במדבר כ, כז

ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:

וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא

וְעָבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס כַּד חָמָן כָּל כְּנִשְׁתָּא

כאשר צוה ה׳. הוא מיותר והכי מיבעי ויעש משה כן. מש״ה פרש״י אע״ג שהדבר קשה לו לא עיכב וא״כ מפרש כאשר. תומ״י שצוה ה׳. וכמש״כ בספר בראשית י״ב ד׳ אכן לפי הפשט משמעות צוה כאן כמו בכ״מ שהוא דברי קבלה. שאע״ג שדבר ה׳ קח והעל דמשמע בע״כ אם לא ירצה. מכ״מ היו דברים בעל פה שידבר רכות ופיוסים שיתרצו מעצמם לעלות. וכן היה:

ויעלו וגו׳. ברצון פשוט בלי שום סירוב והיינו חסידות של אהרן דכתיב ביה תריבהו על מי מריבה. שבאמת לא היה על אהרן לישא אשם על המרות פי ה׳ אחר שלא מצא משה כח לתורה ותפלה באותה שעה. מה היה לו לאהרן לעשות לבדו אבל הוא בחסידותו לא התרעם כלל על רצון ה׳ מאיזה טעם שיהא:

לעיני כל העדה. הכל הביטו על הפלא הלז. שראו שלשה גדולי הדור עולים על ההר ולא ידעו מה ומכש״כ שראו אהרן הולך בבגדי כהונה שאסור לצאת בהם מן המשכן משום כלאים והבינו שיש בזה ענין נעלה בדבר ה׳ והביטו לראות מה יהי׳ מזה:

ש דאם לא כן ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום. כתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה ואפשר שלא דרשו בו משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום ודו"ק נראה לי: