תהילים פרק ו׳

תהילים פרק ו׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל־הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   עַל הַשְּׁמִינִית. כִּנּוֹר שֶׁל שְׁמוֹנָה נִימִין, וְשְׁמִינִית שְׁמוֹ. וְכֵן מָצִינוּ (דברי הימים א טו:כא) פְּלוֹנִי וּבָנָיו ״עַל הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ״:

   אבן עזרא

   למנצח על השמינית השמינית – יש אומרים: כלי ניגון, יש לו שמנה יתרים או פיוט יש לו ח' נעימות, על כן כתוב בנגינות וזה על הנועם השמיני.

   רד"ק

   למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד: כבר פרשנו טעם נגינות ושמינית ושאר מיני הנגון במזמור בקראי ענני. ויש מפרשים (תרגום במקומו) שמינית כנור שהיו לו שמונה יתרים, ועל זה הנגון נאמר זה המזמור. והדרש (בבלי מנחות מג ב): על המילה שנתנה בשמינית; וזהו רחוק. והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד על חליו, ואפשר גם כן שנאמר על לשון כל אדם המדוכא בחליים. כי הרבה מזמורים שהם תפלה ובקשה חברם דוד להיותם מזומנים לכל מתפלל; וכן דעתי בזה המזמור. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו): כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים.

   מלבי"ם

   למנצח, מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע, כאשר קבלו חכמינו זכרונם לברכה, והתפלל על חליו (ב' ז') אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו, והתפלל גם עליהם (ז' י"א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם, האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו, והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם:

   מצודת ציון

   השמינית. כלי זמר בעלת שמונה נימין:

2. (ב)יְהוָה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל־בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי:

   מצודת דוד:ואל בחמתך. כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   ה' הקרוב אלי: כי זה המזמור חברו דוד בחלותו ויחי מחליו, או היה דרך נבואה על ישראל שהן בגלות, כמו חולים ואם על הדרך הראשון, גם התנבא דוד שיתרפא כתפלת יונה, אף אוסיף להביט ובעבור העון יוכיח השם בתחלואיו, כמו: בתוכחות על עון יסרת איש.

   רד"ק

   יהוה אל באפך תוכיחני אם תוכיחני בעוני, אל באפך, רצונו לומר: לאט, כדי שאוכל לסבול, כמו שאמר ירמיהו הנביא (ירמיהו י כד): יסרני יי' אך במשפט וגומר

   ואל בחמתך תיסרני: כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון.

   מלבי"ם

   ה' אל באפך, יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק אל באפך תוכיחני, ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים אל בחמתך תיסרני, שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר:

3. (ג)חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי:

   מצודת דוד:חנני. לבל תוסיף עוד לחרות בי כי הלא אומלל אני ודי בזה: רפאני. הוסיף לשאול ואמר רפאני מן המכות אשר עברו עלי מאז כי הלא נבהלו עצמי:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אֻמְלַל. נִשְׁחַת וְדַל כֹּחַ (קונפונדו״ץ בלע״ז), כְּמוֹ ״הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים״ דְּעֶזְרָא (נחמיה ג:לד):

   אבן עזרא

   חנני בעבור שמצא ר' משה הכהן: אמלל פתח, אמר כי איננו שם התואר רק הוא חסר כמו ונאשאר אני שהנכון ונשארתי על דרך אני הגבר ראה עני, הנני יוסיף על ימיך. ונכון הדבר.

   נבהלו עצמי שהם מוסדי הגוף ולא ירגיש וכאילו הרגישו מכובד החולי והנה עצמי כנגד הגוף.

   רד"ק

   חנני יהוה כי אמלל אני אמלל תאר; וא על פי שהוא פתו"ח. וכמוהו: לב הול הטהו (ישעיהו מד כ). והוא ענין תלישה וכריתה; כמו: ורבת בנים אמללה (שמואל א ב ה), היהודים האמללים (נחמיה ג לד); אמללה ילדת השבעה (ירמיהו טו ט), והדומים להם.

   רפאני יהוה כי נבהלו עצמי: רצונו לומר הגוף. ואמר: עצמי שהם יסוד הגוף. או אומר כן על כאב האברים.

   מלבי"ם

   חנני ה' כי אני אומלל וחלוש כח על ידי החולי, ומוסיף לאמר רפאני כי כבר נבהלו עצמי, כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם נפשי נבהלה מאד, וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ואתה ה' עד מתי לא תחונן אחר שגם נפשי בסכנה, אם כן ה' שובה מקצפך, חלצה את נפשי, ואם איני ראוי הושיעני מצד החסד:

   מצודת ציון

   אומלל. ענין כריתה כמו ימולל ויבש (לקמן צ׳) והוא מלשון מילה:

4. (ד)וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְהוָה עַד־מָתָי:

   מצודת דוד:ונפשי. ואף נפשי נבהלה וא״כ עד מתי אהיה עוד נגוע ומוכה הלא עצם הפורעניות בא לגלות אוזן למוסר והנה כבר נבהלתי וקבלתי המוסר:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   וְאַתָּה ה׳ עַד מָתָי. תַּבִּיט וְאֵינְךָ רוֹפֵא?

   אבן עזרא

   ונפשי שהיא קשורה בגוף נבהלה יותר מהגוף, על כן מלת מאד.

   עד מתי תהיה נפשי נבהלת שאין כח בה לסבול?!

   רד"ק

   ונפשי נבהלה מאד עצמי נבהלו ונפשי נבהלה מאד לפחדי ולדאגתי שאמות מזה החלי.

   וְאַתָּ כתיב בלא ה"א וקרי בה"א; ואחד הוא, כי נמצא בלא ה"א. וכן ואם ככה את עשה לי (במדבר יא טו).

   יהוה עד מתי: תדכאני בחליים ולא תרפאני.

5. (ה)שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ:

   מצודת דוד:שובה ה׳. לזה שובה להוציא נפשי מהצרה והושיעני למען חסדך אף אם עדיין לא נפרעתי כפי חטאי:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   שׁוּבָה ה׳. מֵחֲרוֹנְךָ:

   חַלְּצָה נַפְשִׁי. מֵחוֹלְיִי:

   אבן עזרא

   שובה שישוב מחרון אפו ולמען חסדך הושיעני מחליי, לא כאשר אמר יחזקיהו כי הקשה עלי מאד במותי, שלא אוכל להזכיר בלשוני ולא אודה לך בגלוי.

   רד"ק

   שובה הטעם מלרע. והם חמשה מלרע וזה אחד מהם.

   יהוה חלצה נפשי ופרושו: שוב מחרון אפך עלי, ושוב חלצה נפשי שלא אמות מזה החלי.

   הושיעני למען חסדך: לא בצדקתי כי ידעתי כי אני חיה.

   מצודת ציון

   חלצה. שלוף והוא כמו חלץ מהם (הושע ה׳):

6. (ו)כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה־לָּךְ:

   מצודת דוד:כי אין במות. כי אם אמות מהצרה הבאה שוב לא אזכיר שמך כי מי הוא הנותן הודאה בקבר הלא חי חי הוא יודוך:

   עוד פירושים על פסוק ו: רד"ק, מלבי"ם

   רד"ק

   כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך: אם אמות לא אזכרך במות ולא אודה לך; ואם תרפאני אודה לך לעיני כל. כמו שאמר חזקיהו (ישעיהו לח יח): כי לא שאול תודך מות יהללך וגומר; ואמר דוד (תהלים קיח יז): לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. כי הגוף אחר צאת הנשמה כאבן דומם, והוא יורד השאול; אבל הנשמה תעלה ותודה ותשבח לעד בלא הפסק. אבל יתאוה הצדיק לחיות לעשות רצון האל בעודנו חי להרבות שכר הנשמה לעולם הבא.

   מלבי"ם

   כי אין במות זכרך זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:

7. (ז)יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה:

   מצודת דוד:יגעתי. נעשיתי עיף ויגע במה שאני מתאנח בכל עת: אשחה. אני משיט את מטתי במי הבכי כדבר השט על פני המים: בדמעתי. אני מתיך ומרטיב ערשי בדמעות עיני וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי. לְשׁוֹן ״סְחִי וּמָאוֹס״ (איכה ג:מה), ״וְהָיְתָה נִבְלָתָם כַּסּוּחָה״ (ישעיהו ה:כה) – מְמָאֵס אֲנִי מִטָּתִי בִּדְמָעוֹת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת״ (ישעיהו כה:יא), וְעִם ״מֵי שָׂחוּ״ (יחזקאל מז:ה):

   בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. אֲלַחְלֵחַ וְאַרְטִיב כְּמוֹ מַיִם:

   אבן עזרא

   יגעתי יספר רוב חליו ואנחותיו ואשחה כחו כאשר יפרש השוחה לשחות ומטתי פעול והטעם ממי בכיותי, על דרך ונשמה לא נשארה בי. ויש אומרים: כי אשחה תרגום ארחץ בארמית.

   רד"ק

   יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה: כי אני נאנח ודואג על חליי ובוכה עד שאשחה מטתי בכל לילה. כי בלילה יכבד החלי ויאנח האדם ויבכה על חליו. או יבכה בלילה מפני שבני הבית ישנים ואין רואה אותו. והנה הוא יגע מהאנחה ומהבכי. ומה שאמר: אשחה ואמסה הוא על דרך גוזמא והפלה. ופרוש אשחה מן כאשר יפרש השחה לשחות (ישעיהו כה יא), או מתרגום וירחץ (בראשית מג לא): ואסחי. ופרוש אמסה מן המסיו את לב העם (יהושע יד ח); ותמס כעש חמודו (תהלים לט יב). ואלה הם מנחי הלמ"ד מבנין ההפעיל. ויש מפעלי הכפל מזה הענין רבים, כמו: המסו את לבבנו (דברים א כה); וימס לבב העם (יהושע ז ה).

   מלבי"ם

   יגעתי, עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו אומר הנה יגעתי באנחתי, עד שבכל לילה אשחה ואמאס את מטתי מרוב הבכי, בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק עששה מן הכעס עיני, ועיני האחרת נעתקה ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי רק בכל צוררי, כי הם קשים לי יותר מן החולי - משיב פניו נגד אויביו, אומר. סורו ממני אתם פועלי און, כי הלא בעת אשר שמע ה' קול בכיי, בעת אשר שמע תחנתי, (ה' תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, רצה לומר הלא באין ספק כי ה' תפלתי יקח ויקבל) הלא אז בעת שמע ה' קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות, א. כי יבושו מאד כל אויבי, הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד, וגם ב. הלא אז יבהלו כל אויבי, כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי ישובו (רגע) יבושו רגע, שישובו תיכף ברגע הזאת ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת, ולא יבושו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש:

   מצודת ציון

   אשחה. ענין שחיה במים כמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיה כ״ה):

   ערשי. מטתי כמו ערש יצועי (לקמן קל״ב):

   אמסה. מלשון המסה והתכה:

8. (ח)עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל־צוֹרְרָי:

   מצודת דוד:עששה מכעס. מחרון האויב בלו עיני: עתקה. בעבור צרותי כהה עיני כאלו נתיישנה בזוקן וא״כ די בכל הצרות אשר כבר עברו עלי:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   עָשְׁשָׁה. לְשׁוֹן עֲשָׁשִׁית, עַיִן שֶׁמְּאוֹרָהּ כֵּהָה, וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הוּא רוֹאֶה דֶּרֶךְ זְכוּכִית שֶׁכְּנֶגֶד עֵינָיו. וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן רִקָּבוֹן, כְּמוֹ (תהלים לא:יא) ״וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ״, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָשׁ:

   עָתְקָה. נִתְיַשְּׁנָה וְנִזְדַּקְּנָה עֵינִי בִּכְהִיַּת אוֹר, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה״ (בראשית יב:ח):

   בְּכָל צוֹרְרָי. בִּשְׁבִיל צָרוֹת שֶׁמְּצִירִין לִי:

   אבן עזרא

   עששה מגזרת עש יאכלם.

   וטעם עיני בעבור שהוא רואה בחליו אויביו שמחים וזה טעם מכעס ואלה אויביו מבקרים אותו לראות נקמתם, ע"כ אחריו סורו ממני.

   ומלת עתקה שבה אל עיני מרוב הבכי.

   וטעם בכל צררי בעבור כל צוררי ורבים כמוהו.

   רד"ק

   עששה מגזרת עש יאכלם (ישעיהו נ ט) כאלו אמר רקבה.

   מכעס עיני והטעם שאני בוכה מן הכעס שאני כועס על אויבי השמחים לחליי. ופרוש

   עתקה מן וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח). ועששה ועתקה על דרך הפלגה וגוזמא. ופרוש בכל צוררי: בעבור כל צוררי. ויש מפרשים (תרגום ורשי במקומו): עתקה נתישנה כמו שתרגום ישן (ויקרא כה כב): עתיק.

   מצודת ציון

   עששה. לשון בליה ורקבון וכן ועצמי עששו (לקמן ל״א):

   עתקה. ענין יושן כמו והדברים עתיקים (ד״ה א׳ ד):

9. (ט)סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי־שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי:

   מצודת דוד:סורו. לכו ממני כי לא תוכלו לי מעתה כי נתקבלה תפלתי:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   סורו צורריו הם פועלי און, הפך פעלו.

   רד"ק

   סורו ממני כל פעלי און כי שמע יהוה קול בכיי: בחיותו מחליו אמר זה, או בחליו; ומדבר על העתיד ברוח הקדש. וכל אדם חולה המתפלל בזה המזמור יוכל לומר זה, כי בטוח הוא כי האל ישמע תפלתו אם יתפלל בלב נשבר ונדכה.

10. (י)שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח:

    מצודת דוד:שמע וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק

    אבן עזרא

    שמע מודה כי השם רפאו מחליו לא הרופאים, בעבור שהתחנן אליו.

    וטעם יקח יקבל או יקחנה תחת עולה.

    רד"ק

    שמע יהוה תחנתי יהוה תפלתי יקח: יקח כמו לקח. וטעם יקח בזאת העת ובכל עת בבוא תפלתי אליו יקבלנה ברצון.

11. (יא)יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל־אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע:

    מצודת דוד:יבושו. בראותם הצלחתי: ויבהלו. כדרך אדם התמה ונבהל בראות דבר אשר חשב לנמנע: ישובו. אז יהיו חוזרים מרעתם לבקש שלומי וברגע ההיא יבושו ולא לאחר זמן כי אמחול להם על מה שעשו בי ולא תזכרנה עוד להיות להם לבושה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ וְגוֹ׳. מַהוּ יָשׁוּבוּ יֵבֹשׁוּ פַּעַם שְׁנִיָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן : לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָרְשָׁעִים וּמְחַיְּבָן לַגֵּיהִנֹּם, וְהֵם מִתְרַעֲמִין עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָן וְחוֹזֵר וּמַרְאֶה גִּלְיוֹנִין שֶׁלָּהֶם וְדָן אוֹתָם וּמִתְחַיְּבִין, וְהוּא מַחֲזִירָן לַגֵּיהִנֹּם. הֲרֵי בּוּשָׁה כְּפוּלָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אוֹמֵר : לֶעָתִיד לָבֹא כָּל אֻמָּה קוֹרְאָה לֵאלֹהֶיהָ וְאֵין עוֹנֶה, וְחוֹזְרִין וְקוֹרְאִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם: אִלּוּ אֵלַי קְרָאתֶם תְּחִלָּה, הָיִיתִי עוֹנֶה אֶתְכֶם. עַכְשָׁו עֲשִׂיתֶם עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים עִקָּר וְאוֹתִי טְפֵלָה, לְפִיכָךְ אֵינִי עוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יִשְׁוְעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ״ (תהלים יח:מב) – זוֹ עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים, וְאַחַר כָּךְ ״אֶל ה׳ וְלֹא עָנָם״ (שם). לְכָךְ נֶאֱמַר: יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ:

    רָגַע. בִּמְעַט זְמַן:

    אבן עזרא

    יבושו הם בראותם חיותי ויחלו הם, על כן ויבהלו כנגד נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד.

    ישובו ינחמו או יבקשו שלומי.

    רד"ק

    יבשו ויבהלו מאד כל איבי בהרפאי יבשו ויבהלו כל איבי שהיו מקוים מיתתי.

    ישבו יבשו רגע: כשיראו שלא עלתה מחשבתם ישבו אלי להיות בשלום עמי ובאותו רגע תהיה להם בושת ממני.