַתְהוֹן:

בצלמו - של אדם, הוא בצלם אלהים, מלאכים. ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים ולא גיהינום ולא מעשה מרכבה, אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים בעשרת הדברות כי לכך נאמר כל מעשה ששת הימים כמו שפירשתי למעלה

זכר ונקבה ברא אותם - כמו שמפרש לפנינו ויקח אחת מצלעותיו, כלל ואח"כ פירש. וכן מצאתי בל"ב מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שלמד מפסוק זה כלל ואח"כ פרט.

בצלם אלהים. הנה מלת אלהים על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפעל שלם נבדל מחומר ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על האל ית' ועל מלאכיו וכמו כן תאמר על השופטים ע"ש החלק השכלי הראוי בהם. אמנם בהיות כי השכל האנושי אע"פ שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף אבל יוסיף אומץ ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחמר בלי ספק כי אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות מ"מ קודם שיתבונן בהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו לא יקרא אלהים אבל יקרא צלם אלהים בלבד עד שיקנה שלמות בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו כי אז יהיה עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף. ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנז' הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על חיותו משולל מכל שלמות בפעל כמו שהיה בתחלה ויעלה בתהו ויאבד כאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו ואת כל אלה הורה האל ית' בשתי מלות באמרו בצלם אלהים:

האדם אותיות אדמה שנברא מן האדמה. אדם נוטריקון אפר דם מרה:

בצלמו ענין צלם השגה שכלית, והכונה באמרו בצלמנו לפי שהנפש השכלית שבאדם אצולה מרוח קדשו ויהיה הפרש גדול בין הצלם והתאר לא כדעת הקמחי שחשב שהכל אחד וכן דעת הרמב"ם כי יש ביניהם הפרש גדול, והוא שאמר בתחלת ספרו המורה, רבים הבינו מלת צלם שהוא המורה בלשון הקדש על הצורה החיצונה המורגשת וטעו בזה עד שנטו לצד הכפירה להאמין בגשמות, אך הצלם והתאר שני ענינים הם, כי התאר נאמר על הצורה החיצונה המורגשת כענין שכתוב (ש"א כח) מה תארו, (שופ' ח) כתאר בני המלך, אמנם הצלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל הענין אשר בו נתעצם הדבר ומהותו ועל ההשגה הזאת השכלית נאמר בצלם אלהים ולכך נאמר (תהלים עג כ) צלמם תבזה כי הבזיון דבק בנפש לא בתכונת האברים, והנרצה בזה בצלמו היא הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית כמו שפירש עוד בספר מדע בפרק רביעי.

ויש שפירשו בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו הוא צלם העולם בתכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה ושלשה חלקים אלה כלל המציאות, ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות, ומפני זה נקרא האדם עולם קטן לפי שהוא כנגד העולם הגדול וזה רמז איוב באמרו (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוה ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם ג' יראה ג' חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה אלוה, כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם, ומשם יוצאים שני שריגים והם יד ימין ויד שמאל ובהם נכללים ז' שמות והם האצבע והיד והכף והטפח והזרת והאמה והזרוע, כנגד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים אשר בכללם ז' גלגלי התנועה אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם, ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו, וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העוה"ז שהוא בעל הויה והפסד, ואחר שנתבאר לך זה בכ"מ שאתה מוצא בתורה זכרון דברים גשמיים מיוחסים לבורא, כגון יד ה' עיני ה' אזני ה' פני ה', בכולם תוכל להתבונן שאין הדברים כפשוטן אבל הם מלות מורות ענינים נעלמים במין אחד ממיני החכמה, וזהו מאמר רז"ל תמיד דברה תורה כלשון בני אדם.

ובאור המאמר כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות אין בנו כח להשיג הענינים השכלים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' יתברך יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה, ועל זה אמר הכתוב (משלי כח ה) ומבקשי ה' יבינו כל, ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון רק בדברים שכליים וענינים שכליים לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא הענינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו, יועיל לסכל שיתישב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה, ועם זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתברך, וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו הוא ובהמותיו ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא לכל אחד נתן דבר הראוי לו, כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון, ותרמוז הענינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר.

וע"ד הקבלה נעשה אדם נמלך בשבע מדותיו, ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם במי נמלך רבי יהושע דסכנין אומר בנפשותיהן של צדיקים נמלך רבי יהושע בן לוי אומר במלאכת שמים וארץ נמלך משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו, א"ר אמי בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל הה"ד ויתעצב אל לבו, אמר רבי אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה, על מי להתרעם לא על הסרסור ע"כ.

ויש בכתוב הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה' כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו בצלם העשוי לנו, כדמותנו דמות התפארת והיא משיכת הגוף, ועתה שמע פרוש הכתוב וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה, ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות, וכתיב (תהילים קי״ט:ק״ס) ראש דברך אמת, וכתיב (שיר ה יא) ראשו כתם פז, מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית וכתיב (שם) חכו ממתקים, וכן במלת חכמה נרמז מוח חיך לשונו נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב וכלו מחמדים, כן הלשון מוציא ומגלה כחות המחשבה, וכבר ידעת בקבלה כי הכתר והחכמה והתשובה הכל דבר אחד וכן ביצירת האדם המוח והחיך והלשון באבר הראש כל דבר אחד, זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה וזהו וברית הלשון מכריע בינתים שהרי התשובה כנגד הלשון, הרי לך ה' ספירות עליונות, התפארת כנגדו באדם משיכת הגוף וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות, ועל התפארת אמר משה ע"ה (במדבר ט״ז:כ״ב) אל אלהי הרוחות לכל בשר, הרגלים באדם שוק ימין ושוק שמאל כנגד הנצח וההוד, ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק הנקרא ברית מכוון באמצע וזהו ברית מילה מכריע בינתים, ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' ראשונות אחד, וכאשר ראה אחר השלמת הגוף שלם ונשאר מלכות קצוץ אמר שמא ח"ו שתי רשויות יש ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב ועליו אמר ויתעצב אל לבו ועליו הביאו חכמי האמת המשל הנמרץ מן הסרסור והאדריכל, והוא האתרוג שאמרו רז"ל שדומה ללב והוא בפני עצמו אינו נאגד עם הלולב, אבל הוא מעכב במיני הלולב שאין המצוה שלמה אלא עמו, והמשכיל יבין, וכאשר ישיג האדם הענין הגדול הזה יאורו עיניו ויוכל להרחיק מן התורה והאמונה כל דופי וכל דבה ויהיה הכל ברור כשמש לפניו שאין שם לא דמות ולא צורה כלל, וכן העידה התורה במעמד הקדוש (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, וכתיב (דברים ד יב) ותמונה אינכם רואים, אבל הדברים נאמרים כן בהכרח והכל דוגמא כי היצירה התחתונה האחרונה דוגמת האצילות העליונה.

בצלמו שהוא צלם אלקים ואל תתמה אם לא נתפרשה יצירת המלאכים כי לא כתב משה רבינו כאן לא מלאכים ולא גיהנם ולא מעשה מרכבה אלא רק דברים שאנו רואים בעולם כמו שפירשתי למעלה. ד״א בצלמו בצלם שלו שלא הוצרך שישאילו לו אחרים שום צלם.

בצלם אלהים בדמות מלאכים שהרי דיוקן מלאכים ואדם שוה וכן תפרש גבי והייתם כאלהים. וראיה לדבר שהרי בבראשית רבה מונה מבראשית עד ולאדם אמר ע״א אזכרות ואם תימצי לומר דבצלם אלהים והייתם כאלהים מנויין בסכום האזכרות הרי לך מבראשית עד ולאדם אמר שבעים ושלש אזכרות אלא ודאי לשון מלאכים הם ולכך לא שני התרגום מן המקרא לתרגמו כבמקומות אחרים. דבר אחר בצלם דיין ושופט ברא אותו. ד״א סרסהו אלקים ברא אותו בצלם, אע״פ ששאר בריות נבראו במאמר האדם נברא בצלם כמו שפירש״י כדי להחשיבו.

זכר ונקבה ברא אתם כמו שפירש הכתוב ויקח אחת מצלעותיו.

בצלמנו בצלם המיוחד לו אצלינו והוא צלם שבמרכבה פני אדם שבו מראין לבני אדם בעת הנבואה. כדמותינו דומה קצת לעליונים לדעת טוב ורע כענין שנא' ותחסרהו מעט מאלהים לפיכך לא אמר בדמותינו אלא כדמותינו הרמ"בן ז"ל:

ויברא אלקים את האדם בצלמו. כלו' בצלמו של אדם ואיכא למימר בצלם אלקים ועל דרך האיום בצלם אלקים ברא אותו, וי"ל שהוא דרך חול כמו נתתיך אלקים לפרעה, וכמו אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, וכמו עד אלקים יבא דבר שניהם כלו' בצלם של דיין ושופט ברא אותו:

זכר ונקבה ברא אותם. כדמפרש בפרשה אחריתי אלא כאן קיצר דבריו וגם גבי ותוצא ארץ דשא קיצר ובפרשה אחריתי פי' איך יצאו וצמחו:

זכר ונקבה ברא אותם ואחר כך אמר ויקח אחת מצלעותיו ואגדה שנבראו שתי פרצופין ואחר כך חלקן ופשוטו כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ואחר כך פי' כיצד בריאתן לשון רש"י. ונ"ל שהאגדה הוא פשט גמור שנאמר אעשה עזר כנגדו לפי שלא היה כנגדו שהיו דבוקין זה לזה באחוריהם וזהו שאמר אחר כך זה ספר תולדות אדם וגו' זכר ונקבה בראם ויברך אותם אמר ר' אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותו אלא בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ויש להקשות כי שנים בראם ויש אומרי' שהכוונה עלה במחשב' לברוא שנים כענין יצירת שאר בעלי חיים זכר בפני עצמו ונקבה בפני עצמה ולבסוף נברא זכר לבדו בעבור שהנקבה תהיה לקוחה מצלעותיו לפי שתשמש לו כאחד מאבריו והוא ישתדל בתועלתה כמו שישתדל בגופו:

זכר ונקבה ברא אותם יש לשאול למה לא אמר באדם למינהו כמו שאמר בבעלי חיים. התשובה לפי ששאר המינים לא נבראו לקיום האיש אלא לקיום המין אבל האדם נברא לקיום האיש:

ויברא אלהים את האדם בצלמו. פרוש בצלמו הנכר באדם, והכונה שברא גלמו וגם צלמו. ואחר כך אמר בצלם אלהים, בזה הודיענו הצלם שבראו בו כי הוא צלם אלהים.

עוד ירצה לומר כי ברא האדם בב׳ צלמים: הראשון צלם הנכר בכל אדם, ואפלו בבני אדם הרקים מהקדשה אשר לא מבני ישראל המה, ועליהם אמר בצלמו פרוש של הנברא. והב׳ הם בחינת המאשרים עם ישראל נחלת שדי, כנגד אלו אמר בצלם אלהים בראו. הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב׳ צלמים: צלם הנכר וצלם אלהים רוחני נעלם, והבן:

בצלם אלהים. הטבע כולה נכלל בו. ומשעה שעלה במחשבה ובדבור שיהיה הטבע אז נקרא המקום ב״ה בשם אלהים. ואחר שכל הטבע נכלל באדם. הרי הוא בצלם אלהים. אבל זה אינו אלא באדם המעלה וכמו שהיה לפני החטא. אח״כ זכר ונקבה ברא אותם. לא בא הכתוב לפרש בזה המין שהיה זכר ונקבה יותר מכל הברואים. אלא ללמדנו שהמה שני בריות כאשר מבואר להלן. ומשום שהזכר מזה המין אינו דומה כלל בתכונתו לנקבה מזה המין וכמו שאמר קהלת אדם אחד מאלף מצאתי ואשה וגו׳. היינו שיהא אדם המעלה דומה לבוראו בצלם אלהים נמצא אחד מאלף. משא״כ אשה אינה אלא בתורת אדם השני המכונה בשם אדם:

ויברא אלהים. כבר התבאר שכל בריאה היא יש מאין, ואמר בבריאת המים ויברא אלהים את התנינים, שזה מצד נפשם, שא"א להארץ להוציא נפשות כמש"ש. ובבריאת היבשה אמר ויעש אלהים שכבר ברא נפשות החיים רק עשאם וגמרם בברואי היבשה, אמנם נפש האדם אינו ממין נפשות החיים, כי היא כאצולה ממקום קדוש, לכן אמר בו ויברא אלהים שהוא הוצאת נפשו יש מאין שעדן לא היה כמוה בכל מ"ב, אבל מ"ש נעשה אדם לשון עשי' הוא על גופו ונפש חיה שבו שנתלה בכח החומר שיפול עליה עשיה כמו שיפול לשון עשיה על נפש חית הארץ, יען שהוא מעולה מנפש חית הים, וכן נפש חיה שבאדם מעולה מכל נפש חיה במה שיש בו שכל ותבונה ובחירה וחפשית במעשיו, ויפול עליו לשון עשיה. ויחס עשיה זו לעצמו עם כל מ"ב יחד בלשון רבים נעשה. אבל פה ידבר מהוצאת נשמתו האלהית אמר ויברא. וגם מצד נשמתו נברא בצלם ומבאר בצלם אלהים ברא אותו, שכבר בארנו ששם אלהים הבא בכל מ"ב יציין הכחות האלהיים השופעת בכל הבריאה ונותנת גבול וקצב וכח משוער לכל עולם ולכל בריה, והוא האלהות שהוא נפש העולמות כולם ומצויר עם העולם כנפש המחיה את הגויה, כן נתן נפש האלהית שהוא חלק מעצמותו ית' בעולם הזה הקטן מכוון בצלם ובדפוס האלהית שהוא נפש העולם הגדול, אבל לא תמצא בשום מקום שיאמר בצלם ה', כי שם הויה מורה על עצמותו ית' ולא יצדק לשון צלם רק ע"ש אלהים שמציין איך הוא נפש העולם, שמצד זה האדם הוא הצל שאור האלהי השופע בכל הבריאה יחזור ממנו באור חוזר מלמטה למעלה, כמו שיפלש הירח אור השמש והוא צלם של השמש, ר"ל צלו ומגיה אור באור חוזר, ויען שהאדם נברא בצד אחד להיות קיים באיש מצד נשמתו, ומצד גופו נברא להיות קיים במין, אמר מצד שנברא להיות קיים באיש שבצלם אלהים ברא אותו, ומצד שנברא להיות קיים במין, אמר זכר ונקבה ברא אותם:

ו (דב"ט), קשה לרש"י הלא כבר נאמר נעשה אדם בצלמנו, ואם כן בצלמו למה לי:

ויברא אלהים את האדם וגו'. עד ויברך אותם אלהים. ממה שביארתי למעלה התבארה הסבה למה יחס הכתוב בריאת האדם אליו יתברך ולא לארץ שהוא להיות הנשמה השכלית מפועל האל יתברך מיוחד אליו ואינה נשואה בזרע ולא מפועל שכל אחר. ולכן אמר ויברא אלהים את האדם כי הוא בראו בהשפיעו בו הנפש השכלית והנה אמר בו לשון בריאה ולא לשון עשייה כמו שנאמר בבהמה ובחיה וברמש לפי שהמצאת הצורה שעדין לא היתה במציאות נאמר בה בחדושה לשון בריאה ר"ל שנמצאה לא מדבר כי על כן נאמר לשון בריאה בדגים ובעופות בעבור שבהויתה נתחדשה הנפש החיונית שעדין לא היתה כמו שהתבאר ואמנם אמרו בצלמו בצלם אלהים ברא אותו כתב רבינו נסים שברא את האדם בצלמו שהוא נשמתו השכלית אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו כי זה היה מפועל הארץ ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו אם אל הארץ או אל האל יתברך כיון שנברא בצלם שניהם לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו ולא בצלם הארץ ונכון הוא. והנה לא אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכדמותו כמו שאמר בצלמנו כדמותנו לפי שמאמר כדמותנו לא בא בכתוב כי אם למעט שלא היה מאמר בצלמנו כפי האמות והדיוק אלא על צד ההדמות והרחבת הלשון וכיון שכבר פירש זה בפסוק של מעלה לא הוצרך לבארו עוד בפסוק הזה ונסתפק באמרו בצלמו וכן בצלם אלהים כי נסמך על מה שכבר ביאר שלא נאמר ענין הצלם כי אם בדרך העברה. והיותר נכון אצלי בסבת מה שכפל בצלם אלהים ברא אותו הוא שבא הכתוב להודיע שעם היות שאדם זכר ונקבה ברא אותו הנה לא נבראו שניהם האדם ואשתו במדרגה אחת מן השלמות ולא נאמר על שניהם בשוה ויברא אלהים את האדם כי הנה עם היותם ממין אחד לא היו שניהם בצלם אלהים בשוה ולזה ביאר ואמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם רוצה לומר שהאד' לבדו נברא בצלם אלהים כי הוא היה הכוונה והתכלית העצמיית בבריאה עם היות שלענין השארות המין זכר ונקבה ברא אותם ואין הזכרות והנקבות מצד צלם אלהים אלא מצד המצאת והולדת הדומה ובזה השתתפו עם שאר הב"ח לא בצלם האלהי ומזה תדע למה לא נאמר באדם למינו ונאמר בו זכר ונקבה ברא אותם שהוא מפני שלא היה הענין באדם כמו שהוא בשאר הב"ח כי היתה הנקבה במדרגת הזכר ושוה לו במדרגת הטבע והמציאות ולכן נאמר בהם למינהו מבלי תת לזכר שום מעלה על הנקבה. ואין כן באדם כי עקר הבריאה הוא בזכר והוא אשר היה לבדו אשר נברא בצלם אלהים וכמו שאמר בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה לא הנקבה שאין חכמתה אלא בפלך. כי הנה עם היות שהיתה הנקבה בבריאה לא היתה אלא על הכוונה השניה להיות לאדם עזר כנגדו ולקיום המין וכמו שיספר הכתוב אחרי זה באופן בריאתה. והכלל שאדם נברא לבדו ראשונה בשלמותו והיא נעשת' אחר כך ככלי תשמישו ונזכרה כאן בכלל וא"כ יפרש בכתוב איך היתה בריאתה. ואמנם מה שדרשו ז"ל (ערובין יח ע"א) על זכר ונקבה בראם שדו פרצופים נבראו והיו דבוקים גב אל גב. ואמנם ג"כ שנברא אדם אנדרוגינוס רוצה לומר שנברא באדם הכנה וצלם נוסף כמו שיתבאר להתהוות ממנו האשה א"כ וכאלו היו בו שני פרצופים זכרות ונקבות כאנדרוגינוס שהוא בלשון יוני זכר ונקבה ששניהם היו בו אבל היה בו הזכרות בפועל והנקבות היה בו בכח והכנה וצלע לעשות ממנו את האשה. גם יתכן לפרש כאן זכר ונקבה ברא אותם לפי שהיה נראה בתחלת הדעת כי להיות עקר האדם ותכליתו היא הצלם השכלי ומזה הצד לא היה צריך לנקבה ושלכן לא היה ראוי להברא עמו הנקבה בא הכתוב ללמוד שלא היה הדבר כן אלא שרצה הקב"ה שיהיה האדם טבע ממוצע כולל החלק החמרי עם השכלי וכן אמרו בב"ר (פרשה י"ד ע"א) וייצר ה' אלהים שתי יצירות יצירה מן העליונים ויצירה מן התחתונים ר' תפריי אמר בשם ר' אחא העליונים נבראו בצלם ודמות ואינם פרים ורבים התחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ודמות אומר הב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתוני' הוא מת ואינו חי אלא הריני בוראו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ר"ל שנמצאו באדם פניות מתחלפות מהם נפשו שהוא מהעליונים המשיגים והנצחיים ומהם מהתחתונים הפרים ורבים הווים ונפסדים ושאם יברא אותו מטבע העליונים יהיה חי תמיד נמשך לטבע העליונים ולא יחוש לדברים החמרים וזהו חי ואינו מת. ובהפך אם ידבק בתחתונים ולא ימשך אחר עליונות נפשו שאז ימות ולא יחיה חיים נצחיים ולכן עשה חבור והקשר בחלקיו העליונים והתחתונים אבל הזהיר את האדם שיעשה עקר מהחלק השכל העליון וגם מהחמרי התחתון ולא יניח ידו כי אם יחיה את נפשו עם היות שגופו יסבול בזה צער אין ספק שהוא את נפשו יציל ויחיה ותשאר נצחית כעליונים ממש ובהיות הדבר בו בהפך שימשך אחר החומר והתהוות גופו עם היות שבזה יחיה את גופו ויתענג בעונו הנה הוא ימות בתחתונים ולא יחיה עם העליונים ומפני זה זכר ונקבה בראם לא שיהיו שניהם במדרגה אחת מהשלמות בשוה אלא שהיה האדם על הכוונה הראשונה בצלם אלהים והאשה על הכוונה השניה לעבוד עבודתו והותרה בזה השאלה הששי והז' והח':