תהילים פרק ז׳

תהילים פרק ז׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר־שָׁר לַיהוָה עַל־דִּבְרֵי־כוּשׁ בֶּן־יְמִינִי:

   מצודת דוד:שגיון לדוד. התפלל בזה על השגיאה מה שכרת כנף מעיל שאול: כוש בן ימיני. זה שאול הבא מבנימין וקראו כוש כי היה משונה במעשיו לשבח ככושי הזה המשונה בעורו:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. מְנַחֵם אָמַר שֶׁגַּם זֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹת הַזֶּמֶר עַל שֵׁם הַכְּלִי, וְכֵן פֵּרֵשׁ ״עַל שִׁגְיֹנוֹת״ (חבקוק ג:א), וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן מִשְׁגֶּה שֶׁנִּתְוַדָּה וְנִתְפַּלֵּל עַל הַשִּׁגָּיוֹן שֶׁאָמַר שִׁירָה עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁל שָׁאוּל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה׳ וְגוֹ׳״ (שמואל ב כב:א), אֲבָל עִנְיַן הַמִּזְמוֹר אֵינוֹ מוֹכִיחַ עַל כָּךְ. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֲמָרוֹ עַל עִסְקֵי יִשְׁבִּי בְנֹב (שמואל ב כא:טז) שֶׁבָּא עָלָיו עַל עָנְשׁוֹ שֶׁל שָׁאוּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי עַל יָדְךָ נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו כוּ׳ (כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק שְׁגִיאוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִמָּסֵר בְּיַד שׂוֹנֵא וְלֹא יִכְלֶה זַרְעוֹ ס״א אינו), וְהָפַךְ דָּוִד אֶת תְּפִלָּתוֹ וְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּיַד אוֹיֵב. וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ מִשְׁגֶּה שָׁר דָּוִד לַה׳ עַל שֶׁשָּׁגַג לוֹמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמָסְרוֹ בְּיַד אוֹיֵב עַל דִּבְרֵי שָׁאוּל שֶׁנֶּהֱרַג עַל יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: עַל שִׁגָּיוֹן כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר כָּרַת לְשָׁאוּל (שמואל א כד:ה):

   כּוּשׁ. מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו (מועד קטן טז:):

   אבן עזרא

   שגיון יש מפרשים בו: תענוג, כמו: תשגה תמיד. ויש אומרים: על שגגתו. והנכון בעיני, שהוא על נועם פיוט שתחלתו שגיון.

   על דברי כוש כמו שכותבין כותבי ספרד הפיוטין יכתבו למעלה בתחלת טור הפיוט, טעם פיוט ידוע.

   על דברי כוש בן ימיני יש אומרים: שהוא שאול שהיה יפה כדרך: כי אשה כושית לקח וזה רחוק בעיני שיורידו מלת שבח לגנאי וזה הפך סגיא נהור. ומה שאמרו רז"ל: שלא הזכירו לברכה, שלא תשלוט בו עין הרע רחוק הוא מאד. והנכון שזה כוש היה יהודי וככה שמו והוא מבני בנימין, כי רחוק הוא שיאמר על שאול בחיר ה' הנה יחבל און.

   רד"ק

   שגיון לדוד כבר בארנו כי שגיון אחד ממיני הנגון. וכן אמר בתפלת חבקוק (ג א): על שגיונות.

   אשר שר ליהוה על דברי כוש בן ימיני: רבותינו, זכרם לברכה, אמרו (תרגום במקומו ובבלי מועד קטן טז ב בקצת שנוי): כי המזמור הזה נאמר על שאול. וקראו כוש לפי שהיה יפה, כמו האשה הכשית (במדבר יב א), דמתרגם: אתתא שפירתא; וכן דעת כל המפרשים. ואמרו: כי קראו כושי, מה כושי זה אינו משתנה בעורו, כך שאול לא היה משתנה בשנאתו אל דוד. ועל הדרך הזה נאמר (ירמיהו יג כג): היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב למדי הרע. והחכם ר' אברהם בן עזרא, זכרו לברכה, הרחיק זה הפרוש. כי אמר: היאך יאמר זה על משיח יי' הנה יחבל און (פסוק טו)? ואמר: כי אחד מבני בנימין היה שהיה שונאו ושמו כוש. ואין טענתו טענה שיאמר על שאול הנה יחבל און; ולמה לא יאמר כן? והנה אמר לו דוד בפניו: מרשעים יצא רשע (שמואל א כד יד)? ואמר לו: ונקמני יי' ממך (שם שם יג)? ובדרש (שוחר טוב במקומו): לפיכך כנה שמו כוש לפי שכתוב (קהלת י כ): גם במדעך מלך אל תקלל; ונכון הוא הדרש. תראה אתה שהכל שוים, כי על שאול נאמר זה המזמור, לבד המפרש הנזכר. ומה שאמר על דברי, לפי שדברים וענינים רבים היו לו עמו. ופעמים רבות חשב להרגו כמו שכתוב. תחלה בהתחתנו עמו חשב להפילו ביד פלשתים, אחר כן חשב להמיתו בביתו; וכשהיה עומד לפניו היה מטיל לו החנית כמה פעמים, ואחר שנפרד ממנו גם כן פעמים רבות כשהיה רודף אחריו. ועל דברי פרושו: על עניני, כמו על דבר הצפרדעים (שמות ח ח), והדומים להם.

   מלבי"ם

   שגיון, על דברי כוש בן ימיני, המבואר מדברי השירה הזאת, כי כוש זה רדף אחר דוד, ולקח עמו עדת לאומים, עדה ועם רב להלחם נגדו ועצתו זאת היה לו למוקש, כי בבור כרה בו נוקש, ומצייר כאילו כוש ועדתו היה שבט אפו של ה' לענוש את דוד, אבל אחר שהביט ה' על מעשיהם הרעים וערך לנגדם צדקת דוד, שב אפו מדוד על עדת צורריו ונוקשו בבור כרו:

   מצודת ציון

   שגיון. מלשון שגיאה:

   שר. מלשון שירה:

   על דברי. ענין בעבור כמו על דבר כזבי (במדבר כ״ה):

2. (ב)יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל־רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   ה', חסיתי – פועל עומד ולעולם דבק עם בית.

   רד"ק

   יהוה אלהי בך חסיתי הושיעני מכל רדפי והצילני: בך חסיתי ולא בעזרת אדם, לכן הושיעני מכל רדפי הנסמכים עם שאול.

   מלבי"ם

   הושיעני, אחר כי בך חסיתי, וגם הצילני מידם, (כי הצלה מורה שכבר נתפס ביד מוקשיו וניצל) כי אם לא תציל, אירא פן יטרף את נפשי כאריה טורף, כי הלא כבר פורק את איברי ועדן אין מציל:

3. (ג)פֶּן־יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל:

   מצודת דוד:פן יטרוף. כשלא תושיעני יתגבר עלי האויב ופן יטריפני כאריה: פורק. ישבר אותי ולא אמצא מציל כי כולם קמו עלי:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   פּוֹרֵק. לְשׁוֹן ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב״ (שמות לב:ב):

   אבן עזרא

   פן יטרף – כל אחד מאויביו, כמו: בנות צעדה עלי שור.

   וטעם פורק – כי האריה יפסיק המפרקת.

   ואין מציל – רק אתה על כן למעלה והצילני.

   רד"ק

   פן יטרף כאריה נפשי פרק ואין מציל: זה לא יאמר על אויב אחר שהיה לו לדוד אלא על שאול שהיה מלך ועליו יאמר: פרק ואין מציל. ואמר: כאריה, כי הוא גבור שבחיות ונקרא מלך עליהן, ואם יפרוק אין מציל. ופרק מענין ופרקת עלו (בראשית כז מא).

   מצודת ציון

   פורק. ענין שבירה כמו ופרסיהן יפרק (זכריה י״א):

4. (ד)יְהוָה אֱלֹהַי אִם־עָשִׂיתִי זֹאת אִם־יֶשׁ־עָוֶל בְּכַפָּי:

   מצודת דוד:אם עשיתי. אם כשעשיתי את זאת לכרות כנף מעיל שאול: אם יש עול בכפי. האם עשיתי לעשות עול לבזותו להעמידו מלובש מעיל קרוע כדרך הפחותים:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   אִם עָשִׂיתִי זֹאת. מַה שֶּׁמְפֹרָשׁ אַחֲרָיו:

   אבן עזרא

   ה' – הטעם אם עשיתי כזאת – שטרפתי ופרקתי.

   וטעם כף – כי בה יכה האדם ויהרג.

   רד"ק

   יהוה אלהי אם עשיתי זאת אם יש עול בכפי: אם זאת עשיתי מה שהוא עושה לי. וזה הוא מה שהוא מפרש: אם גמלתי שולמי רע אם עשיתי בידי רע לאדם בעול ובחמס.

   מלבי"ם

   ה' אלהי, הנה כוש הזה נלכד במעשה ידיו ולא נהרג בידי דוד, והיו רבים אומרים שדוד היה סבה להריגתו, משיב לעומת זה, הלא גם אם עשיתי זאת, רצה לומר גם אם הייתי עושה זאת להרגו בידי, האם יש בזה עול בכפי במה שהייתי הורג את הבא להרגני?:

5. (ה)אִם־גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם:

   מצודת דוד:אם גמלתי. בעוד שהיה שאול איש שלומי וכי גמלתיו אז רעה תחת טובה כאשר חשב הוא שאני לו לאויב: ואחלצה. הלא אף בעת שהיה צר עלי לרדוף אחרי בחנם על לא חמס יקרה עוד נפשו בעיני והוצאתיו מן המיתה כי הצלתיו מיד אנשי אשר בקשו להרגו כמ״ש בשמואל א׳ וכאומר והנה בעבור זה כרתי מעילו להודיעו זאת שהיה מסור בידי ולא שלחתי בו יד:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע. אִם גְּמַלְתִּיו כִּגְמוּלוֹ:

   וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם. שִׁחַתִּי אֶת חֲלִיצָתוֹ בְּכָרְתִּי אֶת כְּנַף מְעִילוֹ, אִם לְהַשְׁחִית וּלְחַלְּצוֹ וּלְהַעֲמִידוֹ רֵיקָם וּבְשִׂנְאָה עָשִׂיתִי? אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁהָיָה מָסוּר בְּיָדִי לְהָרְגוֹ וְלֹא הֲרַגְתִּיו. וָאֲחַלְּצָה לְשׁוֹן הַפְשָׁטָה:

   אבן עזרא

   אם, שולמי – מהבנין הקל, אע"פ שלא נמצא מהבנין הקל שלומים, כי אם מהכבד. ויש אומרים: שהיה בשלום עמי.

   וטעם ואחלצה צוררי ריקם ואיך הייתי עושה רע לשולמי, ואני אחלצה הצוררים והשונאים אותי שנאת חנם, וזה טעם ריקם – על דרך: ואני נסכתי מלכי. ורבי משה אמר: כי הוי"ו כמו רק, כמו ועבדיך באו לשבר אכל. ויש אומרים: כי ואחלצה – על דרך: וינצלו את מצרים והוא רחוק.

   רד"ק

   אם גמלתי שולמי רע מי שהיה עמי בשלום אם גמלתיו רע, כמו שהוא עושה עמי שהייתי בשלום עמו והייתי חתנו ונלחמתי מלחמותיו והוא גומל לי רעה תחת טובה.

   ואחלצה צוררי ריקם: לא די שלא גמלתי שלמי רע, אבל חלצתי מי שהיו צוררי ריקם. ובחנם הייתי מציל אותו, כמו שהציל שאול מיד אבישי שהיה הורג אותו לולי שמנעו שאמר: אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו (שמואל א כו ח); וכן כשהיה במערה נאמר: וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול (שם כד ח). וא"ו ואחלצה כמו וא"ו ועבדיך באו לשבר אכל (בראשית מב י) שפרושו: לא אדני כמו שאתה אומר כי מרגלים אנחנו, אבל עבדיך באו לשבר אכל.

   מלבי"ם

   האם גמלתי את שולמי ואיש שלומי רע, במה שאחלצה חלוצים ללחום נגד צוררי ריקם, נגד הצורר אותי לחנם על דבר ריק, הכי ראוי כי ירדף האויב את נפשי וגם ישג וירמוס את חיי לארץ, ומלבד זה גם את כבודי לעפר ישכן, כאילו הרגני בדין ובמשפט על חטאי, הכי היה ראוי שאשתוק על זה (ולדברי חכמינו זכרונם לברכה שפי' כוש בן ימיני זה שאול, כיון על שהיה בידו להכותו בכרתו כנף מעילו ואם היה הורגו היה הורגו כדין כי רודף היה אחרי נפשו וכבודו), סלה בזה סיים הענין, ומתחיל לצייר מפלת כוש:

   מצודת ציון

   ואחלצה. אוציא ואשלוף:

   צוררי. מלשון אויב:

   ריקם. רצה לומר בחנם:

6. (ו)יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה:

   מצודת דוד:ירדף. כאומר ואם לא כדברי כן הוא יהיה גמול עונשי שהאויב ירדוף אחר נפשי ויזרז לזולת לרדפני וישיג אותי וירמסני בארץ כל ימי חיי ואת כבודי ישפיל להיות שוכן לעולם עד העפר:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   ירדוף – יש אומרים: יתרדוף ואין צורך, כי אין שם דגש שתהיה התי"ו מובלע. ועוד היה ראוי להיות יתרדף: וירמוס לארץ חיי – בעבור הקלון.

   וכבודי – טעמו הנפש, כמו: בסודם אל תבא נפשי וכנגדה אל תחד כבודי וככה שמח לבי ויגל כבודי ואחריו אף בשרי ישכון לבטח, שהוא הגוף, על כן טעה רבי יהודה בן בלעם שאמר שכבודי הוא גופי והלא ידע אם לא שמע כי האדם מורכב מנפש וגוף והחלק הנכבד הנפש, על כן מלת כבוד והביאו בצרה הזאת, בעבור שמצא וכבודי לעפר ישכן סלה והנפש אינה יורדת לעפר, והכתוב הוא על דרך משל וככה דבקה לעפר נפשי.

   וטעם סלה – באמת היה כן.

   רד"ק

   ירדף אויב נפשי המלה הזאת (ירדף) היא מרכבת מפעל הקל ומפעל הדגוש: מן הקל יאמר יִרְדֹּף ומן הדגוש יאמר יְרַדֵּף; והרכבה המלה הזאת משניהם. וטעם ההרכבה, כי האויב ירדפהו בעצמו וירדפהו לאחרים, שיאמר לאחרים שירדפוהו. כך שאול היה רודפו ומרדפו לישראל. ואמר: נפשי כי לא ירדפני לאסרני במאסר אלא להמיתני כמו שדמה כמה פעמים להמיתו בידו.

   וישג וירמס לארץ חיי ואם ישיגני ירמס לארץ חיי, כי לא יניחני שלא יהרגני. ותחסר מלת אם כמו (ישעיהו ל ג): ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ: שפרושו ו א ם נתן; ותמאן לשלחו (שמות ד כג ג) ו א ם תמאן. וא"ו וירמס כפ"א רפה בלשון ישמעאל. או פרושו: הוא חושב בנפשו כשרודף אחרי שישיגני וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן.

   וכבודי לעפר ישכן סלה: וכבודי הוא נפשי. ומחשבתו שישכין כבודי לעפר. ואף על פי שהנפש לא תשכון בעפר במות האדם, הוא על דרך משל, כמו: דבקה לעפר נפשי (תהלים קיט כה). או לפי מחשבת האויב, כי יחשוב שאין לנפשי תקומה, כי יחשבני לרשע ואיש דמים. ומלת סלה פרשתיה (תהלים ג ג) שהיא הרמת הקול בנגון, ואין לה טעם בענין שהיא בו; ואיני צריך לפרש אותה בכל מקום.

   מצודת ציון

   ירדף. הוא לשון מורכב מן יפעול ויפעיל:

   חיי. רצה לומר כל ימי חייו:

7. (ז)קוּמָה יְהוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ:

   מצודת דוד:קומה ה׳. ר״ל עם כי לא חטאתי בשאול אין אני מבקש עליו ועל אנשיו אך קומה ה׳ באפך והנשא במה שתביא עברה על צוררי: ועורה אלי. עורר אלי אמיץ כח הזרוע להתגבר עליהם לעשות בהם נקם המשפט אשר צוית וגזרת עליהם ר״ל על ידי יהיה נקם המשפט:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ. עַל שׂוֹנְאַי, כְּגוֹן יִשְׁבִּי וְאֶחָיו וּפְלִשְׁתִּים (שמואל ב כא:טז), שֶׁלֹּא אֶמָּסֵר בְּיָדָם:

   הִנָּשֵׂא. הִתְפָּאֵר לְהַרְאוֹת נִקְמַת עֶבְרָה בְּהִתְעַבֶּרְךָ עֲלֵיהֶם:

   וְעוּרָה אֵלַי. שֶׁאוּכַל לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט נְקָמָה אֲשֶׁר צִוִּיתָ, וְהֵיכָן צִוִּיתָ? ״תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל״ (תהלים ב:ט), ״וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ״ (שמות כג:כב). זֶה מָצָאתִי בַמִּדְרָשׁ:

   אבן עזרא

   קומה, בעברות צוררי – בעבור עברותם קום כנגדם באפך. ויש אומרים: שתכעיסם עד שתהיינה להם עברות. ויש אומרים: התנשא בהתעברות צוררי.

   אמר ר' משה: ועורה אלי ועורר אלי משפט, שגזרת שתסוב מלכות שאול אלי, כי שאול לפי דעתו כוש או פחד להזכירו בשמו הנודע. ובן בלעם אמר: עורר מה שדנת להושיעני. ועל דעת אלה תהיה גזרת ועורה, מהפעלים היוצאים כדרך מלת שב, שהיא פעמים יוצאת ופעמים עומדת. והנכון בעיני כי ועורה אלי – מלה עומדת ויחסר כ"ף ממשפט כמו ועיר פרא אדם יולד וכאשר תשמע עדת לאומים המשפט שעשית יבואו מאפסי ארץ, וזה טעם תסובבך.

   וטעם ועליה למרום שובה – שישוב אל השמים לשבת על כסא המשפט, על כן אחריו ה' ידין עמים גם הוא נכון, שהיו עם כוש עבדים מהגוים וסבבו את דוד כאילו סובבו את השכינה, כי הוא עבד השם וחוסה בו כאשר הזכיר בתחילת המזמור.

   רד"ק

   קומה יהוה באפך קומה מלרע: הטעם במ"ם. אמר: קומה יי' באפך על הרודפים אותי לקחת נפשי.

   הנשא בעברות צוררי בעברתך עליהם כמו שאמר, באפך או פרושו: בעברות שיש לצוררי עלי הנשא אתה עליהם והצילני מידם.

   ועורה אלי משפט צוית: עורה עלי במשפט אשר צוית עלי, והוא משפט המלוכה.

   מלבי"ם

   קומה ה', מצייר כאילו האויב הוא שבט אפו של ה' להעניש בו את דוד, ועל זה אמר קומה ה' באפך שאתה קוצף על עונותי והנשא עוד יותר בעברות צוררי, כי יש הבדל בין אף ובין עברה, ששם עברה מציין שהקוצף עובר הגבול לקצוף יותר משיעור הראוי כפי החטא, רצה לומר שצוררי מגדילים הקצף יותר מן השיעור ומקטרגים ומשטינים להענישני יותר מן הראוי, והדלתות מקבילים, קומה ה' באפך ועורה אלי משפט צוית שתעיר את המשפט והפסק דין שצוית להענישני כפי מדת חטאי, שזה גדר האף, והנשא בעברות צוררי:

8. (ח)וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה:

   מצודת דוד:ועדת. ואף אם עדת הפלשתים ועמון ומואב תסבב לחזור אחריך להושיע להם שוב למרום בעבורה להתרחק ממנה ואל תפן אליה:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ. אִם יַחְזְרוּ אַחֲרֶיךָ לְהוֹשִׁיעָם אַל תִּשְׁמַע לְקוֹלָם, הִתְרַחֵק מֵעֲלֵיהֶם וְשׁוּב וְשֵׁב בִּמְקוֹמְךָ בַּמָּרוֹם רפיש״א בְּלַעַ״ז. דָּבָר אַחֵר: לַמָּרוֹם שׁוּבָה לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁיָּדְךָ עֶלְיוֹנָה:

   אבן עזרא

   ועדת – פירשתיו, וטעם ועליה שיתנשא עליהם ויראה להם כחו. ור' משה אמר: שעדת לאומים הם ישראל וטעם ועליה למרום שובה שיגביהנה למרום. ואין לפירוש הזה טעם או ריח.

   רד"ק

   ועדת לאמים תסובבך ועליה למרום שובה: אמר עדת בכלל ואמר לאמים בפרט. עדת היא עדת ישראל הכוללת אותם כלם; לאמים הם שנים עשר שבטי ישראל. ונקראו לאמים עמים וגוים כמו שאמר יצחק ליעקב: והיית לקהל עמים (בראשית כח ג); וכן אמר האל ליעקב (שם לה יא): גוי וקהל גוים יהיה ממך. הנה תראה כי קורא אותם עמים וגוים כנגד השבטים, וקורא אותם קהל ועדה; כי השנים עשר שבטים קהל אחד ועדה אחת. ואלו היה אומר לאמים על אמות העולם לא היה אומר ועדת; כי לא תכלול אותם עדה אחת, כי כל לאום ולאום עדה בפני עצמה. על כן טעו הנצרים המפרשים הפסוק על ישו ומפרשים ועדת לאמים על הגוים ששבו לאמונתו, ואומרים: ועליה למרום שובה לאות, כי ירד לקחת בשר. ואתה אמור להם תחלה: כי המזמור מפרש בראשו על מי נאמר. ועוד כי התפלה לשוא, אם הוא אלוה, ואם היתה תפלתו על הבשר, לא הועילה תפלתו. ואם יאמרו לך: כי כן היה רצונו שיתלה; אם כן סכל היה שהיה מתפלל על דבר שלא היה רוצה. ועוד, כי רוב המזמור מדבר על אויב אחד והוא אויבים רבים היו לו. ועל לקיחת הבשר כבר כתבתי לך במזמור השני מה שתשיב להם. ולפרושנו יהיה פרוש זה הפסוק כן: ידוע היה בישראל כי דוד נמשח למלך, והיה ידוע גם כן כי על פי יי' משחו שמואל. ובמקום שנמשח הכירו הכל כי לא עשה שמואל הדבר מדעתו; כי בבוא אליאב הגדול מאחיו אמר: אך נגד יי' משיחו (שמואל א טז ו), שהיה סבור כי הוא היה המלך, עד שאמר לו יי': אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו (שם שם ז); וכשבא הקטן אמר לו האל קום משחהו כי זה הוא (שם יב). אם כן הרודף אחרי דוד כרודף אחרי האל, והסובב עליו לתפשו כסובב האל יתברך. ומפני זה אמר: תסובבך, על דרך שאמר הנביא (זכריה ב יב): כי הנגע בכם כנגד בבבת עינו. כי כשיעבור האל על פשע האדם, כאלו ירד ממקום יכלתו וממכון משפטו, וכאשר יפקד עונו וישפטנו, כאלו יקום וינשא וישוב למרום למקום המשפט. וכך נאמר בנקמת פרעה (שמות טו א): כי גאה גאה.

   מלבי"ם

   ועדת לאומים תסובבך שכוש ועדתו יסובבו אותך כאילו הם מוכנים לקטרג עלי לפניך ולעשות בי משפט חרוץ יותר ממה שצוית, והיא על ידי העברה שהוא יותר מן הגבול, אבל ועליה למרום שובה, עליה ובעבורה שוב למקומך למרום ותנחם על הרעה שרצית לעשות לי, רצה לומר עת תשקיף על מעשיהם ותעריך מעשיהם מול מעשי אצא צדיק בדיני ותשוב למקומך, ומפרש. ה' ידין עמים אחר שידין ה' ויבקר את הכלל כולו ויערוך מעשה אלה נגד אלה, אז עת תשפטני במשפט הצרופי הזה מעשי מול מעשיהם אז שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, כי לנגדם אצא צדיק בדיני, ואז יגמר נא רע רשעים, גמר הרע וסוף הפורעניות יהיה ברשעים, רצה לומר הגם שהתחיל הרע בי יגמר לבסוף בהרשעים האלה והם יאבדו, ותכונן צדיק כונן מורה על גמר הבנין שגמר הבנין יהיה לבנות בית צדיק והנה אמר כצדקי וכתומי עלי, כי הצדק מציין הצדק החיצוני לפי המעשה, והתמימות מציין שהוא תמים במחשבתו לעשות הצדק כתום לבבו, ומצד מעשיו החיצוניי ישפטהו במשפט הצרופיי, שעל זה אמר ה' ידין עמים, אבל מצד תום לבבו לא יצטרך למשפט הצרופיי כי ה' יבחן לבבו שהוא גם בפני עצמו תמים עמו, שעל זה אמר כתומי עלי לענין התמימות ישקיף עלי בפני עצמי ונגד שני אלה אמר ובוחן לבות וכליות, שהלא ה' בוחן לבות לדעת תמימות לבבו, וזה נגד כתומי, ונגד כצדקי אמר אלהים צדיק:

   מצודת ציון

   ועליה. בעבורה:

9. (ט)יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי:

   מצודת דוד:ידין עמים. כשתדין העמים במשפט הראוי אז שפוט אותי כפי צדקי וכתומי אשר עלי ר״ל שפטני לפי המעשים טובים ומן החטאים תשמט ידך:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   ה׳ יָדִין עַמִּים. הֲפוֹךְ הַדִּין מֵעָלֵינוּ וּתְנֵהוּ עַל הָרְשָׁעִים:

   יָדִין. לְשׁוֹן יִסּוּרִין:

   שָׁפְטֵנִי ה׳ כְּצִדְקִי. שְׁפוֹט לְפִי מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדָם וְלֹא לְפִי הָעֲבֵירוֹת:

   אבן עזרא

   ה' – א"ר משה: כי טעם שפטני קח משפטי מחומסי. והנכון בעיני: כי אתה השם שופט הארץ שפטני כפי צדקי כי לא גמלתי כוש רעה.

   רד"ק

   יהוה ידין עמים הם ישראל, כמו שפרשתי לאמים ופרוש ידין: שיקח נקמתי ודיני מהם. וזהו שאמר:

   שפטני יהוה כצדקי וכתמי עלי: כי אני אין בי עון, ולא חטאתי להם כדי שישנאו אותי. ולא אמר על כלם, אלא על הרעים שבהם שהיו שונאים את דוד בחנם; ועליהם אמר: יגמר נא רע רשעים. כי רוב ישראל היו אוהבים את דוד כי הוא היה המוציא והמביא אותם בהיותו עם שאול; ומוכרחים היו ברדפם אחריו במצות שאול. גם משבט בנימין היו רבים אוהבים אותו, כמו שכתוב בדברי הימים (א יב א ב): שבאו אל דויד לצקלג.

10. (י)יִגְמָר־נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק:

    מצודת דוד:יגמר וגו׳. הרע שהרשעים עושים יקטרג עליהם לכלותם מן העולם ואת הצדיק תכונן להיות עומד על כנו ובסיסו: ובוחן. הלא אתה אלהים בוחן לבות וכליות של הצדיק וידעת כי לבבו שלם עמך:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    יִגְמָר. לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן, וְכֵן פָּתַר מְנַחֵם ״גָּמַר אֹמֶר״ (תהלים עז:ט), ״גָּמַר חָסִיד״ (תהלים יב:ב), וְכֵן כֻּלָּם (ס״א אינו):

    וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת. אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הוּא הַצַּדִּיק שֶׁתְּכוֹנְנֵהוּ:

    אֱלֹהִים צַדִּיק. כֵּן שְׁמֶךָ:

    אבן עזרא

    יגמר נא רע – הוא הפועל. ורשעים – הם פעולים. ויש אומרים: שיסור רע רשעים.

    אמר רבי לוי: כי וי"ו ובוחן לבות וכליות נוסף ואיננו רק טעמו אתה תדע מי הוא צדיק או רשע, וטעם כליות כנוי לסתרים כמו הכליות שהם נסתרים, וטעם אלהים צדיק כנגד ותכונן צדיק.

    רד"ק

    יגמר נא רע רשעים אמר: שהרע שחושבים ושעושים הרשעים יגמר אותם ויכלה אותם.

    ותכונן צדיק והצדיק תכונן דרכו ומחשבתו, ותסייע אותו. ואמר זה על עצמו ועל הצדיקים שהיו בישראל.

    ובחן לבות וכליות אהים צדיק: הוא שהוא בחן לבות ויודע מחשבות האדם הוא יודע הצדיקים והרשעים; כי הרבה בני אדם מראים עצמם טובים ואינם כן. והוא אלהים צדיק רצונו לומר: שופט בצדק ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא יודע הכל.

    מצודת ציון

    יגמר. מלשון גמר וסוף:

    נא. עתה:

11. (יא)מָגִנִּי עַל־אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי־לֵב:

    מצודת דוד:מושיע. לפי שהוא מושיע ישרי לב:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    מגיני – הוא לא יעשה מלחמה כי על השם הוא נשען, כי הוא מושיע ישרי לב כנגד ובוחן לבות.

    רד"ק

    מגני על אלהים היה לו לומר מגני אלהים: מהו על? אך כי מבטחי ומשעני הוא אלהים שיהיה מגני שהוא מושיע ישרי לב:

    מלבי"ם

    מגני, מפרש נגד בוחן לבות וכליות אלהים ולכן מגני על ה' אלהים הוא יהיה לי למגן מצד שהוא מושיע ישרי לב ויודע שלבי ישר במצפוני, כמ"ש היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם ונגד מ"ש אלהים צדיק אמר כי מגני על, אלהים שהוא שופט את הצדיק ואת הזועם אל בכל יום, שהגם שבחיצונותי ימצא בי איזה עון הלא ישפוט את המשפט הצרופי שיצרף מעשה הצדיק לעומת מעשה הרשע הזועם את האל בכל יום, ועושה תועבות להכעיס:

    מצודת ציון

    מגיני. ענין מחסה כגבור על המגן:

12. (יב)אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל־יוֹם:

    מצודת דוד:שופט צדיק. שופט משפט צדיק וכועס בכל יום על המריעים לו:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    שׁוֹפֵט צַדִּיק. אַתָּה לִשְׁפּוֹט צֶדֶק:

    זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים:

    אבן עזרא

    אלהים יש אומרים: כי צדיק פועל גם ישפוט אשר יזעום ה' בכל יום, והטעם הוא שופט תמיד. ולפי דעתי: כי צדיק תאר לשופט.

    ואל זועם השם בכל יום קשור עם הפסוק שהוא אחריו, אם לא ישוב ותחסור מלת אשר, כמו: להתחזק עם לבבם שלם, כאילו הוא ואם לא ישוב אשר חרבו ילטוש. ויש אומרים: כי אל – כמו אלה, על דרך: אל נולדו להרפא.

    ותשוב מלת אל למלת רשעים שהיא למעלה.

    רד"ק

    אלהים שופט צדיק כמו: שפטני יי' כצדקי (למעלה פסוק ט) ופרושו: אלהים שופט הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו וזהו שאמר:

    ואל זעם בכל יום: כלומר: שופט הצדיק, ושופט מי שהוא זעם אל בכל יום, כי לא ישוב מרשעו. וזהו שאמר אחריו: אם לא ישוב. אם במקום כי, כמו ואם יהיה היבל (במדבר לו ד) שהוא במקום כי, או כאשר. ובכל יום רוצה לומר: תמיד. ומה היה זעם שאול לאל? שהיה מבזה מעשה האל ודברו, כי היה יודע כי דוד על פי יי' נמשח למלך אחריו והוא היה רודף אחריו כל יום להרגו. הנה היה חושב בכל יום לבטל דברי האל. ועוד: שהיה דוד נקי ולא חטא לו, והיה רוצה לשפוך דם נקי. ועוד: שנשבע חי יי' שלא ימיתנו. ומכל אלה היה ראוי להקרא זעם.

    מצודת ציון

    זועם. ענין כעס:

13. (יג)אִם־לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ:

    מצודת דוד:אם לא ישוב. אם הרודף את הצדיק לא ישוב מדרכו כי עוד יחדד חרבו וקשתו אשר דרך מכונה לירות בו על הצדיק:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    אִם לֹא יָשׁוּב. הָרָשָׁע מֵרִשְׁעוֹ:

    חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו יִלְטוֹשׁ, פוֹרְבִּירָ״א בְּלַעַ״ז, וְיִדְרֹךְ קַשְׁתּוֹ:

    אבן עזרא

    אם, ויכוננה – הטעם מכוננת לירות.

    ולו – לנפשו.

    רד"ק

    אם לא ישוב חרבו ילטוש כבר פרשנוהו דבק למעלה. ואמר: כי לא ישוב מרשעתו וחרבו ילטוש להמיתני.

    קשתו דרך ויכוננה לירות בי, כלומר: קרוב אני אל המות בכל יום כמי שהוא עומד כנגד הקשת הדרוכה.

    מלבי"ם

    אם לא ישוב, נגד מ"ש למעלה ועליה למרום שובה שבעבור מעשה הרשע ישוב ה' למרום ולא יעניש את דוד, וראוי לפי זה שגם הרשע שהוא השליח לענוש ישוב גם כן למקומו, ואם הוא לא ישוב, רק חרבו ילטוש וקשתו אשר דרך יכוננה לכונן חציו על יתר:

    מצודת ציון

    ילטוש. יחדד כמו לוטש כל חורש (בראשית ד׳:כ״ב):

14. (יד)וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי־מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל:

    מצודת דוד:ולו הכין. גמול ענשו יהיה שהכין כלי מות האלה על עצמו והחצים שעשה בפועל ידיו הנה באמת פועל אותם על הרודף ר״ל עצמו כי הוא יהיה נהרג בהם:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    וְלוֹ. וְלָרָשָׁע הֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלֵי מָוֶת:

    לְדֹלְקִים. לְרוֹדְפִים, כְּמוֹ ״כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי״ (בראשית לא:לו). וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: חִצָּיו לַהֲרֹג אֶת הָרְשָׁעִים הַדּוֹלְקִים אֶת הַצַּדִּיקִים יִפְעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַזְמִינֵם לַהֲמִיתָם. כָּל דְּלִיקָה לְשׁוֹן רְדִיפָה הִיא:

    אבן עזרא

    כלי מות – שחשב להרוג בו אחרים.

    ורבי משה אמר: כי פירוש אם לא ישוב כמו אשר לא ישוב והפך זה אשר נשיא יחטא.

    לדולקים – עשה חרבו לטושה באש בוערת. ויש אומרים: לדולקים – כמו דלקת אחרי רדפת אחרי, לדולקים אחרי להורגי. יפעל – החצים.

    רד"ק

    ולו הכין כלי מות חציו לדלקים יפעל: לו ולדלקים עמו אחרי הכין ופעל חצים וכלי מות להרגני. ויש מפרשים ולו כמו בעבורו, כלומר: בעבור נפשו: כלומר החצים שהכין לו לנפשו הם, כי הוא ימות בהם. ודלקים, כמו כי דלקת אחרי (בראשית לא לו).

    מלבי"ם

    ולו, המאמרים מקבילים, מה שחרבו ילטוש לו לעצמו הכין כלי מות ומה שכנן חצי קשתו חציו יפעל שיהיו מוכנים לנגד הדולקים והרודפים אותי:

    מצודת ציון

    לדולקים. לרודפים כמו דלקת אחרי (שם ל״א):

15. (טו)הִנֵּה יְחַבֶּל־אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר:

    מצודת דוד:יחבל און. כמו האשה אשר ממה שיש לה חבלי לידה הדבר ההיא בעצמה הרתה ואותה תלד כן הרשעים הללו הנה מעשיהם הרעים לא בהזדמן עשאום כ״א חשבו עליהם מתחלה לעשותם ובדבר הזה עצמו יהיה גמול תשלומיהן:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    יְחַבֶּל. לְשׁוֹן הֵרָיוֹן וְלֵידָה, כְּמוֹ ״שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ״ (שיר השירים ח:ה):

    וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר. כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹלִיד וְיָגֵעַ – הַכֹּל מְשַׁקֵּר בּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ; מַתְלָא אָמַר : כָּל מַה דְּשִׁקְרָא מוֹלִיד, פַּחְתָּא נָסְבָא:

    אבן עזרא

    הנה יחבל – כמו: חבלתך אמך, בטרם יבוא חבל.

    והרה עמל – הטעם כי תחלתו שוא וסופו הבל, כי כל מחשבותיו תעמדנה ולא תהיינה.

    רד"ק

    הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר: ידמה מחשבות הלב להריון. וכשיוצאין בפה או במעשה דומין לחבלי האשה וללדה. אם כן דמיון הדבור הוא החבלים ודמיון המעשה הוא הלדה. ואמר: כי דבר האון בפיו, כי יחשבנו בלבו ויוציאנו בפה למעשה. ואון ועמל ושקר ענין אחד, אלא שהמלות שונות.

    מלבי"ם

    הנה יחבל און, מצייר במליצה ההכנה והמחשבה והפעולה של הרשעים כאילו קלט הזרע והרה אותו בבטן וילד הנה חובל און והרה עמל אבל בבוא עת הלידה ילד שקר, רצה לומר לא יולד הילד שהתכוון אליו במעשהו, כי נהפך הוא לרעתו:

16. (טז)בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל:

    מצודת דוד:בור כרה. בזה יפרש המקרא שלפניו ויאמר הנה הבור אשר כרה ובתחילה חשב לחפרו על מי אזי גמולו אשר בעצמו יפול בו:

    עוד פירושים על פסוק טז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    בור – טעם ויחפרהו להוסיף בעמקו ומלת בשחת המקום השפל במשקל אשר זורה ברחת מגזרת רוח. ויש אומרים: כמו בשחתם נתפש.

    רד"ק

    בור כרה ויחפרהו כפל ענין במלות שונות. ואמר: כי הוא כרה בור להפילני בו והוא יפל בו. התנבא שימות שאול בחרב. ואמר:

    ויפל בשחת יפעל: עבר במקום עתיד כמו שפרשנו.

    מלבי"ם

    ומפרש, נגד מ"ש הנה יחבל און בור כרה הכריה היא תחלת החפירה, וזה במשל שקלט את הזרע של האון, ונגד מ"ש והרה עמל אמר ויחפרהו, רצה לומר שגמר את החפירה, וזה משל ההריון של העמל ששמר את רעתו ועסק בו לגמרו כאשה השומרת את הולד בעת הריונה, ונגד וילד שקר מפרש ויפל בשחת יפעל, דרך ציידי החיות לכסות בור עמוק בו תפול החיה ושם עושים שחת בה תלכד ותשחת, ממליץ כי בהכינו בור ללכוד אנשים בעת פעל השחת נלכד בו הוא עצמו חופר גומץ בו יפול ולפי זה גמר המעשה שמיוחס אל הלידה לא היה כפי מחשבתו והוליד שקר, והנה האון הוא המעשה הרע הנעשית באון וחמס שלא במשפט, והעמל הוא רוע המחשבה שחושב להרע, ועל זה אמר שחבל און שהכין את עצמו לעשות פועל חמס והרה עמל שהוא רוב המחשב לבצע את הרע:

    מצודת ציון

    בשחת. בבור כמו כורה שחת (משלי כ״ו):

17. (יז)יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד:

    מצודת דוד:ישוב עמלו. העמל שרצה לעשותו לזולתו ישוב על ראשו: ועל קדקדו. כפל הדבר במ״ש להתמדתו:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    ישוב – העמל שחשב שב בראשו ובעבור שהזכיר קדקדו, אמר ירד כי הגזרות באות מהשמים, בעבור חמסו.

    רד"ק

    ישוב עמלו בראשו שקרו שהיה עושה ברדפו אחרי ישוב בראשו.

    ועל קדקדו חמסו ירד: כפל ענין במלות שונות.

    מלבי"ם

    ישוב עמלו בראשו נגד העמל שהוא ענין מחשבי אמר שישוב בראשו, שהראש מציין המחשבה שיוצאת מן המוח ונגד האון שהוא בפועל אמר שעל קדקדו חמסו ירד, שהקדקד הוא חיצונית הראש:

    מצודת ציון

    קדקדו. הוא אמצעית הראש שם יחולק השער אילך ואילך:

18. (יח)אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם־יְהוָה עֶלְיוֹן:

    מצודת דוד:כצדקו. כאשר ראוי להודות על הצדקת דינו: ואזמרה. אשבח בזמר את שם ה׳ לומר שעוד הוא עליון ומאד נעלה על כל התשבחות:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אוֹדֶה ה׳ כְּצִדְקוֹ. כְּשֶׁיַּצְדִּיק הַדִּין הַגָּמוּר לִשְׁפּוֹט הָרְשָׁעִים כְּרִשְׁעָם:

    אבן עזרא

    אודה – שדן דין צדקו והזכיר עליון כנגד ירד.

    רד"ק

    אודה יהוה כצדקו ואז אודה יי' כפי צדקו שעשה עמי.

    ואזמרה שם יהוה עליון: כי הוא עליון על הכל ומושל בכל ויעשה ביצורים כחפצו.

    מלבי"ם

    אודה ה', ההודאה הוא על הטוב שקבל, וגם אזמרה שם ה' להגיד נפלאותיו והשגחתו וגבורותיו: