בראשית א, כא

התנינם. דגים גדולים שבים ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקים העולם בפניהם:

נפש החיה. שיש בה חיות:

וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּרְחִשָׁא דִּי אַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב

וּבְרָא יְיָ יַת תַּנִינַיָא רַבְרְבַיָא יַת לִוְיָתָן וּבַר זוּגֵיהּ דְמִתְעַתְּדִין לְיוֹם נֶחֱמָתָא וְיַת כָּל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דְרִיחֲשָׁא דְאַרְחִישׁוּ מַיָא צְלִילְתָּא לִזְנֵיהוֹן זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וְיַת כָּל עוֹף דְטַיֵיס בְּגַדְפִין לִזְנוֹהִי זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה ורבותינו גם כן הפליגו בהם (עיין ב"ב עג) בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים כי הוא שהמציאם מאין מבראשית כאשר פירשתי לשון בריאה (רמב"ן על בראשית א׳:א׳) וכן יעשה באדם למעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "וַיְהִי-כֵן" ואולי לא יתכן להזכיר "וַיִּבְרָא" אחרי "וַיְהִי-כֵן" כי מבראשונה ידבר ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "וַיְהִי-כֵן" כי לא עמדו עוד:

ויברא. הרומשת. כטעם הולכת ויש אומרים שהשי"ן תחת הסמ"ך:

התנינים הגדולים - אף על פי שאמר הקב"ה ישרצו, שהם דגים שאינם גדולים כל כך, אעפ"כ גם התנינים הנזכרים במקום אחר ברא עימהם, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון האמורים בנביאים, והאמור באיוב: תמשוך לויתן בחכה.

ויברא אלהים את התנינים. שלא הספיק הכח המוליד המסודר במים להמציא התנינים הראשונים בלי זרע עד שברא אז כח מספיק לזה:

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ע"ד הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים, כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאותו לאלהים הוא שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו, והכונה כי הבורא יתברך המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין, וחכמ הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי אכול מיני' שתין מחוזי ומלחו מיני' שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיני' עבדו תלת מאה גרבי דמשחא, לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי, ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלא אגבי' וקדח עלי' עשבי סברינן יבישתא הוא סלקינן ואפינן ובשלינן כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא (תהלים קז כז) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו'.

וע"ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ז:א׳) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו וזהו שאמר (ישעיה שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים קצ כו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כה) התמשוך לויתן בחכה, ומ"ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן.

והרב הגדול מורי ר' שלמה נ"י פי' ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פי' אריסטון סעודה, וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לעולם הבא הה"ד (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וגו', גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמר מלויתן אלא מבשרו, ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד למלוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון שאין זה ענין העוה"ב אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג"כ כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות, וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג') קחו לי מנגן, ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה בעבור תברכך נפשי, ל"א בעבור אברכך, כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים, וכענין סעודת שמואל, וכתיב בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו, וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעה"ב ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי, ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב ונחמד העץ להשכיל, גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית אולי לכונה הזאת, וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז"ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים, ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.

וע"ד השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל, ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה, ולויתן ענין חבור מלשון ילוה אישי אלי (בראשית כט לד) גם ענין פאר מלשון לוית חן שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו, יקראהו לויתן זכר ונקבה כאלו הם מין אחד וענין אחד זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף, והנה האדם אחר שנתהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו, מה עשה סרס את הזכר והרג את הנקבה, הסרוס הזה העדר כח ההולדה גם ההריגה העדר החיים, ולפיכך כנו אסיפת הדבר והעדרו לסרוס והריגה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא הדבר המעמיד כנוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם, מפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד, והכוונה בכל זה כי הסרוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סבת רחוק הזכר מן הנקבה וסבת הפסד בעלי חיים, ועל כן אמר ומלחה רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיא קיימת לעולם הבא ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים המשילו וכנו אותה כדגים שנבראו מן הים עכ"ל הרב הגדול מורי נ"י.

וע"ד הקבלה ויברא אלהים את התנינים הגדולים, כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי, והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה יא) שם יתנו צדקות ה', וכבר הזכיר ועוף יעופף שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם ובשתים יעופף, ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים ומעופף בשתים ותרגום וכפלת ותעוף והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני, ואמר על הארץ על המקום שהוא הדום רגליו.

ויש לך להתבונן איך הוסיף באור ואמר על הארץ על פני רקיע השמים, וכאלו אמר מה שהוא אומר על הארץ פירושו על פני רקיע השמים והוא כלשון (יחזקאל א טו) והנה אופן אחד בארץ שפירושו בשטח קרקעית הגלגל וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא.

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ראיתי, ועוף זה מיכאל שנאמר (ישעיה ו ו) ויעף אלי יעופף זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כא) מועף ביעף, על הארץ זה רפאל, על פני רקיע השמים זה אוריאל ע"כ, וזהו סוד (שיר ג י) מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין.

ואת כל נפש החיה הרומשת. היא החיה המרובעת פנים הוא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל י׳:כ׳) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ומזה אמר אשר שרצו המים כמו שאמר בנהר כבר.

ואת כל עוף כנף למינהו. באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים מדרגות מדרגות זו למעלה מזו, יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש והבן זה.

ויברא אלהים וגו׳. פרוש: הוסיף ה׳ כח בב׳ פרטי הבריאה שנבראו מן המים, ומה שחזר לומר ״ואת כל נפש החיה״ וגו׳ ולא הספיקו המים להוציאם, מה שלא מצינו שעשתה האדמה בהוצאת הדשאים והעשבים שהספיקה אמרת ה׳ לה, דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו, כי איך יתן אדם מה שאין בו, והנה המים והעפר הם מחסרי רוח החיונית, ומנין להם רוח לתת בברואיהם. והגם כי הארץ והמים יש בהם חיוניות דק עד מאד, הגם שיתנו ממנו לא יתנו יותר ממה שבהם, וזה לא יספיק לדגים ולעופות, אשר על כן לא הספיק כחם והצרך ה׳ לברא להם רוח החיונית, והוא אמרו ויברא וגו׳ את כל נפש וגו׳. והגם שבצותו למים אמר ״ישרצו שרץ נפש חיה״, פרוש: שרץ שתהיה בו הכנה לקבל נפש חיה, כי יש לך לדעת כי החיוני ירצה הכנה, והוא אמצעי בינו לבין החמר, וזה ישנו בכח המים לעשותו כמו שאמרנו שיש בכחם כח רוחני דק.

ובתנינים הגדולים עשה ה׳ שנוי בבריאתם כמו שאמרנו, ולא אמר בדרך כלל ״ויברא נפש התנינים ואת כל נפש״ וגו׳. בזה גלה הכתוב כי משנים הם מכל מה שבים, שמלבד שהוליד בהם נפש, גם בכח בריאתם עצמה ברא ה׳ בהם כח נוסף אשר אין כח בים לעשותו כמו שאמרנו, וזה הוא הדג המפלא לויתן זה, וכבר דבריו מפרשים בדבריהם זכרונם לברכה (בבא בתרא עד:). וטעם שלא אמר בבריאה זו ״ויהי כן״, אין לו מקום, כי לא יצטרך לומר ״ויהי כן״ אלא כשלא יזכר אלא אמרות ה׳ לבד, תגיד התורה ״ויהי כן״ כי אמר ותהי, מה שאין כן כשאומר ״ויברא״ – יש בכללו אמירה, יש בכללו הויה.

ויברא וגו׳ למינהם. הודיע הכתוב דאע״ג דבשעת מאמר הקב״ה. יצאו כמה מיני בריות במים ובעוף. מ״מ גם אח״כ הוסיף הקב״ה לברוא מאלו אשר יצאו כבר במאמר כמה מינים. כגון תרנגול שיצא במאמר ברא בו ה׳ כמה מינים באותו תכונה של תרנגול וכולם מין א׳ לענין הרכבה כידוע. וכן בכל הנזכרים בזה המקרא הוא כן:

שאלות: למה אמר ויברא אלהים שברא הוא בריאה יש מאין מה שלא אמר כן בחית הארץ. ולמה לא נאמר בחית הים ויהי כן. וגם מה שאמר ויברא אלהים ויעש אלהים מיותר. ולמה נבראו בשני ימים וחית הארץ נברא ביום אחד עם האדם. ולמה נתברכו חית הים ולא חית הארץ:

ויברא אלהים כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין ובע"ח נבראו יש מיש כמ"ש ישרצו המים, אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבע"ח, אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים והיה בריאה יש מאין מה' לבדו, כמ"ש כי רוח מלפני יעטוף, וכתיב נותן נשמה לעם עליה, וכבר באר בע"י שלכן מצאנו באליהו ואלישע שהגם שעשו כמה מופתים בכחם לבד כשהוצרכו להחזיר נשמות לפגרים הוצרכו להתפלל לה' אלהי הרוחות. וע"כ אמר ויברא אלהים שאלהי הרוחות ברא הרוח יש מאין. ואמר את התנינים הגדולים הוא מערכה הג' של הדגים וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו ויש במיני הדגים גדולים מאד כנודע ולכן קדמו בבריאתן. ואת כל נפש החיה הם חית הים שהוא המערכה הרביעית, ויען שהם י"ל רגלים מועדת שרומסים בהם אמר הרומשת, ששם רומש בא על הרמיסה ברגליו. ואמר אשר שרצו המים שהגם שמינים אלה חיים גם ביבשה ההשרצה וההפראה שלהם הוא במים. וכמ"ש בחולין (דף קכ"ז) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב כי הפרותם הוא במים. ואמר בהם למינהם כי בחית הים שייך בהם הרבעה וכלאים אסור בהם כמ"ש בב"ק משא"כ הדגים. ואת כל עוף כנף הוא המערכה החמישית, ואחר שכל ג' מערכות אלה הם מטילים ביצים רחוקים המה מאדם שמוליד חיים ויונק שממינו הם בהמת וחית הארץ שנבראו בששי, שע"כ יחד להם יום בפ"ע כי הם העומדים בבנין גופם ומעשהו במדרגה אחת עם האדם, וע"כ לא נאמר ויהי כן כי לא נשלם עדיין הוית הבע"ח עד שנבראו בע"ח היונקים שהם העומדים בסולם היצירה תחת האדם, וברואי יום החמישי רק התחלה לאשר יגמר בששי ולא היה כן כי עוד תצעד הבריאה מצעדים עד יהי כן וישלמו הבע"ח בשלמותם, רק אמר וירא אלהים כי טוב שהגם שכל בריאה בא ע"י המרת הצורות וחורבן הצורה הראשונה, שצורת המים נהפך לגופי בע"ח, וכן לעתיד יזונו מן הצמחים ויהפך הצומח לבע"ח, בכ"ז ראה כי טוב כי בזה התעלתה ההויה לצורה יותר שלמה וטובה מהקודמות:

מ דקשה לרש"י למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החיה (בה"א הידיעה), לכן פירש וכו':

נ דקשה לרש"י דכתיב התנינם חסר י' אחרונה דמשמע לשון יחיד, וקרינן תנינים לשון רבים, לכן פירש בראם זכר ונקבה, לכן קרינן התנינים, ואח"כ הרג לנקיבה לכך כתיב חסר יו"ד:

ויברא אלהים התנינים וגומר עד סוף הפרשה. כמו שבאמירה האלהית של זה היום יוכללו כמו שפירשתי ג' סוגים מהב"ח הא' שרץ הים והם התולעים הקטנים וקשים בתולדותם. והב' הדגים שקרא נפש חיה. והג' העוף כן בזכרון המעשה נזכרו כלם כי נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והם הדגים שקרא' גדולים בערך השרץ שהם קטנים ולמדתנו התורה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית בקומתן נבראו כי לא נבראו בששת ימי בראשית הדגים קטנים ורזים וגדלו אחר כך בגופיהם כמו שיקרא בהויה הטבעית לא היה כן כי הם כשנבראו גדולים ושמנים היו וזהו את התנינים גדולים. ועל השרץ נאמר ואת כל שרץ החיה הרומשת אשר שרצו המים ועל אלו אמר למיניהם ר"ל שברא אותם זכר ונקבה לקיים מיניהם. ועל העוף אמר ואת כל עוף כנף למינהו. ואם כלל הכתוב השרץ והדגה כאחד יאמר הכתוב שברא השם בהם מינים מתחלפים כי יש מהם תנינים גדולים וכמו שאמרו בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ג ע"א) אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה קא אזילנא בספינתא וחזינא לההוא כוורא דיתבא ליה תלתא על גביה וקדחא אגמא עלויה סברינן די יבשתא היא וסלקינן ויתבינן ובשלינה חם גביה דכוורא ואיתהפיך ואי לא דהוה ספינתא מקרבא לן הוה מטבע לן. וכיוצא בזה יספרו גם היום יורדי הים באניות. ואולי שלויתן ובת זוגו שזכרו רבותינו (שם עד עב) מאלה היו עם היות שהפלוסופים מבני עמנו ייחסו לאות' הגדה ענינים עמוקים מהחכמה ואין צורך אליהם במקום הזה. והנה זכר לשון בריאה בזה לא מפני גודל התנינים כמו שכתבו המפרשים כי מלת ויברא לא לבד על התנינים נאמרה כי אם גם כן על השרץ ונפש החיה אבל מפני הנפש המרגשת שנבראת לא מדבר הושפעה ראשונה ביום הזה לכן נאמר בבחינת' ויברא אלהים כי ברא אז אותם הנפשות המרגישות בב"ח המרגישים מהאין הגמור האמנם במלאכת היום הששי לא נאמר לשון בריאה כי אם עשייה ויעש אלהים לפי שההשפעה הראשונה שהושפעה בעולם הנפש המרגשת החליט לשון בריאה לפי שאז נבראה ראשונה לא מדבר. ואחרי שהושפעה בשרצים ובדגים ובעוף לא אמר בהם עוד לשון בריאה כי אם עשייה שעשה בהשפעת הצורה המרגשת בחיה ובבהמה ממין מה שכבר היה והותרה בזה השאל' הד'. ואמנם אמרו וירא אלהים כי טוב אפשר לפרשו על התנינים הגדולים ועל כל שרץ הים שעם היותם נמצאים ללא הועיל אלו לגדלם ואלו לקטנם ואינם נאותים לאכילה שבעבור זה אולי יחשוב אדם שלא היתה בריאתם טובה הגיד הכתוב שאין הדבר כן כי הנה האל ית' יודע כליות ולב וסתרי הדברים הטבעיים ראה שהיה מציאותם ותולדתם כפי הצורך אליהם והטוב המגיע מהם עם היות שאנחנו נסכל בתועלותיה' גם אמר זה על בריאת העוף מהמים או מן הרקק שלא התמידה כן הויתם כי אם בארץ שראה ית' שכן היה טוב להיות בתחלת הבריאה. ואמנם ברכת פריה ורבי' שאמר בדגים סבתה אצלי שהעוכות והדגים אינם מולידים כשיספיק כחם וזרעם לעשות כמותם אבל יולידו בצים שמהם תהי' אחרי כן התולד' לכן הוצרכו אל הברכה כי הוא מהפלא מהביצה אחרי הפרדה מהמולידים תעשה בעל חי כדמות המוליד. ולא הוצרך לברך הב"ח שביבש' לפי שכחם קרוב להולדה והנקבה תקבל בקלות צורות החי מצד כח זרע הזכר והנקבה תהוה אותו בשלמותו והוא אמרו בברכת הדגים והעופות ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ואין פירוש לאמר שאמר להם זה כי אינם בעלי שכל לשידבר עמהם אבל ענין הברכ' הוא שנתן האל כח להוליד בדומה באמצעות הבצים שעשו וכנגד כלם אמר פרו ורבו וביאר כנגד השרץ והדגים ומלאו את המים בימים כלומר שחיותם יהיה בתוך המים ולרבוי תולדותם אמר בהם ומלאו. אמנם בעוף שלא יוליד באותו מלוי מופלג כדגים אמר נגדם והעוף ירב בארץ כלומר שיגדל וירבה בתולדתו בארץ לא בים והותר' בזה השאל' הה'. ובעבור שנבראו ביום החמישי הזה שני סוגים מהב"ח המימיי והוא היותר פחות בטבעו והעוף שהוא יותר נכבד ממנו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי ויחס הערב להוית החי המימיי והבקר להוית העוף: