במדבר לה, לד

אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה:

כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:

וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְלָא תְסַאֲבוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן בָּהּ אֲרוּם דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל

ולא תטמא. החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם ולא לכבוד הארץ רק לכבוד בני ישראל על כן אמר שוכן בתוך בני ישראל:

ולא תטמא את הארץ וגו׳. מתחלה הזהיר הכתוב על מזיד. וכאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר. שמכ״מ הוא מטמא את הארץ. וטומאה א׳ בשוגג וא׳ במזיד מטמא. ה״נ רציחה בכל אופן מטמא את הארץ. ומפרש והולך אשר אתם יושבים בה. ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה. וכדתנן במס׳ אבות ובשבת פרק ב׳ דש״ד גורם לגלות את ישראל:

אשר אני שוכן בתוכה. ללמד שש״ד גורם שלא אשכון בארץ מפני הטומאה וכדאי׳ שם:

כי אני ה׳ שכן בתוך בני ישראל. פרש״י אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם. ובאמת לשון זה נשנה בת״כ פ׳ אחרי עה״פ השוכן אתם בתוך טומאותם והובא ביומא ד׳ נ״ז. אלא שבספרי דורש זה גם מזה המקרא. ומפרש כי אני ה׳ שוכן בתוך ב״י. היינו בא״י קודם שיגלו. אע״ג שהם נטמאים מחמת ש״ד. מיהו עוד תניא בספרי רנ״א חביבים ישראל שכ״מ שגלו שכינה עמהם. ומביא הרבה קראי ובסוף הביא מקרא זה כי אני ה׳ וגו׳. ואינו מובן האיך מוכח מפרשה זו הכי. והרי כאן מיירי בא״י. אבל הענין דהמקרא נותן טעם על שני דברים הקודמים. שטומאה זו מגלה את ישראל מא״י ומגלה את השכינה. ולכאורה בשלמא גלות השכינה מובן בטעמו. דהשכינה אינה יכולה להיות במקום טומאה. אבל גלות ישראל אמאי והלא העון בעצמו אינו חמור כ״כ שהרי מיירי ברציחה בהוראת היתר. וא״כ אמאי יהיו ישראל גולים משום טומאת הארץ. ע״כ מבאר הכתוב הטעם כי אני ה׳ שוכן בתוך ב״י. אין שכינתי בעולם רק בקרב ישראל. ומאחר שלא אוכל לשכון כבוד בא״י מפני הטומאה. ומוכרח אני להיות גולה לחו״ל. מוכרח אני להמשיך עיקר ישיבה ישראל אחרי. כדי שאהיה אשכון בקרבם בחו״ל. וממילא למדנו שהשכינה היא בקרב ישראל אפי׳ בחו״ל :

ולא תטמא את הארץ הם ג' טעמים: [א] שתטמא את הארץ, [ב] מצד שאתם יושבים בה וע"י ש"ד תגלו ממנה ויחרב המקדש, [ג] מצד שאני שוכן בתוכה וע"י ש"ד שכינה מסתלקת מן הארץ, וע"ז מביא המעשה של שני כהנים איך היה ש"ד דבר קל בעיניהם שטומאת הסכין היה קשה בעיניהם יותר מש"ד, ועי"כ חרב מקדש ראשון ע"י חטא מנשה, ומקדש שני ג"כ, ובכ"ז אומר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל שאף שתסתלק שכינה מן הארץ לא תסתלק מן בני ישראל, שה' ישכון ביניהם תמיד, וע"ז מביא מ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, וע"ז אמר ר' נתן שחביבים. ישראל יותר מן הארץ כי מן הארץ תסתלק השכינה לפעמים לא כן מב"י, ומוסיף עוד שלא לבד שלא תסתלק השכינה מישראל בעודם בארץ שאף כשגלו אעפ"י שהיו בארץ העמים שבלתי ראויה להשראת השכינה בכ"ז היתה שכינה עמהם ועתיד לחזור עמהם מן הגליות, עד שיאמר לעבדיו משרתיו עושי רצונו שאם יבקשוהו ידעו שהוא אצל בניו להשגיח עליהם בהשגחתו המיוחדת ועז"א כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל: