בראשית א, כד

תוצא הארץ. הוא שפרשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הצרכו אלא להוציאם:

נפש חיה. שיש בה חיות:

ורמש. הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן נכר כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:

וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן

וַאֲמַר יְיָ תְּהַנְפֵּק גַרְגִישְׁתָּא דְאַרְעָא נַפְשַׁת בִּרְיָיתָא לִזְנֵיהּ זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין בְּעִירֵי וְרִחֲשֵׁי וּבַרְיַית אַרְעָא לִזְנֵיהּ וַהֲוָה כֵן

בְּהֵמָה הם המינים האוכלים עֵשֶׂב בין ישובי בין מדברי:

וְחַיְתוֹ אֶרֶץ אוכלי הבשר יקרא חיות וכלם יטרופו:

וָרֶמֶשׂ כתב רש"י (רש"י על בראשית א׳:כ״ד) הם שרצים נמוכים ורומשים עַל הָאָרֶץ נראין כאילו נגררין והנה בפרשה הזאת (בראשית א׳:כ״ח) וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ וכתיב (בראשית ז׳:כ״א) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וכתיב (תהלים קד כ) בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר אבל פירוש "רמישה" כענין בסמ"ך מן תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל (ישעיהו כו ו) וחביריו ואמר בחיה ובבהמה "רֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" ובשרצים הנגררים "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" (בראשית א׳:כ״ה) בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:

ויאמר. נפש חיה כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ גם האדם:

בהמה. שהם עם בני אדם לצרכם לרכוב ולאכול:

ורמש. הם הקטנים ההולכים על הארץ:

וחיתו ארץ. שהם בשדה שאין שם ישוב והוי"ו האחרון נוסף במלת וחיתו כמו למעינו מים בנו בעור:

וחיתו ארץ - כמו: למעינו מים, בנו בעור, יתר וי"ו.

ויהי כן - כלומר: כן היה לעולם.

תוצא הארץ נפש חיה. החיוני' נוספת על הצומחת:

ויהי כן. בלי תוספת וגרעון שאם יתחדש מורכב משני מינין לא יוליד:

(תרגום הפסוקים כ"ד, כ"ה). 'תוצא הארץ', מלמד שבזמן ההוא ברא ממנה את בעלי החיים הבלתי מדברים ופרש בהם שלידתם ממנה (מן הארץ). ופירוש 'ותוצא' אינו שהארץ הוציאתם מכחה אלא שאלהים בראם והוציאם ממנה, וכמו שאמרנו בענין תדשא הארץ, כי הארץ, אף על פי שלפעמים היא מוציאה עשב מאליה, בכח ששם בה אלהים, אינה מוציאה עץ (מאליה) לעולם.

ונפש חיה הנאמר כאן הוא שהם נעים ועוברים ממקום למקום מאליהם, כמו שבארתי ב"ישרצו המים שרץ נפש חיה". ויש להם הכושר לחדש את זולתם.

ואמר "למינה" שלא יוליד מין את שאינו מינו, דוגמת למינהו הכתוב בצמחים, וחילק את בעלי החיים למינים שונים כי ההולכים על הארץ, כשמוציאים מכללם את הדגים והעופות, יש בהם ג מחלקות: בהמה ורמש וחיתו ארץ. והוא"ו שהוסיף ב"וחיתו", לתפארת, כי זו (אחת) מדרכי המליצה של העבריים לפאר בה את השמות ואת הפעלים. ויש שהיא נוספת לתפארת השמות, כגון בנו בעור, בנו צפור וענינו: בן. למעינו מים: למעין. ולתפארת הפעלים, כנאמר: ויכו אחד את האחד וימת אותו, ענינו ויך את האחד וגו'. וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל – וישנה את טעמו. אף כאן: וחיתו ארץ, ענינו: וחית ארץ. ובהמה, (שם) לכל אוכל עשב, כגון השור והשה, החמור והסוס, וכן האיל והצבי, אף על פי שהם מדבריים, כי הכוונה בזה הוא שאינו טורף. לפיכך אמר: זאת הבהמה אשר תאכלו וגו', איל צבי ויחמור, וגו'. צירף מקצת מהמדבריים לביתיים מפני (שכולם) בלתי טורפים. ורמש, הוא הזוחל הקטן והוא הנקרא גם שרץ. ויש בו שלשה מינים: הזוחל על זרועותיו, כגון העכבר; ההולך על גחונו, כנחש, ככתוב: וכל הולך על גחון; ובעל ארבע רגלים או יותר, אלא שרגליו אינן דומות לרגלי הבהמות, כגון העקרב ואלראת'ה שקוראים לו מרבה רגלים, ככתוב: וכל הולך על ארבע.

ופירוש "חיה" החיה הטורפת ואוכלת בשר, כגון האריה וזולתו, עד הנשר והחולדה, וכדומה להם. כל אלה מכונים כאן בשם חיה, ובכל אחד מהם אמר: "למינהו". וסוגי הבהמה בכללם נחלקים לארבע: מפריסי פרסה ומעלי גרה, והן עשר הבהמות הטהורות הכתובות בספר דברים. ב. שאינם מפריסי פרסה, אבל הם מעלי גרה, והם שלשה: הגמל והארנבת והשפן. ויש אומרים שהשפן הוא משני מינים ואינו יצור מקורי והוא בין החיות כפרד בין הבהמות. ג. שאינו מעלה גרה, אבל טלפיו שסועות, והוא החזיר לבדו. ד. שאינם מפריסי פרסה ולא מעלי גרה, כגון הסוס והארי וכדומה. ואף על פי שלא נתפרש בתורה שראשית מה שברא אלהים מן הבהמות הוא הבהמות הגדול והאיום הנמצא בהרים הגבוהים, כעין מה שפירש שראשית מה שברא מהדגים הם התנינים הגדולים, הרי אמר לאיוב, בדרך התחרות, שראשית מה שברא מן הבהמות הוא הבהמות, ככתוב: "הוא ראשית דרכי אל". ואחר הזכיר אותו "הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך". ותאר אותו כנצרך לעצים רבים באמרו: "יסכהו צאלים צללו יסבוהו ערבי נהל". ונהרות רבים ישקוהו והוא שותה אותם עד תומם, ככתוב: "הן יעשק נהר לא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". ואף על פי שהוא מתואר כמי שעצמיו כנחושה וזנבו כארץ, מזונו אינו אלא חציר, ככתוב: "חציר כבקר יאכל". ואין גדלותו אלא בתכונות המיוחדות שנתן לו הבורא. לפיכך ייחד אותו מבין כל בעלי החיים ואמר: "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף". ולמטה מן הבהמות הוא הראם, יצור גדול שארכו ורחבו גדולים עד שהפיל נראה קטן לעומתו. קרניו ארוכות עד שהמשיל ואמר שאלהים מגין על בני ישראל כבקרני ראם, ככתוב: "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו". ואמר עליו "היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסיך". ולמטה הימנו הפיל. והפלא שבטבעו הוא האף הארוך שבו הוא תופס את מה שהוא אוכל ושותה. ותכונתו המיוחדת היא (שלעולם) אינו רובץ, והוא ישן כשהוא נשען. וכשהנקבה שלו עומדת ללדת היא חוצה במים עד בטנה כדי שהולד יפול לתוך המים ולא יפול על הארץ מגובה קומתה וימות. ובגלל טבעו הנפלא היו מביאים אותו אל שלמה, ככתוב: "שנהבים וקופים ותכיים". ואחריו המריא, שהוא מין בקר, והיו מקריבים אותו, ככתוב: "ויזבח שור ומריא (וצאן)" דהיינו לקרבן. ואמר במקום אחר: "ויזבח שור ומריא וצאן". וחלבו אסור. והאיל מיוחד בזה שהוא אוכל אפעים, חוץ מראשיהם. ומחוזק הארס שבהם הוא מתחמם וצמאון תוקפו והוא נושם בכבדות, ומתוך צמאונו הוא משווע לעזרה ומבקש מים, ככתוב בדרך משל: "כאיל תערג על אפיקי מים" וגו'. ויעל הסלע, ומקצת האילות מיוחדות בתכונה זו: כשהן יולדות הן יראות פן יעזבו בניהן אותן ויברחו; מתוך כך הן מפרקות חלק מאברי (בניהן) כדי שלא יוכלו ללכת וישארו אתן עד שיגדלו. ובזה אמר אלהים לבני אדם כולם: "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה תכרענה" וגו'. וכשהולד גדל, עד שאינו צריך עוד לאמו, אלהים מרפאו מחולי זה והוא מתעורר וקם מאליו ככתוב: "יחלמו בניהם וגו' ". ומלת יחלמו נגזרת מן תחלימני, כמו שאמר חזקיהו "ותחלימני והחייני". וכשהוא הולך אינו חוזר עוד אל אמו, ככתוב: "יצאו ולא שבו למו". והקרש הוא חית משא קטנה ואין לו אלא קרן אחת ארוכה ועליו אמרו ראשונים: קרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. והאריה, אף בעלי חיים חזקים ואיומים ממנו, יראים ורועדים מפני גדלו. וכמו שאמר אלהים בדרך משל: "אריה שאג מי לא ירא" וגו'. והסוס, אינו חת מפני המלחמה ומפני ברק החרב וקול הרעם וקול הרעש כמו שתואר בפרשה: "התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה"; "ולא ישוב מפני חרב"; "בדי שופר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה". ואף על פי שזה מבואר מן הפסוקים...

תוצא הארץ נפש חיה. דרשו רז"ל זה רוחו של אדם הראשון ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תכף במות הגוף כרוח הבהמה שכתוב בה (קהלת ג כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, או הכוונה על נפש החכמה ויהיה פירוש הארץ הנזכרת בפסוק ראשון שהיא ארץ החיים.

במדרש תוצא הארץ נפש חיה בנפשות כתיב, ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה וגו' בגופות כתיב, ובאור הדבר בנפשות כתיב, היא נפש חיה של בהמה ורמש וחיתו ארץ, ומה שאמר בגופות כתיב, מפני שלא הזכיר נפש חיה כשם שהזכיר בצווי.

ועוד במדרש בראשית רבה ויעש אלהים את חית הארץ א"ר הושעיא רבה זה הנחש רבי אומר נפש חיה אלו המריאים ברא הקב"ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהא ביד אדם חפץ טוב או מרגליות טובה ערב שבת אומרים לו השלך מידך דיו לעבד להיות כרבו, פי' מריאים שדים.

[תוצא הארץ לשון תוצא מורה שהדבר היה כבר מוכן].

תוצא הארץ בבריאות נפשות אתה מוצא ד׳ כדכתיב תוצא הארץ נפש חיה, בהמה ורמש וחיתו ארץ ובעשיית גופים אין אתה מוצא אלא שלש, כדכתיב -

תוצא הארץ נפש חיה רבי אומר אלו המריאים ברא הקב"ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהיה ביד אדם מרגלית ערב שבת אומרים לו השלך מידך דיו לעבד להיות כרבו. פי' מריאים שדים. בהמה הם האוכלים עשב בין ישובי בין מדברי. וחיות הם אוכלי הבשר וכלום יטרופו:

ויאמר אלהים וגו׳. גם זה לא היה אלא לפי שעה כדרך שפרשנו בבריאת שרץ המים (בראשית א:כ). וטעם שלא הצרך לומר להם שיפרו, הלא הטביע בהם ההולדה והם מעצמם ילדו, אלא שצוה להם שלא יתערבו מין בשאינו מינו, והוא אמרו למינה וגו׳:

נפש חיה למינה. בשעת המאמר היה הצווי שיצא נפש חיה שיש בה כמה מינים בצורת גידולן כמו אריה. יש כמה מינים נבדלים בצורה ובם נפש אחת של אריה:

בהמה. הבדל חיה מבהמה אינו כמ״ש הרמב״ן ז״ל. דחיה אוכל בשר ולא בהמה. דאאל״כ שהרי צבי אינו אוכל בשר כדאי׳ פ״ב דב״ק (דף י״ט ב׳) ואבע״א בטביא. ומין כלב פליגי תנאי במס׳ כלאים אם הוא מין חיה או בהמה ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא שהחיה בטבע פראי אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו לשנות טבעו. ובהמה להיפך בטבע היא בייתי. אם לא שגדילה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראי. (ועי׳ מ״ש להלן ב׳ י״ט. וג׳ י״ג. ובפ״ו כ׳. ובס׳ ויקרא י״ז י״ג):

ויאמר אלהים. עתה צוה על מערכה הששית שהם בע"ח היונקים שקרובים הן בבנין גופם הן ברוח החיוני והולדת המין אל האדם, ומפוזרות בנפשות הבע"ח כמה מדות וערמות ותחבולות שהם ניצוצות כהות אשר התקבצו אח"כ והאירו אור גדול בבתי נפש האדם, ואמרו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדה"ר, דעתם שהגם שהנשמה המשכלת של האדם נבראה ביחוד כי אין דוגמתה בנפשות הבע"ח, אבל הרוח שהוא הרוח החיוני וכחות נפש החיים נמצא דוגמתו ביתר הבע"ח, וזה הושפע תיכף עם השפעת נפש חיה שכולל גם נפש הבהמיית של האדם ומפרש בהמה ורמש וחיתו ארץ. הבהמות הם הנזונים מן הצמחים וחיות הם הזוללים בשר ורמש הם יתר חיות הרומשות, ולפי סדר צורותיהם, החיות יש בהם ערמימות ופקחות יותר מן הבהמות האוכלות עשב, עד שהם האחרונה במדרגה:

צ דקשה לרש"י הוה ליה לכתוב ויברא אלהים, ולשון תוצא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו, ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פ' י"ב) שהכל נברא ביום א', י"ל ותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצוותה בו במאמר תדשא וגו', שהצווי בו הוא הויות הכח בה, ומלת תוצא הארץ אינו כך כי הוא בעצמו הצווי ויחויב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה:

ק ומה ששינה רש"י לשונו דלעיל [פירש] נפש שיהא בה חיות, נ"ל משום דכאן גבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום הא' עם נפש החיונית, כיון דכתיב תוצא וגו', אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון, אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו':

ויאמר אלהים תוצא וגו' עד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. וראיתי לשאול ג"כ בפרש' הזאת שאלות:

השאלה הא' למה זה אמר ביצירת החיה והבהמה ויעש אלהים אחרי שאמר ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' ויהי כן:

השאלה הב' למה זה נברא אדם אחרון לכל הנבראים האם נאמר שבבריאה היה כל אחרון אחרון חביב. הנה בראשון נבראו השכלים הנבדלי' והגלגל העליון היושבים ראשונה במלכות והרקיע בשני והמאורות ברביעי והוא המורה שלא נתאחר בבריאה היותר נכבד:

השאלה הג' למה זה לא נתיחד יום בפני עצמו בבריאת האדם כמו שנתיחד לבריאת הדגים ולשאר ההוית ונכללה בריאתו עם חיות השדה והבהמה בהיות מדרגת המדברים נבדלת ממדרגת שאר החיים:

השאלה הד' במאמר נעשה אדם כי למה זה נתיעץ הקב"ה בבריאתו מה שלא נתיעץ בבריאת שמים וארץ הרקיע והמאורות והיה ראוי שיאמר ביצירתו חוצא הארץ כמ"ש בשאר הב"ח הנכללים בסוגו ובכלל השאל' הזאת למה זה אמר נעשה בלשון רבים להיות הבורא אחד ואין עמו אל נכר וכמ"ש והעיד במעשה ויברא אלהים את האדם וגו' ולא אמר ויבראו:

השאלה הה' באומרו בצלמנו כדמותנו כי איך החלי' בו יתברך לשון צלם ודמו' והנ' התור' אמרה ונשמרת' מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ולמה זה אמר בצלמנו בבי"ת וכדמותנו בכף:

השאלה הו' באמרו ורדו בדגת הים וגו' כאילו היא תכלית האדם וצרכו לאותה ממשל' ורדייה ולא זכר דבר מהשגתו ולא מיושר מעשיו אלא שירדה בב"ח ויהיה רועה כסילים והוא באמת פחות מאוד:

השאלה הז' באמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו והיא מפנים אם שאמר בו לשון בריאה להיות שלא נעשה יש מאין והיה לו לומר ויעש אלהים את האדם כמ"ש ויעש אלהים את חית השדה ואם שאמר בצלמו ולא אמר בדמותו כמ"ש אח"כ בדמות אלהים ברא אותו שזכר בו עשיה ודמית לא בריאה וצלם כמ"ש כאן ואם ממה שכפל אחרי אמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו:

השאלה הה' באמרו זכר ונקבה ברא אותם. וגם זו מפנים אם שלא אמר באדם למינו כאשר אמר בשאר הב"ח ואמר במקום זה זכר ונקבה ברא אותו למה בא השנוי הזה ולא נאמר בכלם אם למינו ואם זכר ונקבה ברא אותו ואם שלא ברא אותו אז זכר ונקבה כי הוא נברא לבד בראשונה ואח"כ נעשתה האשה מצלעו ולא היו א"כ זכר ונקבה בפועל בשעת הבריאה ואם שהכתוב הזה פעם נזכר בלשון רבים וירדו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם. ופעם בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו:

השאלה הט' בברכת פרו ורבו שנאמר באדם כי מאחר שבשאר הב"ח לא היתה צריכה ולא נאמרה כמו שאמרתי למה זה נאמרה באדם:

השאלה הי' באמרו הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר ולכל חית הארץ וגומר את כל ירק עשב לאכלה והוא כי כבר מצינו שהאדם יאכל ג"כ את עשב השדה כחית הארץ וכעוף השמים והחיה והעוף ג"כ אוכלי כל עשב זורע זרע חטה ושעורה כאדם וגם מפרי העץ להם יהיה לאכלה ואיך א"כ נתיחדו המאכלים האלה כן בתחלת הבריאה האם נסתלק הטבע האלהי:

השאלה הי"א למה זה לא נאמר בבריאת האדם וירא אלהים כי טוב כמ"ש בשאר הדברים שנבראו דבר יום ביומו בהיות האדם ביצירתו יותר טוב ויותר שלם מכל יצורי מטה ואין להסתפק במה שהשיבו חז"ל (פסחים דף נ"ד ע"א) למטרוניתא שנכלל במ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי זה על הכלל נאמר וכמו שמלבד הכללות ההוא נאמר כי טוב בפרט על כל נמצא ונמצא למה זה ג"כ לא נאמר באדם בפרט כ"ש שהפסוק ההוא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד יראה מיותר לפי שאם מלאכת כל יום היתה טובה בעצמה הנה הכל מבואר שהוא טוב כי אין בכלל אלא מה שהוא בפרטים ושאינם מורכבים בדרך השתנות שיקנה המורכב צורה ושלמות שלא היה בפרטים והוא מבואר:

השאלה הי"ב למה לא זכר הכתוב בספור בריאת האדם שקרא הקב"ה את שמו אדם וזה דבר נזכר בכתוב אחרי זה שנ' זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואם באותו יום נקרא כן למה זה קצר הכתוב מלזכרו כאן:

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:

ויאמר אלהים תוצא הארץ וכו' עד ויאמר אלהים נעשה אדם. אחרי שזכר הכתוב בפרשה של מעלה הוית הב"ח הבלתי שלמים שרץ ודגים ועוף. זכר אחריהם בפרשה הזאת הויית הב"ח השלמים ההולכים על הארץ ואמר תוצא הארץ נפש חיה למינה כי הנה אמר תוצא הארץ להגיד שלא יהיו הב"ח כצמחים שהם נולדים בבטן הארץ דבקים ומחוברים בה ובהעדר דבקותה ממנה לא יהיו צמחים. ואין כן הב"ח שהארץ תוציא אותם מעצמה והם נפרדים ממנה ויחיו. וגם לא יהיו כדגים שאינם חיים כ"א בתוך המים וביציאתם משם ימותו. ואמנם הב"ח הארציים. תוציא אותם הארץ חוץ ממנה ויהיו חיים. ואמרו נפש חיה ר"ל בעלי נפש חיה. ומה שדרשו (חז"ל ב"ר פ' י"ב) תוצא הארץ תוצא דבר שהיה מופקד אצלה מיום ראשון אין ענינו כמו שביארתי שנבראו כל הדברים בפרטיותם ביום הראשון אלא שאז נבראו התחלות כל הדברים ונתן אז בהם הקב"ה כח להוציא תולדותיהם בעת בא דברו. וביאר הכתוב מהו הנרצה בנפש חיה ואמר שהם ג' חלקים מהב"ח. הא' בהמה שהוא שם לב"ח האוכלים את עשב השדה בייתיים או מדבריים כאלו תאמר מן הבקר ומן הצאן איל וצבי ויחמור ודומיהם. והב' הוא הרמש וקראו הכתוב רמש האדמה שהוא כל הולך על גחון כמו נחשים צפעונים וזולתם. ונקרא רמש מפני שהוא רומש ומתנועע בגופו על הארץ ולפי שהרמיסה הוא מפני הרמישה הרחיב הכתוב לכנות בשם רמש ורומש כל הב"ח המתנועע כמ"ש ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה האמנם יובדלו שהרמש ביחוד נקרא רמש סתם או רמש האדמה לפי שהוא נגרר בכל גופו על האדמ'. אבל החיה ובהמה והעוף נאמר בהם רומש על הארץ שר"ל מתנועע בארץ וכבר זכרתי שהנולדים מהעפוש לא נזכרו במ"ב לחסרונם. והג' הוא חית הארץ שהיא הטורפות ונזונת משאר ב"ח כאריות וכדובים זאבי ערב החתול והכלב. ובכל א' מאלו הג' חלקים אמר למינה להגיד שנברא מהם זכר ונקבה לקיים מינה. וי"מ בהמה על הבייתיית וחיה על המדברית בין האוכלת עשב הארץ או הנזונת מהטרפה. ואמר אח"כ ויהי כן להגיד שגזר הבורא ית' שיתמידו ויהיו קיימים לעולם כל המינים ההם עוד כל ימי הארץ. ולכן אמר אחריו ויעש אלהים את חית הארץ וגומר ר"ל שעשאם בפועל כמו שגזרה חכמתו שיהיו. והנה יחסה התורה עשייתה לאל ית' ללמדנו שצורת המרגישים היא נשפעת מהשכל הנבדל ואינה מכח החומר ולא מהשפעת הגלגלים לצורה הצומחת וכמו שביארתי. ואמנם נאמר בצורה המרגשת לשון עשייה ולא לשון בריאה כמ"ש בדגים לפי שהצורה המרגש' כמו שכתבתי למעלה בהתחדש' בהווים הראשונים שקבלוהו היתה בבריאה הראשונה יש מאין וכמציאות הראשון בחדושו אבל כאשר נשפעה שנית בב"ח אשר בארץ לא נאמר בה לשון בריאה לפי שלא נתחדשה אז הנפש החיונית כי כבר היתה מושפעת קודם זה בדגים ובעופות לכן לא אמר כאן לשון בריאה כי אם עשייה. גם יורה מאמר ויעש אלהים על ההתחלפות העצום שיש במיני הבהמה והחיה והרמש בעצמם. כי יש מהבהמה קטן כגדי העזים וגדול כגמל וכפיל. וכן מהחיה יש קטנה כחתול וגדולה כאריה. וברמש קטן כנמלה וגדול כנחש הבריח. ולהורות על החלוף הגדול אמר ויעש אלהים כי הם בחלופיהם העצומים מעשה ידי יוצר. והנה אמר וירא אלהים כי טוב להגיד שעם שיראה בתחלת הדעת שהחיות הטמאות והרמשים המזיקים הממיתים בטבעם וגם בהבטת עיניהם שהם פועל רע לא טוב. הנה לא היה כן כי הנה האל שבראם ראה בחכמתו העליונה שהיה מציאות' טוב ומועיל אם להיותם שלוחי ההשגחה להנקם בהם באויבי ה'. ואם מפני התועלת שימצא בבשרם לענין התרופות כפי איכיותיהם וסגולותיהם ובכלל שהויתם ומציאותם יותר טוב בצורותיהם ולמה שהיה החומר שהתהוו ממנו כמו שביארו הטבעיים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הא' מהפרשה: