במדבר ז, ט

כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדשה הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו:

וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין

וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב עֶגְלָן וְתוֹרִין אֲרוּם פּוּלְחַן קוּדְשָׁא רַמְיָא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָא נַטְלִין

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם. ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבר מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש:

כי עבדת הקדש עלהם. האי עליהם מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א׳ לדרוש דוקא בשעה שעליהם בכתף ישאו משא״כ אם ישאו אחרים את הקודש אינו כן. ב׳ אשר המצוה במשא הארון שיהא דוקא עליהם ולא על אחר. והנה דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה. לא ששכח מקרא דבי רב. אלא הבין כפי׳ הראשון. ע״כ הנהיג את הארון ע״י עוזה ואחיו שאינם לוים ועל עגלה. אח״כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב ויש לדרוש להיפך עבודת הקודש עליהם דוקא והיינו שאמר דוד ללוים בדה״י א׳ ט״ו התקדשו אתם וגו׳ כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. פי׳ לא כוננו איך לדרוש :

בכתף ישאו. בבדים ישאו מיבעי וכלשון המקרא בפ׳ תרומה וממילא נישאת בידים או על הכתף. אלא בא לרמז שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם בעצמם להיות מרכבה לשכינה. וא״כ עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלקות. וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש. והוא בכתף. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ס״פ בא על מאמר יאשיהו המלך אין לכם משא בכתף. ובערכין די״א איתא דבהאי קרא בכתף ישאו נרמז מצות שיר שבבהמ״ק. והיינו דאז ג״כ היו הלוי׳ מתדבקי׳ במחשבתם למעלה: