תהילים פרק ל״ו

תהילים פרק ל״ו עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד־יְהוָה לְדָוִד:

   עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   למנצח לעבד ה' לדוד טעם לעבד ה', בעבור שהזכיר דברי הפושעים והמורדים בשם הנכבד.

   רד"ק

   למנצח לעבד יהוה לדוד: לפי שמדבר ברשע שדעתו שאין לו אדון שיענישהו על הרע שעושה, לפיכך אמר: לעבד יי', כי הוא עצת רשעים רחקה מנו, והוא עבד יי' באמת, ויודע שיש לו אדון גומל האדם על הטוב והרע.

   מלבי"ם

   למנצח, במזמור זה יזכיר טענות היצר ופתויו איך יכונן חציו על יתר לירות במו אופל טענותיו בלב, ואת התשובות אשר בם ננצח אותו, ועז"א למנצח לעבד ה', בם ינצח עבד ה' את בעל ריבו, וישב מלחמה שערה בדברים נפלאים ונוראים:

2. (ב)נְאֻם־פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין־פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו:

   מצודת דוד:נאם פשע וגו׳. ר״ל חושב אני בקרב לבי שהיצה״ר מסית ואומר לרשע אין מי בעולם שיהיה פחד אלהים לנגד עיניו כי אין המקום משגיח בעולם השפל ולזה עשה מה שלבך חפץ:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי וְגוֹ׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: יֵשׁ בְּקֶרֶב לִבִּי, שֶׁהַפֶּשַׁע, הוּא יֵצֶר הָרָע, אוֹמֵר לָרָשָׁע שֶׁלֹּא יְהֵא פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו:

   וּבְּקֶרֶב לִבִּי. כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי:

   אבן עזרא

   נאם הטעם זה אחשוב בקרב לבי, כי הפשע כאילו ידבר אדם הרשע אל תפחד, על כן אין אלהים לנגד עיניו.

   רד"ק

   נאם פשע לרשע בקרב לבי אני אומר בקרב לבי כי הפשע, והוא יצר הרע, אומר לרשע עשה מה שתרצה. וקראו פשע כמו שקראו חטאת: לפתח חטאת רבץ (בראשית ד ז).

   אין פחד אלהים לנגד עיניו: כלומר אין דבר לנגד עיניך שהפחד ממנו.

   מלבי"ם

   נאם פשע לרשע בקרב לבי, בקרב לבי ומחשבותי נמצא נאום פשע לרשע, היינו הטענות שידבר הפשע אל הרשע, מצייר כאלו החטא מתוכח עם הרשע, כי השכל יעמוד נגד הפשע ויסרב מלמלאות רצונו, והפשע יערוך טענות כנגדו, ואלה הם כי בכלל המצות והאזהרות שנתן ה' לנו יש שני דעות, י"א שענין התורה והמצות הוא כמלך מצוה על עבדו זאת תעשה וזאת לא תעשה, שהעבד מחויב לשמוע לקולו מפני פחדו ומוראו בל ישאל כלל מה טעם מצוה זו רק שכן רצה האדון, וי"א שכל המצות הם לתועלתנו, וידמה את ה' המצוה עליהם כרופא המצוה ומזהיר את החולה מה יאכל ומה לא יאכל, שהחולה ישמע לקולו מצד אהבת עצמו כי חפץ חיים נגד הצד הראשון יטעון הפשע לאמר, אין פחד אלהים לנגד עיניו, הפחד שאתה מפחד מאלהים וענשו הוא דבר אמוניי והוא דבר שאינו נראה לעינים ורבים מכחישים אותו שאין פחד ואין דין וחשבון, ומדוע אין פחד אלהים לנגד עיניו? למה אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה בגלוי לנגד עיני בני אדם? ובזה מכחיש פחד העונש וההשגחה, ככל טענות הפילוסופים הידועים המכחישים הגמול והעונש:

   מצודת ציון

   נאם. ענין מאמר הוא כמו נאם האדון ה׳ (ישעיהו א׳:כ״ד):

   פשע. יצה״ר נקרא פשע כמו שנקרא חטאת וכמ״ש לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳):

3. (ג)כִּי־הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו לִמְצֹא עֲוֺנוֹ לִשְׂנֹא:

   מצודת דוד:כי החליק. כי בפתויו מחליק ומיפה לו הדבר הזה בעיניו וכל כוונתו למצוא בו עון להשניאו בעיני המקום כי אינו דורש שלום אליו:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   כִּי הֶחֱלִיק. הַפֶּשַׁע עַל הָרָשָׁע בַּחֲלַקְלַקּוֹת בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֲוֹנוֹ, לִשְׂנֹא אוֹתוֹ:

   אבן עזרא

   כי החליק מגזרת אמריה החליקה, כמו: ואנכי איש חלק, כי החליק דבר הרע בעיניו למצוא השם עונו וישנאהו על דרך: אלהים מצא את עון עבדיך.

   רד"ק

   כי החליק אליו בעיניו מחליק אליו בעיניו ומיפה לו המעשה.

   למצא עונו למצא יפתנו לחפש המעשה הרע עד שימצאנו, כמו: לך מצא את החצים (שמואל א כ כא).

   לשנא: מרוב התמדתו יקוץ בעברה וישנאנה. ויש לומר: יפתנו למצא עונו לשנא להפך, והוא הדרך הטוב. וכן: כי את יי' עזבו לשמר (הושע ד י), שפרושו: לשמר דרכי אלהים אחרים. ובדרש (שוחר טוב בשנוים): הרשעים מסתכלים בעיניהם, ומחפשים בידיהם, ומהרהרים בלבם למצא איזה עון שהקדוש, ברוך הוא שונא, שיעשוהו. וכן הוא אומר (דברים יב לא): כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם.

   מלבי"ם

   כי, ונגד הצד הב' שהמצות והאזהרות הם לתועלת האדם ושיסכים השכל עמהם, הנה החליק אליו בעיניו, שם לפניו הרכסים לדרך חלק, מראה לו שאין השכל המעשי מכריח אל עשיית המצות ומניעת העבירות, ושואל ממנו למצוא עונו לשנוא, שימצא הטעם מדוע ישנא את העון ומדוע ימנע ממנו, והנה הטענה הראשונה ישתמש בה מדרך השכל העיוני, שעל אמונות ההשגחה והשכר והעונש ודומיה יעיין השכל העיוני ולנגדם יצא הפשע במופתים מזויפים עיוניים, והטענה השניה ישמש בה עם השכל המעשיי, שהוא יבחין על הטוב והרע במעשים ובפעולות, ובו יצא הפשע לחפות כסף סיגים על חרש להראות שאין עול בעשות הרע ע"פ טענות לקוחים מהתבונה המעשיית:

4. (ד)דִּבְרֵי־פִיו אָוֶן וּמִרְמָה חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב:

   מצודת דוד:דברי פיו. והרשע ניסת לו ובפיו ידבר און ומרמה ומונע עצמו להשכיל בדבר ולחקור על האמת ולהטיב דרכו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב. מָנַע עַצְמוֹ מֵהַשְׂכִּיל, לְהֵיטִיב מַעֲשָׂיו:

   אבן עזרא

   דברי ונקשר חדל עם למ"ד, כמו: ויחדלו לבנות העיר.

   רד"ק

   דברי פיו און ומרמה כי אם ידבר טוב בפיו, און ומרמה הוא כי בלבו הוא חושב רע.

   חדל להשכיל לקחת מוסר להשכיל לבו.

   להיטיב: ולהיטיב דרכו.

   מלבי"ם

   דברי, אחר שספר נאום הפשע וטענותיו, כפי מה שהם בקרב לבו שגם הוא עברו בלבבו טענות היצר ופתויו, יאמר כי הוא בחן כי דברי פיו של הפשע הם און ומרמה שמופתיו אשר לוקח מהשכל העיוני הם מרמה וזיוף, והטענות שטוען מצד השכל המעשי הם און, שמצד שלבו מלא און לכן טוב בעיניו כל רע, ומבאר שמה שטועה בשכל העיוני בא מצד שחדל להשכיל לא מצד שהשכיל רק מצד שלא השכיל, שאם היה משכיל על דבר היה מוצא האמת, ומה שטעה מצד השכל המעשי בא מצד שחדל להיטיב, שאם היה רוצה להיטיב מעשיו היה מרגיש שמצות ה' הם טובים וישרים:

   מצודת ציון

   און. עמל ושקר:

5. (ה)אָוֶן יַחְשֹׁב עַל־מִשְׁכָּבוֹ יִתְיַצֵּב עַל־דֶּרֶךְ לֹא־טוֹב רָע לֹא יִמְאָס:

   מצודת דוד:על משכבו. בעת אשר יפנה מן הטרדות: יתיצב. עם כי מתחלה הוא נצב בדרך ובהנהגה אשר איננה טובה ולא פקד עדיין לעשות הרע אבל סוף הדבר אשר לא ימאס אף ברע כי כן דרך הניסת ליצר הרע:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְפָנָיו דֶּרֶךְ הַטּוֹב וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וְהוּא בּוֹחֵר לוֹ דֶּרֶךְ לֹא טוֹב:

   אבן עזרא

   און, על משכבו בלילה.

   יתיצב הפך המשכב ביום.

   על דרך לא טוב מצות לא תעשה.

   רע לא ימאס הטעם כפול.

   רד"ק

   און יחשב על משכבו בלילה יחשב להרע, כי המטה היא מקום המחשבה בעוד האדם ער, כי איננו פונה לשום עסק. וביום

   יתיצב על דרך לא טוב לעשות רע. ואמר: לא טוב כדרך הלשון, כמו: אשר לא טהרה (בראשית ז ב). כי לא טהור (שמואל א כ כו): וכן: ההלכים הדרך לא טוב (ישעיהו סה ב) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (יחזקאל יחי ח). ומאזני מרמה לא טוב (משלי כ כג); והדומים להם; או אמר כן כדי שלא יאמר רע שני פעמים סמוכים. או פרושו: כי אין בדרכו בשום צד טוב, כי כלו רע.

   רע לא ימאס: בכל עת אוהב להרע, ואין עת שימאס הרע מלעשותו.

   מלבי"ם

   און, מבאר שהאדם מצד תולדתו וטבעו נוטה שישכיל את האמת ושייטיב מעשהו ופעולותיו, וראוי שימאס ברע וידבק בטוב, רק ע"י שאון יחשוב על משכבו אם רק יחשוב מחשבת און בעיון או אם רק יתיצב על דרו לא טוב במעשה, הגם שלא יהיה בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, שלא יחשוב ויעיין אחרי האמת ולא ישתדל לעשות טוב, זה יצמיח בלבו שורש פורה ראש ולענה עד שרע לא ימאס, ויאמר על רע טוב:

6. (ו)יְהוָה בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ עַד־שְׁחָקִים:

   מצודת דוד:בהשמים. אבל האמת שחסדי ה׳ הוא גם בעולם השפל מן הארץ עד השמים ובכל ישגיח: אמונתך. האמנת תשלום גמול:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   ה׳ בַּשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ. בִּשְׁבִיל רְשָׁעִים הַלָּלוּ אַתָּה מְסַלֵּק חֶסֶד מִן הַתַּחְתּוֹנִים, וּמַגְבִּיהַּ אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים לְסַלְּקָהּ מִבְּנֵי אָדָם:

   אבן עזרא

   ה' נראתה הה"א החסירה ממלת ה' בשמים הכין כסאו, על כן נפתח הבי"ת וטעם זה הפסוק כי אני עבד השם, כי אדע כי חסדו כולל הכל. והטעם: כי אין למעלה מהשמים כמראה העין. ויש אומרים: כי השמים מקור החסד ומבוע האמונה.

   רד"ק

   יהוה בהשמים עם ה"א הידיעה כמשפט וחסרוה ברוב להקל. ופרוש בהשמים: עד השמים; וכן: בלא יוכלו יגעו בלבשיהם (איכה ד יד). ואפשר שיהיה כמוהם ושלא את השעיר במדבר (ויקרא טז כב): כמו עד המדבר.

   חסדך וחסד האל ואמונתו לעולם. כי האמונה הוא קיום המין שלא יהרס, כי אם יאבדו האישים שהם הפרטים החסרים המין קים לעולם. וכן הוא אומר (ישעיהו מה יח): לא תהו בראה, לשבת יצרה. וכן כתוב (תהלים קיט צ): לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד; והארץ לעולם עמדת (קהלת א ד). והחסד הוא הזמנת קיום העולם, שמזמין לכל חי טרפו בדרך הקרוב אליו בלי יגיעה רבה, כי לא יוכל לקים ביגיעה רבה ותהיה האמונה קימת. אבל החסד שהוא יתרון להיות הטוב ההוא הזמנה לקיום העולם כמו שאמר (תהלים קד יד): מצמיח חציר לבהמה; המצמיח הרים חציר (שם קמז ח), שההרים הם מקום הבהמות המדבריות, ושם הוא מצמיח להן מאכלן. וכן אמר (שם קד י יא): המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, ישקו כל חיתו שדי, שמזמין להן מאכל ומשקה במקומן; וזהו חסד האל על הברואים. ועוד מהזמנת קיום העולם כי מה שצריך יותר לקיום העולם מזומן יותר, כי המשקים הם יות צריכים להתמדת החיים מן המאכלים, לפיכך המים נמצאים בהזמנתם יותר מן המאכל ובלא מלאכה ותקון; והאויר יותר צריך לכל חי מהמאכל והמשקה לפיכך נמצא יותר, כי לא יעמוד חי בלתו אפילו שעה אחת. ואמר דוד כשספר מעשה הרשע ומחשבתו: גדולים חסדי יי' עם בריותיו, שאפילו הכופרים בו שהזכיר למעלה, יזמין להם מחיתם וטרפם עד העולם. ואמר:

   אמונתך עד שחקים: כי חסד האל, יתברך, גדול עד לשמים וכן אמונתו כי שמים ושחקים אחד הוא. וכן מנהג הלשון לשנות המלות במקום שיבא הכפל. וכן אמר בפסוק אחר בהגדילו החסד והאמת (תהלים נז יא): כי גדל עד שמים חסדך, ועד שחקים אמתך. ובהפליגו יותר אמר (שם קח ה): כי גדול מעל שמים חסדך. ופרוש עד שחקים: כמו מן הארץ עד לשמים. וכן אמר (שם קג יא): כי כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו.

   מלבי"ם

   ה' עתה בא להתוכח ולהשיב על נאום הפשע וטענותיו, תחלה השיב נגד מ"ש אין פחד אלהים לנגד עיניו, שהיה השאלה מדוע אין ה' מעניש את הרשעים ומשלם שכר הצדיקים תיכף בעוה"ז, על זה משיב ה' בהשמים חסדו, ר"ל כי הנהגת ה' את עולמו תתפרד לשני ראשים הא' היא ההנהגה הטבעיית הסדורה וקבועה עפ"י חקים קבועים מוגבלים לא ישתנו, כמו יום ולילה קיץ וחרף גשם ובצורת וכדומה, והנהגה זו קבועה בשמים, שעפ"י תנועת הגלגל וסדר המאורות ומהלכתם יחייבו פעלים בשפלים כפי חקם אשר קצב להם יוצרם מראשית קדומים, והנהגה זו נקרא בכתבי הקדש בשם אמונה, כי ה' שומר אמונתו בם בל ישנה חקם אשר קצב להם, כמ"ש שמים תכין אמונתך בהם, לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך, (כמ"ש למעלה ל"ג על וכל מעשהו באמונה) השנית היא ההנהגה הבלתי קבועה, שהשם ישנה הטבע וינהיג הנהגה אחרת פלאיית כפי צורך העת והענין לפי שעה, כמו בעת יצ"מ ובמדבר אשר נגד אבותם עשה פלא, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם גבוהים משמים והם ירמזו תמיד על הנהגה זאת, והנהגה הזאת נקראת בשם חסד, כי בה לא ישמור אמונה וקיום אל חקיו שקצב, רק יעשה כפי חסדו לנוצרי בריתו ועדותיו, והנה כפי המדומה לבני אדם ידמה להם שההנהגה הטבעיית שהיא אמונה קבועה בשמים, והנהגה הנסיית שהיא חסד קבועה בשחקים, רצוני, שהטבע תלך תמיד לפי חקיה הקבועים ולא תשתנה בשום פעם מעצמה, רק עת ירצה ה' לנהוג הנהגה נסיית יעזוב חקיו הטבעיים וישדד אותם, באופן שהנס אינו בא מן השמים ומהלך הגלגלים רק ע"י העמדת השמים ושביתת כחם והגברת כח השחקים, ולפ"ז השכר והעונש אינם טבעיים רק נסיים, רצוני, שע"י שישמור אדם מצוה או יעבור עבירה לא תשתנה הטבע בעבורו על פי סדר הטבעי, רק עפ"י סדר אחר נסיי אם ירצה ה' לגמלו או לענשו, עד שיצטרך אל הגמול והעונש רצון מיוחד מאת ה' והנהגה חדשה בבלתי אמצעי, אבל כל עוד שתונח הטבע על מכונתה יצוייר שיעברו רשעים עבירות גדולות ויצלחו והצדיקים יהיו מעונים ביסורים אם מזלם מחייב זאת, באשר אין קשר למעשה בני אדם עם חקי הטבע, ובזה יטעון הפשע לאמר אין פחד אלהים לנגד עיניו, וכן לפ"ז הנהגת הנס והגמול והעונש שאינו טבעי אינו קבוע רק מתחדש לפי שעה, ולא יצוייר כלל חסד בשמים ואמונה בשחקים, אבל התורה תלמדנו להפך, כי כבר העידה התורה שהטבע בכל פעולותיה נמשכת אחר מעשי בני אדם הטובים או הרעים, שאם ייטיבו מעשיהם יעוררו את הכנור הטבעי המנגן לצאת לקראתם בתופים ובמחולות ולהריק עליהם ברכה, ואם ירעו מעשיהם יתקלקלו סדרי הטבע ומערכותיה יעוררו רעה ומחסור, כמבואר בפ' בחקותי ובכ"מ, שאם ישמעו מצותיו יתן גשם ומטר וכל טוב, וההפך בהפך, מבואר כי היוצר את העולם הגדול בכלל המיוסד על חקים טבעיים קבועים בלתי משתנים ואת העולם הקטן שהוא האדם אשר הוא לבדו יתנהג עפ"י חקים אחרים בחיריים אשר ישנה אותם בבחירתו, והוא בבחירתו ימשול על חקי גופו הטבעיים ויכריח אותם שיכנעו תחת חקי השכל והרצון הבחיריים לשמוע תורת ה' ומצותיו, השכיל בחכמתו הבב"ת לקשר הנהגת שני העולמות האלה בקשורים נפלאים דקים וחבלים רוחנים נעלמים, באופן שהנהגת הטבע וחקיה בעולם הגדול יכנעו וימשכו אחר הנהגת המעשים הבחיריים בעולם הקטן, עד שידמו העולם והאדם (כדברי העקדה) כשני כלי זמר הנערכים בערך אחד שיתנענעו טורי הכנור הגדול לפי מה שיפרטו על הכנור הקטן לעומתו, עד שכל מעשי האדם רע או טוב יעורר כנגדו רע או טוב בעולם הגדול, ולפ"ז הנהגה הפלאיית לפי המעשה שהוא החסד נמצא גם בשמים והטבע, שגם היא תתנהג כפי מעשי בני אדם, ועז"א ה, בשמים חסדו, וכן האמונה שהיא הנהגה הקבועה עפ"י חקים קבועים נמצא גם בשחקים שההנהגה השניה הנסיית לפי המעשה אינה מקריית באופן שישדד חקי הטבע לפי שעה, רק טבע אחרת קבועה וסדורה ג"כ לנוסס נסים ליראיו לפי מעשיהם, ועז"א אמונתו עד שחקים:

   מצודת ציון

   בהשמים. ר״ל עד השמים וכן בלא יוכלו יגעו בלבושיהם (איכה ד׳:י״ד) ור״ל עד לא יוכלו:

7. (ז)צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם־וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה:

   מצודת דוד:צדקתך. הצדקות שאתה עושה להצדיקים גבהו ורמו כהררי אל: משפטיך. המשפטים שאתה עושה להרשעים רבו כמו תהום רבה ובכל תשגיח לשלם כפי הגמול: אדם ובהמה. אתה ה׳ תושיע האדם ואף הבהמה כי על הכל תשגיח:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   צִדְקָתְךָ. יְקָרָה מִן הַבְּרִיּוֹת כְּהַרְרֵי אֵל, בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂי הָרְשָׁעִים, וּמִשְׁפָּטֶךָ בָּאִים לָעוֹלָם עַד תְּהוֹם רַבָּה (ויקרא רבה כז:א). דָּבָר אַחֵר: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִי שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה עִמּוֹ, אַתָּה מַגְבִּיהוֹ וּמְתַקְּפוֹ כְּהַרְרֵי אֵל, לְשׁוֹן תּוֹקֶף, כְּמוֹ (יחזקאל יז:יג) ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״:

   מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. מִי שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לָדוּן אוֹתוֹ וְלִיקַּח נִקְמָתְךָ מִמֶּנּוּ, אַתָּה מוֹרִידוֹ עַד תְּהוֹם רַבָּה:

   מִשְׁפָּטֶיךָ. יוּשְׁטִיצָ״א בְּלַעַ״ז:

   אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה׳. בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּמְשִׂימִין עַצְמָן כַּבְּהֵמָה בַּעֲנָוָה, תּוֹשִׁיעַ ה׳:

   אבן עזרא

   צדקתך אמר ר' משה: כי צדקתך לא יוכלו בני אדם שאתה כי היא כהררי אל. והנכון: כי היא נשגבה לדעתה כהררי אל התקיפים, שלא יוכל אדם להגיע לשם וככה דעת משפטיך כתהום רבה שהיא עמוקה שלא יראנה אדם.

   וטעם: אדם ובהמה שהוא ישפוט כל מרגיש על דרך: ומיד כל חיה אדרשנו.

   רד"ק

   צדקתך כהררי אל כהררי אל ההרים הגבוהים. וכן מנהג הלשון כשרוצה להגדיל הדבר סומך אותו אל האל, כמו עיר גדולה לאלהים (יונה ג ג); ותהי לחרדת אלהים (שמואל א יד טו); מאפליה (ירמיהו ב לא); שלהבתיה (שיר ח ו); וענפיה ארזי אל (תהלים פ יא). ואמר: צדקתך כהררי אל לפי שאמר: יי' בהשמים חסדך. אמר: אף על פי שחסדך גדול לכל לטובים ולרעים אתה מבדיל ביניהם בעת אשר תראה ותגדיל צדקתך לטובים כהררים הגבהים והגדולים כן גדולה צדקתך לטובים.

   משפטיך תהום רבה ותגדיל משפטיך לרשעים כשתראה עת שתביאם במשפטים תשקיעם עד תהום רבה שלא יצאו משם לעולם. המשיל הטובה להרים שהוא מקום המשגב והמפלט מן האויב, כן טובת האל, יתברך, וישועתו, כמו שאמר (משלי יח י): מגדל עז שם יי'; סלעי ומצ(ו)דתי (שמואל ב כב ב; מזמור יח ג); העמדתי להררי עז (שם ל ח): עד שלא יוכלו בני אדם להסירה מן הטובים ולגזלה מהם. והמשיל הרעה לתהום רבה שהוא מקום האבדון שלא ינצל אדם ממנו כמו שאמר (שם סט ב ג): כי באו מים עד נפש; טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים. ואמר:

   אדם ובהמה תושיע יהוה: כלומר אף על פי שאתה מבדיל בין הטובים ובין הרעים בעולם הזה בהשגחתך על הטובים לטובה ועל הרעים לרעה כל אחד לפי מעשיו, פעמים שאתה נותן טובתך לרשע ותושיע אותו מצרה. ואומר אני: כי אותו החסד שאתה עושה עם הרשע שהוא כופר בך הוא כמו החסד שאתה עושה עם הבהמה שאיננה מכירה בחסדך, ואתה נותן לה צרכה וזהו: אדם ובהמה תושיע יי', כי הרשע, או הכסיל, הוא כבהמה בצורת אדם, והוא כצורת הבהמה אל צורת האדם הטוב. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש טעם אדם ובהמה תושיע יי': שהוא ישפוט כל מרגיש, על דרך מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט ה). ורבותינו דרשו (בבלי ערכין ה ב בקצת שנוי): אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהומות רבה. ועוד בדבריהם (חולין סג א): ר' יוחנן בן נורי כי הוא חזי שלך הוה אמר: משפטיך תהום רבה; כי הוא חזי נמלה אמר: צדקתך כהררי אל.

   מלבי"ם

   צדקתך, אולם יש הבדל בין שני מיני הגמולים, בין הנס הגמור הגלוי הבא משחקים, כמו קריעת ים סוף וירדן וירידת המן שראו הכל שהוא נס לצורך ישראל ולפי מעשיהם, ובין הנס הנסתר הבא על פי הטבע, כמו ירידת המטר לשומרי מצותיו הבא מן השמים שזה בלתי מורגש לכל ורבים יאמרו שעולם כמנהגו נוהג ושהמטר ירד עפ"י טבע לא עפ"י המעשים, וכבר בארתי (בפי' ישעיה ס' נ"ט ובכ"מ) שכמו שצדקה ומשפט הבאים אצל בני אדם נבדלים במה שהצדקה מורה על מצות שבין אדם למקום ומשפט מורה על מצות שבין אדם לחברו, כן שני שמות אלה בבואם אצל האלהים מובדלים, במה שהצדקה תורה על המעשים שיעשה ה' מצד אלהותו והמשפט מורה על המעשים שיעשה בהשקף על בני אדם, לפ"ז הנסים הגלוים שיעשה ה' נקראים בשם צדקה, כי יעשם מצד אלהותו ורצונו הפשוט מבלי ישקיף על המשפט הטבעי הקבוע, והמשפט מורה על הנהגת הטבע לפי מעשי בני אדם רע או טוב, עז"א צדקתך כהררי אל, שהצדקה שהם הנסים הגלוים הם נראים לכל כהררי אל, אבל משפטיך מה שאתה גומל ומעניש בנסים נסתרים בחקי הטבע הם מכוסים כתהום רבה, עד שלכן יסתפקו רבים בגמול ועונש הזה ויכחישו אותו, עתה מבאר מדוע יהיה כן כי אדם ובהמה תושיע ה', מצד שהאדם הוא מורכב משני חלקים, חלק א' הוא בהמה, כי אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, עד שמצד גופו הוא בהמה ונתון תחת חקי טבעיים מוכרחים, ומצד נפשו ושכלו הוא אדם ויכול לבחור ולעשות כפי בחירתו נגד טבעו, ואם היה השכר והעונש גלוי לא היה בוחר בטוב ומואס ברע מצד בחירת השכל, רק מצד טבע גופו, כמו שלא ישתה סם המות מצד טבע גופו, כי כל מה שיעשה האדם בעבור תועלת וערב לגוף, עושה זאת מצד בהמותו לא מצד בחירתו האנושית, שחפשיית הבחירה היא רק אם יעשה הטוב בעבור שהוא טוב ובעבור חק השכל נקי מכל פניה גופנית, ולכן היה מההכרח להסתיר השכר והעונש בתהום רבה כדי שימצא מקום לעשיית המצות מצד החלק שהוא אדם, ובזה הורה ג"כ ברמז איך יצוייר שמעשי האדם הבחיריים יפעלו שנויים בעולם הגדול ובטבע הכולל, כי דוגמת זה נראה באדם עצמו שהגם שגופו הבהמי מוגבל תחת חוקים טבעיים, יוכל האדם מצד שהוא אדם היינו מצד שכלו לשנות את טבע הבהמה ולהמשיכה נגד חקיה הטבעיים עפ"י מעשים שכליים, וכבר בארנו במק"א שה' ערך את גוף האדם שיכלול בתוכו כל חקים הטבעיים המפוזרים בכל מעשה בראשית, היינו שהוא כולל בתוכו כל העולם הגדול, ובעת תכריע נפשו האנושית השכליית את חקי העולם הקטן וטבעיו תחת ממשלתה, כן תכניע בזה את העולם הגדול, ששניהם ענין אחד:

   מצודת ציון

   כהררי אל. הרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת אל וכן וענפיה ארזי אל (לקמן פ׳):

   רבה. גדולה:

8. (ח)מַה־יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן:

   מצודת דוד:מה יקר. מה מאד יקר וחשוב החסד שאתה עושה: יחסיון. כי בחסדך תהיה להם למחסה:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   מַה יָּקָר חַסְדְּךָ. אֵינוֹ כְּדַאי לְהִמָּשֵׁךְ עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ, אֲבָל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן הֵם יִרְוְיוּן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְגוֹ׳:

   אבן עזרא

   מה בעבור שהזכיר אדם ובהמה הזכיר הנכבדים מהאדם.

   ומה יקר ישרת בעבור שנים כמשפט, כאילו כתוב: ומה יקרים בני אדם אשר בצל כנפיך יחסיון, או מה יקר לכל אחד מהם.

   רד"ק

   מה יקר חסדך אלהים אמר: החסד שתשוה בו לפעמים הטובים והרעים הוא בעולם הזה אבל בחסד העולם הבא לא יהיה לרעים חלק בו אלא כלו לטובים. והחסד ההוא יקר ונכבד מחסד העולם הזה, שהוא טוב עובר; ואותו החסד הוא הטוב הקים והנצחי. וזהו שאמר: מה יקר חסדך. ומלת מה היא להגדלה כמו: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ). לחסד העולם הזה אמר (תהלים נז יא): עד שמים חסדך; אבל חסד העולם הבא אין לו שיעור, כמו שאמר הנביא (ישעיהו סד ג): עין לא ראתה אלהים זולתך.

   ובני אדם בצל כנפיך יחסיון: בעולם הבא יחסיון בצל כנפיך אותם שהם בני אדם באמת, לא אותם שהם כבהמה כמו שזכר; כי אותם יש להם לפעמים טובה בעולם הזה, אבל לעולם הבא לא. לפיכך אמר: אלהים, שענינו שופט, כי שם יגיע לכל אחד ואחד כמשפטו.

   מלבי"ם

   מה יקר, עתה בא להשיב נגד טענה השנית של הפשע, מ"ש למצוא עונו לשנוא, שטוען שאינו מוצא בשכלו טעם למצות ה' ומדוע ישנא את העון, ביחוד ברוב המצות שבין אדם למקום שהפשע טוען עליהם מה בצע במעשים אלה ומה הפסד בהנחתם, ע"ז משיב כי האדם מיוחד בזה מכל נבראי האדמה, שכולם הניחם ה' אל הטבע לא כן האדם שע"י נפשו האלהית היא נעלה מן הטבע, וצריך להתקדש במעשים מיוחדים, על ידם יקרב אל האלהים וימשוך עליו השפע האלהית ההשגחיית, כי המעשים האלה יש להם סגולה זאת להמשיך עליו כל השפע האלהית ודבקות הרוחניית, עד שנפשו תשוב להיות ממין העליונים ותשוב אח"כ אל העדן הנצחי לחיי עולם, וזה חסד מיוחד אל מין האדם, וז"ש מה יקר חסדך אלהים, חסד זה יקר מאד (שהיוקר הוא מי שמציאותו מעט וכן מציאות הרוחנית והאלהית היא מעט בזה העולם הגשמי), והוא כי בני אדם בצל כנפיך יחסיון, ימליץ שכל הנבראים נתונים אל הטבע זולת מין האדם תדבק בו ההשגחה כנשר על גוזליו ירחף, כן האלהים יסוכך עליו כעוף הפורש כנפיו על גוזליו מצד הקורבה שביניהם מצד שהנפש היא חלק מעצמותו ית':

9. (ט)יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם:

   מצודת דוד:ירויון. ישבעו מהטוב הבא להם מן השמים: ונחל. ומימי נחל היוצא מהעדן תשקה אותם והוא מדרך משל לרוב השפע:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   ירויון כמו ירביון.

   וטעם ביתך הם המתבודדים לעבוד השם בביתם, והעבודה תדשן נפש ודעת השם תעדנם.

   וטעם נחל שלא יפסק.

   רד"ק

   ירויון מדשן ביתך כל זה לעולם הבא, ולעולם הנשמות והמלאכים. והוא בית יי' כמו שנקרא היכל יי', והר קדשו, והר יי', ונועם יי', כמו שפרשנו (תהלים יא ד; טו א; כז ד). והדשן והעדן השגת ידיעת האל, יתברך. והיא הטובה שאין אחריה רעה, והשבע שאין אחריו רעב וצמא. וטעם

   ונחל עדניך שיהיו העדנים לרוב כמו מי הנחל. וטעם

   תשקם: שאתה תעזרם בידיעה.

   מלבי"ם

   ירוין, והגם שכל צאצאי הטבע הם חוץ לבית ה' נתונים בחצרותיו החיצונים שהיא הנהגת הטבע, נפשות ב"א הם בני ביתו והיכלו אוכלי לחמו על שלחנו, עד שלחמם אינו לחם הגשמי הטבעי ומימיהם אינו מי מעין ובור, רק לחמם היא מדשן ביתך, לחם אבירים, ומשקם הוא מנחל העדן העליון, שהוא משל אל השפע האלהית תורותיו ומצותיו ויחוד שכינתו ושפע נבואתו, עד שע"י יזכו לכל המעלות הרוחניות, ועתה מי פתי ישאל עוד על טעם המצות שבין אדם למקום, הלא אחר שהאדם מקושר עם האלהים באופן זה, בהכרח שישמור מצותיו שהם האמצעיים המובילים אל התכלית הזה, והם הלחם והמים בם תשבע הנפש בת אלהים הזאת אשר בצל כנפיה תחסה:

   מצודת ציון

   ירויון. מל׳ רויה ושביעה:

   מדשן. ענין שומן:

10. (י)כִּי־עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה־אוֹר:

    מצודת דוד:כי עמך. בידך היא מקור החיים לתת לטוב בעיניך: באורך. בהאורה הבא ממך בה לבד נראה הארה ר״ל מיוחדת וטובה היא מכל אור:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    כי, מקור חיים חיי הנשמה העליונה שלא תמות.

    באורך נראה אור כינוי לשכר העולם הבא, כי אין דבר בעולם הזה נכבד מהאור והוא עצם ואיננו גוף.

    רד"ק

    כי עמך מקור חיים כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכונסים; כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה, והאור שאין אחריו חשך; וזהו: באורך נראה אור:

    מלבי"ם

    כי עמך, ר"ל כי כל בעלי חיים שהם תחת הטבע ישיגו מן הטבע החיים והאור, החיים להחיות הגוף והאור להוציא המוחשים, אבל החיים הטבעיים הם רק צינור נוזל מן החיים האמתיים אשר מקורו הוא אצל ה', עד שהחיים הטבעיים והרוחנים יאמר עליהם שם חיים רק בשיתוף השם, כי הרוחנים הם החיים האמתיים הנובעים מן המקור, והגשמיים הם חיים מדומים, וכן האור הגשמי המוציא חוש הראות מן הכח אל הפועל הוא רק ניצוץ מן האור הרוחני האלהי שהוא האור האמתי ושורש לכל האורות, עד שערך האור הגשמיי אל האור הזה כערך החוש אצל האור, כמו שהחוש לא יצא מכח אל הפועל רק ע"י האור, כן האור העולמי לא יקנה מציאות ולא יתראה רק ע"י האור העליון, ועז"א באורך נראה אור, שע"י אורך הנעלם האור נראה ויוצא אל הפועל, כמ"ש לכו ונלכה באור ה', ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, שהחיים האמתיים הם הדבקות בה', והאור האמתי הוא אור ה' והדרו, ואחר שהמצות הם סולמות ושליבות שבם ידלה האדם ממקור החיים ויראה לחזות באור ה', והעברות הם המות והחשך האמתי, הנה כבר תמצא מענה אל נאום פשע למצוא עונו לשנא:

    מצודת ציון

    מקור. מעין הנובע:

11. (יא)מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב:

    מצודת דוד:ליודעיך. להיודעים אותך להאמין בך:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    משוך טעם ליודעיך - שהם במעלה העליונה.

    והזכיר משוך בעבור שחסדו בשמים ומשוך משמש בעבור אחר והוא ומשוך צדקתך לישרי לב, שיש להם מעשים טובים, ואם לא היו כמו יודעי השם.

    רד"ק

    משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב: משך חסדך המשיכה כענין הנטיה כמו ויט אליו חסד (בראשית לט כא); וכן משכתיך חסד (ירמיהו לא ג). אמר: הטה לידעיך חסד בעולם הזה שיוכלו להתעסק בחכמה ובמצות שלא יהיה להם מונע מעסקי העולם הזה. או יהיה פרוש הפסוק לעולם הבא; וידעיך: הם החכמים שמתעסקים בתורה ובמצות ובחכמת אלהות הבורא כפי כחם; וישרי לב: הם ההולכים בתם לב ובישר, מתעסקים בתורה ובמצות, אלא שלא הגיעו לחכמת האלהות לדעת הבורא, רק מדרך הקבלה. ובקש מהאל שימשוך חסדו, שהוא יתרון הטובה בעולם הבא לידעיו וצדקתו היא הטובה הראויה לישרי לב.

    מלבי"ם

    משוך, עפ"י הצעה זאת מבקש מאת ה' שימשך חסדו וצדקתו אל אותם הבלתי נפתים אחר טענות הפשע הבא להתעות את האדם בין בעיון בין במעשה, רק הם מישרים דרכם בין בעיון לדעת את ה' כמ"ש ליודעיך, ובין במעשה לישר את הלב לקיים מצותיו בלי שום נטיה ופקפוק רק בלב ישר, והנה יודעי ה' הם ישיגו חסדו, שהם יודעים שה' מנהיג בהנהגה נסיית פלאיית לפי הזמן והמעשים, וע"י ידיעה זו ימשוך ה' עליהם חסדו, וישרי לב במעשים שבין אדם למקום שנקראים צדקה בכתבי הקדש, וכן ימשוך ה' עליהם צדקתו:

12. (יב)אַל־תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד־רְשָׁעִים אַל־תְּנִדֵנִי:

    מצודת דוד:אל תבואני. אל תבוא אלי רגל אנשי גאוה להצר לי והרשעים לא ינדדו אותי ממקומי ביד חזקה:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה. אַל תָּבוֹא עִמִּי רֶגֶל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ בְּעֵת קִבּוּל שָׂכָר לִהְיוֹת חֶלְקָם עִם הַצַּדִּיקִים, (לשון חלק אהלא פרט״יאה בלע״ז ס״א אינו):

    וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי. מִמְּקוֹמִי בְּבוֹאִי לִירַשׁ מִשְׁנֶה, חֶלְקִי וְחֶלְקוֹ (שֶׁל רָשָׁע) בַּטּוֹבָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סא:ז): ״לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ״. וְאָז:

    אבן עזרא

    אל הטעם אל תבואני רגל אנשי גאוה. והטעם על דרך ישכבנה, כאילו אמר שלא יתחברו עמו בבית השם.

    ויד הזכיר הרגל והיד.

    וטעם אל תנידני מדשן ביתך למקום אחר.

    רד"ק

    אל תבואני אל תבוא לי; וכן תבואהו שואה (תהלים לה ח): תבוא לו. בקש: לא תבוא לי

    רגל גאוה רגל האויבים הבאים בגאוה לטרדני במלחמה, ולא אהיה פנוי לעבודת האל.

    ויד רשעים אל תנדני: ממקומי שאני מתבודד בו לדעת דרכיך. וזכר הרגל והיד, כי היו באים ברגלם ונלחמים בידם.

    מלבי"ם

    אל תבואני, ולכן אני מבקש בל אכשל בטענות הפשע בשני אלה בין בעיון בין במעשה, נגד העיון מבקש אל תבואני רגל גאוה, שהגאוה היא סבת הכשלון בעיונים במה שאחר הטבע וכ"ש בחכמת אלהית, במה שיתגאה שאין דבר נעלם מהשגתו, ולא ידע שיש דברים הסגורים בפני שכל האדם, שיש גבול להשגתו ואא"ל שישיג בדברים מופשטים מחומר, כמבואר בחכמת בקור התבונה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה ה' לא גבה לבי, ונגד המעשה אמר ויד רשעים אל תנדני, היד מציין הפעולות, בל ינידהו ידי רשעים לפעול פעולת רשע:

13. (יג)שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא־יָכְלוּ קוּם:

    מצודת דוד:שם נפלו. מקום אשר יבואו להצר לי שם נפלו ויהיו דחויים מבלי קום:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן. שָׁם יָבִינוּ בְּמַפַּלְתָּם, וְשָׁם דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם:

    אבן עזרא

    שם והטעם יפלו במקום שחשבו להנידני שם, לפני בואם אלי. ויש אומרים: ברוץ הרגל לבוא אלי תכשל ובהתחזק היד להנידני יהיו דחוים, כמו: דחה דחיתני לנפול. ופירוש שם כמו אז, וכמוהו שם יצעקו ולא יענה. ויתכן היות שם רמז למקום שנפלו שם פועלי און בימים קדמונים. והטעם שאדע, כי יד רשעים לא תנידני כי יפלו הם כאשר נפלו הדומים להם בזמן שעבר.

    רד"ק

    שם נפלו פעלי און נפלו עבר במקום עתיד כמנהג הנבואות ודברי רוח הקדש; ופרושו: במקומם יפלו, שלא יהיה להם כח לבוא בארצנו ולהלחם עלינו.

    דחו ולא יכלו קום: תהיה להם דחיה ונפילה שלא תהיה להם תקומה ממנה עוד, הפך הצדיק שנאמר בו (משלי כד טז): כי שבע יפול צדיק וקם. ומלת דחו מלרע הרבי"ע בחי"ת והוא מבנין שלא נזכר שם פועלו מהדגוש; והוא על משקל כלו תפלות דוד (תהלים עב כ), אלא שאין החי"ת בדגש.

    מלבי"ם

    שם, ר"ל הגם שידעתי שפועלי און יצליחו לפעמים בעוה"ז, הנה שם בעולם הנצחי, נפלו פועלי און, שמה שיצלחו פה הוא כדי שיפלו שם נפילה עולמית, שלא יוכלו קום, כי הנופל בעוה"ז יקום בעוה"ב לא כן הנופל שם שענשו נצחי לא יקום לעולם:

    מצודת ציון

    נפלו. כמו יפלו עבר במקום עתיד: