במדבר ד, יד

מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, שעשויה כמין מחבת שאין לה אלא שלש מחצות, ומלפניה שואבת את הגחלים:

מזלגות. צנוריות של נחשת שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן כדי שיתעכלו יפה ומהר:

יעים. הם מגרפות ובלע"ז ודי"ל [מגרפה] והן של נחשת ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח:

וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִי יְשַׁמְשׁוּן עֲלוֹהִי בְהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹהִי

וְיִתְּנוּן עֲלוֹי יַת כָּל מָנוֹי דִישַׁמְשׁוּן עֲלוֹי בְּהוֹן יַת מַחְתְּיָיתָא וְיַת מַשִׁלְיָיתָא וְיַת מַגְרוֹפְיָיתָא וְיַת מִזְרְקַיָא כָּל מָאנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹי

ונתנו עליו את כל כליו לא הזכיר הסירות כי אם הפסכתר ושלשה ענינים היו הפסכתר משמש בו היו מביאים אש על המזבח בשעת המסעות לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, ובו היו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה. ובשעת העבודה היו משליכים אותו מן הכבש על הרצפה וכל כהן ולוי שהיה שומע קולו היה רץ ובא.

ושמו בדיו התבאר בפ' תרומה [כ"ה י"ב] מדוע פה אמר ושמו בדיו וכן בארון ובשלחן ומזבח הזהב כתיב ושמו את בדיו. וכתב הרמב"ן שעל השלחן היה בגד תולעת שני שהוא מראה אדום שהוא סימן לכתר מלכות שהוא מדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב מכוסה בתכלת רומז למדה הכלולה מן הכל ומזבח העולה מכוסה בארגמן שהוא אדום כדם שנזרק עליו: