במדבר יח, טו

כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק

כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְרָא בִּבְעִירָא דְיִקְרְבוּן מִינָהּ קֳדָם יְיָ כְּדִינָא דְאֵינָשָׁא כֵּן דִינָא בִּבְעִירָא לְמֶהֱוֵי דִילָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יַת בּוּכְרָא דְאֵינָשָׁא בְּחַמְשָׁא סִלְעִין וְיַת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסָאָבָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרַיָא

אך פדה תפדה. פירוש תקח פדיונו וכן בכור הבהמה הטמאה תפדה:

כל פטר רחם. זה פדיון בכור אדם בחמשת שקלים.

ואת בכור הבהמה הטמאה. זה פטר חמור אשר תפדה:

פדה שנים במסרה אך פדה תפדה ואידך אח לא פדה יפדה היינו דאמר רבי יהושע רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים שניהם לכהן ואין האחד פוטר את חבירו והיינו אח לא פדה יפדה:

כל פטר רחם לכל בשר פרשה זו נשתלשה בשביל ערך פדיון בכור בהמה טמאה.

אשר יקריבו לה' להוציא את החיה שאינה קרבה שאין בה דין בכור.

ובכור הבהמה הטמאה פטר חמור תפדה בשה:

אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה. לא פי׳ הכתוב כאן דדוקא הזכר ודוקא בהמה ולא חיה. דאחר שפירש הכתוב אשר יקריבו לה׳. וזה כבר נתפרש במק״א מזה למדנו מה שאינו קרב לה׳ אינו לכהנים:

הבהמה הטמאה. היינו פ״ח לבד. וכתיב בהמה טמאה בכלל מכאן שנינו בתוספתא בכורות פ״א רמ״א כל המקיים מצות פ״ח מעלין עליו כאלו קיים מצות בהמה טמאה כולה וכל המבטל מצות פ״ח מעלין עליו כאלו ביטל מצות ב״ט כולה:

כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' פי' בהמה טהורה שמינו קרב לאפוקי חיה, שא"צ שהוא עצמו יהיה ראוי לקרב ונוציא בע"מ שעז"א באדם ובבהמה שבא להקיש בהמה לאדם כמו שיתבאר בסי' שאח"ז וכמו שבאדם אין הבדל בין בע"מ לתמים כן בבהמה:

באדם ובבהמה. מאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קב), ושם בארתי שכל דרוש נדרש מפסוק מיותר, וממ"ש בכאן באדם ובבהמה יהיה לך נדרש שרשאי לתנו לכהן בכ"מ שירצה, ויתר הדרושים בארתי שם עיי"ש:

אך פדה תפדה וכו' כבר בארתי שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל שלא משכחת פדיון רק בבכור בהמה טמאה אבל בבכור טהורה לא משכחת פדיון אף כשמתר שלא תפדה להאכילה לכלבים רק צריך קבורה וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' אסורי מזבח ה"י), ונוסחתי הוא כגי' הגר"א:

ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה היינו בכור פטר חמור לבד, דכתיב שני פעמים ופטר חמור תפדה בשה לדייק שרק פטר חמור צריך פדיון, ותפס פה בכור הבהמה הטמאה לרמז על מ"ש בפ' בחקותי ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, שמדבר במקדיש בהמה טמאה לבד"ה כמו שפרש"י שם, ומרמז כאן שפודים אותה מהקדש ב"ה, שמ"ש בכור הבהמה הטמאה תפדה הוא שוה עם מ"ש ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך שמדבר בהקדישה לבד"ה, וכן מ"ש בכור הבהמה הטמאה היינו בהקדישו לבד"ה שאם לא הקדישו א"צ לפדותו, ומאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קכ"א) ושם פרשתיו, ועי' בכורות (דף ה'):

ופדויו מבן חדש תפדה הנה מה שכפל פעל תפדה שהיל"ל אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, יל"פ שבא לחלק בין שני הפדיונות, כמ"ש באילת השחר (כלל קנז) שלפעמים נכפל הפעל מפני שהורחת הפעל השני משונה מן הראשון, ולפ"ז בא ללמד שפדיון פ"ח א"צ להמתין שלשים יום, וי"ל בהפך שבא להקיש שני הפעלים זל"ז (כמש"ש בכלל קנט), ובא ללמד שגם פדיון פטר חמור מצוה להמתין שלשים יום, וכמ"ש בבכורות (דף יג) אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקיש [בכור בהמה לבכור אדם] הא רבנן דלא מקשי, וז"ש אתה אומר תפדה מיד או אינו אלא לאח"ז, ולמד לה ממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה, שפדויו לשון זכר ומוסב על בכור אדם שהוא שם זכר ואמר שלישית פעל תפדה, ר"ל רק פדיון של הקודם שהוא בכור אדם הוא מבן חדש לא פדיונה של בכור בהמה: