במדבר ב, ד

וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה

וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטַיָא שׁוּבְעִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין וְשִׁית מְאָה

וְטַעַם וּצְבָאוֹ וּפְקוּדֵיהֶם וְכָל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם - הֵם דִּבְרֵי ה' אֶל מֹשֶׁה, נִמְשָׁךְ אֶל ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ (במדבר ב':א'), כִּי לֹא מְנָאוּם עַתָּה פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן טַעַם אֵלֶּה פְקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב':ל״ב), בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר (שם) כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם. וְהִזְכִּיר כָּל זֶה לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּיּוֹם הַמִּנְיָן וְעַד שֶׁנִּתְקְנוּ הַמַּחֲנוֹת וְחָנוּ כֵן לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ, לֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ. וְזֶה מַעֲשֵׂה נֵס שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים יוֹם שֶׁלֹּא יָמוּת אֶחָד מִכָּל הָעָם הַגָּדוֹל הַזֶּה. הַשִּׁנּוּי בְּשֵׁם אֲבִי הַנָּשִׂיא לִבְנֵי גָד, בַּעֲבוּר כִּי הַמִּנְהָג בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לְשַׁנּוֹת הַשֵּׁמוֹת בְּטַעַם שָׁוֶה, כְּמוֹ זֶרַח (במדבר כ״ו:י״ג) וְצֹחַר (בראשית מ״ו:י') מִלְּשׁוֹן "כְּצֶמֶר צָחַר" (ראה יחזקאל כ״ז:י״ח). וְנִקְרָא דְּעוּאֵל שֶׁיָּדַע אֶת הָאֵל - רְעוּאֵל, שֶׁשָּׂם רַעְיוֹן לִבּוֹ בָּאֵל, כְּמוֹ ״וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל״ (תהלים קל״ט:י״ז), ״בַּנְתָּ לְרֵעִי מֵרָחוֹק״ (שם פסוק ב'). וְהָיוּ קוֹרְאִים הָאִישׁ הַהוּא בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת, וּלְכָךְ תַּזְכִּירֶנּוּ הַתּוֹרָה בִּשְׁנֵיהֶם:

ופקודיהם. או ופקודיו. אין הפרש ביניהם:

וצבאו ופקודיהם ארבעה ושבעים וגו׳. הוא צווי שיהיה כ״ז החשבון בשלימות. ואם יהיה נחסר אזי יראו למלאות מאנשים שלא היו עד כה יוצאי צבא למלאות הסך כמש״כ לעיל. והרמב״ן ז״ל כ׳ שבא להודיע שבדרך נס לא נפקד אחד כל עשרים יום. ולא נראה שהרי כ״ז הפרשה כולה צווי ולא מעשה עד הפסוק האחרון. וגם לא נזכר מתי נאמרה פרשה זו. ואפשר נאמרה באותו יום של פרשה ראשונה או למחרת. אלא כמש״כ: