במדבר ט, יט

וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין

וּבְאוֹרְכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִנְטְרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נַטְלִין

וְטַעַם וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן – לוֹמַר כִּי אִם יַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, וְהַמָּקוֹם הַהוּא אֵינֶנּוּ טוֹב בְּעֵינֵיהֶם, וְהָיוּ חֲפֵצִים וּמִתְאַוִּים מְאֹד לִנְסֹעַ מִן הַמָּקוֹם, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יַעַבְרוּ עַל רְצוֹן הַשֵּׁם. וְזֶה טַעַם ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ״, כִּי מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וּמִשָּׁמְרָם מִשְׁמֶרֶת מִצְוָתוֹ לֹא יִסָּעוּ. וְכֵן אִם יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר, כִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְהָיוּ הָעָם יְגֵעִים מְאֹד וְעִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחָם, יַעֲשׂוּ רְצוֹן הַשֵּׁם לָלֶכֶת אַחֲרֵי הֶעָנָן. וְסִפֵּר עוֹד (במדבר ט׳:כ״א) כִּי יֵשׁ שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ רַק לַיְלָה אֶחָד וְיִסְּעוּ בַּבֹּקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל לָהֶם. וְלִפְעָמִים יַעֲמֹד הֶעָנָן יוֹמָם וָלַיְלָה, כִּי הָלְכוּ כָּל הַלַּיְלָה וּבָאוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא בַּבֹּקֶר, וַיָּנַח הֶעָנָן שָׁם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה, וְנַעֲלָה בַּבֹּקֶר הַשֵּׁנִי וְנָסָעוּ. וְהוּא טֹרַח גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹן, כִּי הָיוּ הָעָם סְבוּרִים שֶׁיַּעַמְדוּ שָׁם וּפָרְקוּ הָעֲגָלוֹת וְהִנִּיחוּ מַשָּׂאָם כְּמִנְהַג הַבָּאִים מִן הַדֶּרֶךְ, וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן יַחְזְרוּ לִטְעֹן וְלֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם תִּקּוּן לַדֶּרֶךְ. אוֹ יוֹמַיִם (במדבר ט׳:כ״ב) וְיִסְעוּ בַּלַּיְלָה. וְיִתָּכֵן שֶׁאֵרַע לָהֶם בַּמַּסָּעוֹת שֶׁעָשׂוּ כַּמְסֻפָּר בְּכָאן וְלֹא בְּעִנְיָן אַחֵר, כִּי עָמַד הֶעָנָן מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, וְיוֹמָם וָלַיְלָה, וְיוֹמַיִם, וְחֹדֶשׁ וְשָׁנָה. וּלְכָךְ הִזְכִּיר הַכָּתוּב אֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין בִּפְרָטָן, וְעָמַד שָׁנִים רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר תְּחִלָּה, כְּגוֹן בְּקָדֵשׁ שֶׁאָמַר: ״וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם״ (דברים א, מו):

ובהאריך. ואם היה מאריך והנה דרך כלל ואחר כן אמר ימים מספר יסעו או יחנו על פי ה':

ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. .ספר שנית שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך אף על פי שהיה המקום רע מאד:

ולא יסעו. לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו:

ובהאריך הענן. ובאר לך הכתוב מעלתן של ישראל בהנהגתם על פי הענן, כי היו במדבר מקומות חלוקין נוחין ושאינן נוחין, והעד בזה מרה ואילים, יש מקומות נוחין שירצו לעכב שם ומיד בהעלות הענן היו נוסעים ויש שאינן נוחין וירצו לנסוע משם אבל בהאריך הענן יצטרכו להתעכב ולא יסעו, סוף דבר לא היו הולכין אחר רצון עצמן אלא אחר רצון השם יתעלה וכפי הנהגת הענן. ועוד יבאר לך הכתוב חסד הש"י עמהם שכל נסיעותם וחנייתם במדבר לא היה אלא בבקר, הוא שאמר או יומם ולילה, והיה לו לומר או לילה ויום כי כן סדר בראשית, אבל אלו אמר כן היה במשמע כי תחלת נסיעתם היתה בלילה, ומעולם לא אירע זה שהיה הענן שוכן בלילה ויום אחריו כי תהיה נסיעתם בלילה, ולא רצה הקב"ה להטריחם להיות תחלת נסיעתם וחנייתם לעולם בלילה אלא ביום.

ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים. כמו בקדש ישבו י״ט שנה כמש״כ בפרשה דברים א׳ מ״ו:

ושמרו ב״י וגו׳. המתינו מלשון ואביו שמר את הדבר. וכ״פ הספורנו:

ובהאריך הענן וכו' ויש אשר יהיה הענן וכו' עוד מודיע דבר אחד, שע"י שנסיעתם וחנייתם במק"א היה נגבל ע"י צווי ה' ופקודתו נחשב להם תמיד כמקיימים מצות ה' וקבלו עליהם שכר, והיה בזה הבדל בין עת החניה ובין עת הנסיעה, שבעת החניה קיימו מצות ה' בשב וא"ת במה שלא נסעו מן המקום בלא רשות וקיימו מצות ל"ת, וזה נחשב להם לזכות כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, וז"ש ובהאריך הענן ימים רבים שאז לא קיימו מ"ע בקום ועשה, בכ"ז נחשב להם לזכות במה ששמרו את משמרת ה' ולא יסעו שהשמירה הוא תמיד במצות ל"ת והיה להם זכות מה ששמרו מצות ל"ת שלא יסעו, ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, אז היה להם זכות אחרי שקיימו שני מ"ע [א] בעת החניה שעל פי ה' יחנו בכל פעם, [ב] בעת הנסיעה שעל פי ה' יסעו ומ"ע גדולה ממצות ל"ת כי הוא בקום ועשה: