תהילים פרק י״ט

תהילים פרק י״ט עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:

   עוד פירושים על פסוק א: רד"ק, מלבי"ם

   רד"ק

   למנצח מזמור לדוד:

   מלבי"ם

   למנצח, יבאר כי כבוד ה' יתגלה בעולמו ע"י שני מחזות, ע"י העולם אשר ברא נשיגהו בדרך החקירה והעיון, וע"י התורה נשיגהו בדרך הנבואה וההופעה האלהית, ויבאר שיש יתרון לגילוי כבודו מציאותו והשגחתו ומעשה ידיו ע"י התורה מעל העיון והמחקר בששה ענינים:

2. (ב)הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:

   מצודת דוד:השמים מספרים. רצה לומר על ידי השמים נראה כבוד האל וכאלו הם יספרו כבודו: ומעשה. הרקיע מגיד ומעיד על פלאי מעשה ידי ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. הַמְשׁוֹרֵר עַצְמוֹ פֵּרַשׁ אֶת הַדָּבָר: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים. אֵינָן מְדַבְּרִים עִם הַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁבְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּמְאִירִים לַבְּרִיּוֹת, מִתּוֹךְ כָּךְ מְסַפְּרִים הַבְּרִיּוֹת כְּבוֹד אֵל וּמוֹדִים וּמְבָרְכִין עַל הַמְּאוֹרוֹת:

   וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, שֶׁהֵם מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר הֵם שָׁם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם״ (בראשית א:יז), וּמִשָּׁם מַגִּידִים כְּבוֹדוֹ:

   אבן עזרא

   השמים מספרים זה המזמור נכבד מאד והוא קשור עם מלאכת השמים ועתה אפרשנו בדרך קצרה, רק לא יבינהו מי שלא למד חכמת המזלות.

   השמים תנועת הגלגלים שהן שוות בדרך אחת ושונות בדרך אחרת והולכות על דרך ישרה בעצמם, ואיננה ישרה כנגד יושבי הארץ, ומדת התנועה לא תוסיף ולא תגרע בראיות גמורות והיא תוסיף ותגרע במראית העין, והנה היודע דרכי העגולות יודע דעת עליון והנה השמים כמו מלמדים מורי צדק על דרך, או שיח לארץ ותורך והנה השמים הם מעונות הכוכבים.

   ומלת מספרים בעבור היותם עומדים על מתכונת אחת וזה הוא כבוד השם, ואמר אל - להודיע כחו.

   ומגיד הרקיע שהוא האויר כמו שפירשתי בפרשת בראשית דברים מתחדשים בכל יום, על כן כתוב ומעשה ידיו כי עם השמים כתב כבוד אל וזה אמת, כי יקבל האויר כח המשרתים והצבא הגדול.

   רד"ק

   השמים מספרים כבוד אל יש מפרשים (בעל התרגום וזולתו): כדרך או שיח לארץ ותרך (איוב יב ח); וכן שאל נא בהמות ותרך (שם ז); וכן השמים מספרים. כי מהנפלאות והמעשים הגדולים שאדם רואה בשמים יספר האדם כבוד האל; וזהו שאמר אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, כלומר: לא שהם מספרים בדברים, אלא ממה שרואה אדם בהם מספרים בני אדם כבוד אל. ונוכל לפרש: מספרים על השמים ועל הרקיע עצמם, כי במהלכם ובסבובם על סדר נכון יראה כבוד האל יתברך; ואותו הוא הספור וההגדה, על דרך: השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמז טו). ומה שאמר: אין אמר ואין דברים, אין דברים כדברי בני אדם, אלא המעשה שיעשו הם הדברים והם הספור וההגדה; וכן אמר: ובקצה תבל מליהם. והרב מורה צדק, החכם הגדול רבנו משה פרש (מורה הנבוכים ב ה): מספרים על השמים. כי דעתו ודעת הפילוסופים, כי הגלגלים חיים משכילים עובדים לאל ומשבחים אותו שבח גדול ומהללים אותו מהללים עצומים וגדולים. ועל כן אמר: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועם כי הספור וההדה אינם בפה ובלשון; וזהו שאמר: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא הספור וההגדה להם כמו ציור שיציר האדם בלבבו מדברי שבח והודאה מבלי שיוציאם בשפה.

   ומעשה ידיו מגיד הרקיע: כפל כי הוא כמו: השמים מספרים כבוד אל, כי השמים נקראו רקיע, כמו שנאמר (דניאל יב ג): כזהר הרקיע וגומר; ויתן אתם אלהים ברקיע השמים (בראשית א יז) לדעת מי שפרש כי על הגלגלים נאר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: הרקיע האויר.

   מלבי"ם

   השמים מספרים כבוד אל, השמים כולל כל הגרמים השמיימים אשר בעולם הגלגלים, והרקיע שם מיוחד אל מקום עליית האדים, ששם יתהוה המטר והברד ועד שם יגיע גבול הארץ וראוי לנשימת כל בע"ח, ומשם ולמעלה יתחיל גבול השמים וכל בע"ח לא יתקיים שם, כמו שכן דעת המורה וההולכים לשטתו בפי' שם רקיע, ויש הבדל בין כבוד ה' ובין מעשה ידיו, שהכבוד יחויב לו מצד שהוא בורא כל בראשית הבריאה והוא סבת כל הנבראים וזה יספרו השמים, שכל הרואה הבנין הגדול הזה והמאורות אשר בו ידע שיש בורא יחיד אשר ערך הכל ביכלתו וחכמתו, אולם לא נוכל לדעת מזה שהוא עדיין עוסק בבריאה ומחדש בכל יום מעשה בראשית ושהוא המנהיג את העולם, וזה נודע מן הרקיע שמפלאי המטר וההשגחה הנמצא בו נודע שהוא עדיין עוסק ופועל ומכין לארץ מטר ומצמיח הרים חציר, ואמרו חז"ל מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, שע"י שיבא המטר ע"י תפלת הצדיקים, והקב"ה מביאו בעתו בכ"מ לפי הצורך אל כל מדינה במקום תכונתה לפי הזמן והמקום, נודע השגחת ה' ופעולתו בעולמו, ויש הבדל בין ספור להגדה שהמגיד יגיד דבר חדש הנוגע לחברו, וזה מגיד הרקיע שמודיע בכל עת מעשי ידי ה' המתחדש בבריאה לצורך ישוב בני אדם, אבל ספורי השמים הם מדבר עבר שה' ברא הכל בששת ימי המעשה, שזה כמספר דבר שכבר היה לעולמים שאינו נוגע לנו בהוה:

3. (ג)יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת:

   מצודת דוד:יום ליום. מיום ליום יביע אומר ר״ל בכל יום כאלו יאמרו בו פלאי ה׳ כי בכל עת נראה בהם מפלאות המקום:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִתְחַדֵּשׁ מִיּוֹם אֶל יוֹם; לָעֶרֶב חַמָּה שׁוֹקַעַת וְזוֹרַחַת לַבֹּקֶר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַבִּיעוּ הַבְּרִיּוֹת אִמְרֵי שֶׁבַח עַל יְדֵי הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת, שֶׁמּוֹרִים אֶת הַבְּרִיּוֹת לְקַלֵּס וּלְהוֹדוֹת. מְנַחֵם פֵּתַר ״יַבִּיעַ״ לְשׁוֹן ״מַעְיָן נוֹבֵעַ״:

   יְחַוֶּה. לְשׁוֹן הַגָּדָה:

   אבן עזרא

   יום יש ראיות גמורות מחכמת החשבון, כי מערכת השבעה משתנה בכל חלקיה ולעולם לא תמצא מתכונת מערכת דומה לאחרת, אילו היה העולם עומד אלפי אלפים רבבות שנים, גם זה מפורש בספר יצירה ובעבור זה מה יתחדש ביום הזה יודיענו ליום הבא זה לזה ודור אל דור, כי בכל יום יש דבר חדש ואין טענה מדברי שלמה: אין כל חדש, כי על הכלל ידבר.

   יביע שלא יפסוק כמו מבוע, או כמו יגיד, הנה יביעון בפיהם, כמו: אחוך שמע לי.

   וטעם: יום ולילה הזמן עומד.

   רד"ק

   יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת: יביע ידבר, כמו הנה יביעון בפיהם (תהלים נט ח); תבענה שפתי (שם קיט קעא). ופרושו: היום הזה ידבר בעבור היום הבא אחריו, והלילה בעבור הלילה שיבא אחריו. כלומר: בסדר התנועות ביום ובלילה כמו שהיה מששת ימי בראשית כן הוא וכן יהיה לעולם, לא נשתנה ולא נתחלף דבר; אם כן היום הזה מגיד בעבור מחר כי ידוע כי כן יהיה.

   מלבי"ם

   יום, הנה משלשה דברים נוכל לברר על דבר שהוא מפעולת פועל בכונה ולא נפל על צד הקרי וההזדמן, א. מצד הריבוי שהמקרה לא יהיה רק למעט, ב. מצד החכמה אם נעשה בשלימות, כי דבר הבא במקרה לא יבא בשלימות וביושר כראוי, ג. מצד התכלית שהמקרה לא תפנה אל איזה תכלית שאם יפנה אל תכלית אינה מקרה, וכמ"ש כ"ז הפילוסוף (בס' השמע מאמר ב'), וכן באר פה איך נודע כבוד אל מן הבריאה הכללית, א. מצד הריבוי, שהגדה זאת מתמדת בזמן כי יום ליום יביע אומר, ובאשר ביום יראו כל אדם מעשי אלהים והוא יביע אומר ויספר את גבורתו, ובלילה שאז עת דממה והטבע כולה תשים יד לפה, אז הוא עת המחשבה שאז יחשבו ויעיינו על מה שראו ושמעו ביום ויוציאו ממנו דעת אלהים, ועז"א ולילה ללילה יחוה דעת, ובאשר כל יום יגיד אומר חדש מהחדושים האלהיים אשר יעשו בכל יום ויום, כן בכל לילה יודעו להם התגלות חדשות מפועל אלהים ומעשהו ישכילו, וגם ר"ל שהימים תמיד סמוכים זה לזה וכן הלילות, כי היום וכן הלילה סובב ומתגלגל תמיד סביבות הכדור עד שבכל רגע יגיד יום החולף אומר ליום הבא לרגלו ונכנס תחתיו, וכן לילה ללילה, בענין שהריבוי הזה מתמיד ומתרבה בכל זמן:

   מצודת ציון

   יביע. ידבר כמו יביעון בפיהם (לקמן ל״ט):

   יחוה. יגיד כמו אחוה דעי (איוב ל״ב):

4. (ד)אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:

   מצודת דוד:אין אומר. הן אמת שאין בהם אמירה ודיבור ולא נשמע קולם:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   אין הזכיר כי אין לשמים פה, כגון: בן אדם

   וטעם אומר הם הדבורים שיש להם טעם שלם, כאומר ראובן חי וזה לא יהיה רק מחובר דברים, והדבור הוא ראובן והקול ישמיע אות רי"ש ראובן והנה הזכיר, כי במראה העין של גוף ומראה עין הנשמה הפנימית - החכמה, יראה אמתת ספור שמים ומה שיגיד הרקיע.

   רד"ק

   אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם: כבר פרשנוהו.

   מלבי"ם

   אין, והגדה זו אינה בלחש, כי אין אומר שהוא מאמר שלם, וגם אין דברים שהוא גם דבורים יחידים, אשר בלי נשמע קולם, שכל אמירה וכל דבור היוצא מאת הטבע ופליאותיה המתחדשות כל רגע להעיד על כבוד של יוצר, קולם נשמע מקצה הארץ ועד קצהו, וכל שיח וכל רמש וכל תנועה המתהוה בעולם יתן קול עז ויכריז בקול גדולת הבורא וחכמתו:

5. (ה)בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם:

   מצודת דוד:בכל הארץ. אבל על כי בנייני השמים יצאו להיות נראים בכל הארץ לזה נשמע דבריהם בקצה הארץ עם שאין בהם אמירה כי במה שמראים מפלאות ה׳ הרי הם כאלו אמרו: לשמש. הנה לשמש שם אהל בהשמים כי מהלכו בשמים ולא יזוז משם:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם. קַו הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵם נִמְתָּחִים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וּמֵחֲמַת כֵּן בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם שֶׁהַכֹּל מְדַבְּרִים בַּנִּפְלָאוֹת שֶׁהֵם רוֹאִים:

   לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

   אֹהֶל בָּהֶם. בַּשָּׁמַיִם, מִכָּאן שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נָתוּן בְּתוֹךְ תִּיקוֹ (תנחומא, תצוה ח):

   אבן עזרא

   בכל קום כמו קו לקו והוא המכתב ומ"ם קום שב אל השמים. והטעם: כי מכתבם יקרא בכל מקום ויבינו מה טעמי כל המשכילים בכל מקומות הארץ.

   ובקצה תבל היא הארץ המיושבת מליהם ישמיעו והנה ספור והקו הוא הספר והם שהזכיר בעל ספר יצירה בספר וספר וסיפור כי אלה שלשתם עיקרי כל החכמות.

   וטעם להזכיר השמש, כי הוא גדול מכל גוף והתנועות העליונות כולם קשורות בו והוא מוליד הזמן השוה והשונה והיום והלילה והמתכות והצמחים וכל החיים תלויים בשמש, וככה אמר שלמה תחת השמש ואהל נוה, כמו: איש לאהליו, כי השמש קבוע בגלגל בראיות גמורות מחכמת מלאכת השמים. ויש אומרים: כדמות אור וכמוהו לא יאהיל. ולפי דעתי: שאל"ף יאהיל נוסף כאל"ף והאזניחו נהרות והוא מגזרת לא יהלו אורם. וטעם בהם בשמים והוא הוא נסתר מעיני יושבי הארץ, כנגד מרחק המדינות מקצה מזרח והמשילו לחתן בעבור שכל רואיו שמחים בו.

   וטעם כגיבור בעבור שירוץ גלגלו בו ולא ייעף ולא ייגע.

   רד"ק

   בכל הארץ יצא קום קום בנינם; וכן קו לקו (ישעיהו כה יא), לפי שהבנין יעשה בהטית הקו. כלומר מעשה הגלגלים והככבים יצא בכל הארץ; וכן

   ובקצה תבל מליהם והנה מעשיהם דבריהם.

   לשמש שם אהל בהם: לשמש שם אהל ומקום בגלגלים. ואמר הספור על השמש לפי שהוא המאור הגדול ושישיג ממנו לבני אדם תועלת גדולה יותר משאר הככבים במאורו ובחמו לבני אדם, ולשאר בעלי חיים ולצמחים. ובאמרו: בהם רצונו לומר: באחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים יב ז); והוא הגלגל הרביעי משבעת הגלגלים שבהם שבעה ככבי לכת. ואמר: בהם, כי אלה הככבים תקועים בגוף הגלגלים. וכן אמר (בראשית א יז): ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, ולא אמר על רקיע; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (מדרש תנחומא בראשית ה): הככבים קבועים ברקיע כמסמרים הקבועים בדלת.

   מלבי"ם

   בכל, וגם שהגדה זו אינה מיוחדת במקום פרטי כי היא מתפשטת בכל המקומות שאף בכל הארץ הבלתי מיושב יצא קום, כי הקו אשר נטה הבורא ית' על בנינו הכללי התפשט על כל הארץ והיא מכלל הבנין ותלויה על בלימה נמשכת בקו המושך בין השמים הסובבים ומושכים אותה מכל צד במאמרו של בורא כל, ובקצה תבל שהוא החלק המיושב שם יצאו מליהם, כי שם כל הברואים והנמצאים ימללו מלים ויגידו חכמת אלהים ותכונתו - לשמש עתה יתחיל לבאר איך נעשו בחכמה ובתכלית השלימות, הנה לשמש שם אהל בהם שממנה יצא האור והחיים לכל הגרמיים אשר תחתיה וביחוד אל כדור הארץ, שהיא תתן אור וחיים בין לצמחים בין לבע"ח, וה' ערך מהלכה בחכמה נפלאה עד שיתפשט אורה בכל כנפות הארץ, כי והוא, השמש הולך בשני מהלכים מתנגדים, א. הילוך היומי שיסבב בכל יום ממזרח למערב, ב. הילוך השנתיי שיסבב בכל שנה ממערב למזרח, וסיבוב זה אינו על קו משוה היום רק נוטה מן המשוה לצפון ולדרום יותר מכ"ג מעלות, שכשהוא בר"ח ניסן בראש מזל טלה יטה יום יום דרך הגלילים עד ראש סרטן ואז ישוב ללכת למאזנים ומשם לגדי, ולא ישנה מהלכו מגליל אל גליל אף כחוט השערה, ויאמרו הקדמונים כי הילוך השמש העצמי הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי מכריחו בכל יום ומוליכו סביב כדור הארץ ממזרח למערב, ועל המהלך ההכרחי שילך בכל יום אמר והוא כחתן יוצא מחופתו, שיציאת החתן מן החופה הוא בהכרח, ועל המהלך העצמי שילך בכל שנה אמר ישיש כגבור לרוץ ארח, שהוא מה שילך ברצונו שלא עפ"י הכרח, ובאשר מהלך זה השנתיי לא ילך על הדרך הגדול הקבוע שהוא על קו המשוה, רק על הארח שהוא מן הצד שהוא על גלגל המזלות, אמר לרוץ ארח, שהארח הוא ההולך מן הדרך הגדול אל הצד לכפרים ואינו קבוע כ"כ, ועי"ז מקצה השמים מוצאו, הגם שיוצא מקצה השמים אינו הולך על קו המשוה בישר, רק ותקופתו על קצותם יקיף אל הקצוות שהוא לצד צפון ולצד דרום, וזה מורה על רוב החכמה שאם היה הולך תמיד על קו המשוה לא היה אפשר לישוב הארץ כי על מסלול השמש בקו המשוה היה החום בוער מאד, ועל גלילות צפון ודרום לא היה חום השמש מגיע שם כלל, אבל ע"י שהולך ומקיף לצדדי הקצוות אין מקום נסתר מחמתו שחום השמש מתפשט על כל הקצוות וכל הארץ ראויה לישוב, ובזה מתבאר החכמה וגם התכלית שלא תהו בראה, וכ"ז עדות על פעולת פועל חכם:

   מצודת ציון

   קום. ר״ל הבנין שלהם הנעשה בנטיית קו המשקל:

   מליהם. אמריהם כמו אין מלה בלשוני (לקמן קל״ט):

6. (ו)וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח:

   מצודת דוד:והוא. השמש הזה יוצא בשמחה להאיר על הארץ כאשר ישמח החתן בצאתו מחופתו ישיש. הוא שש במהלכו כאשר ישיש הגבור לרוץ באורח כי בטוח הוא בגבורתו ולא יחת מפני כל וכן השמש בטוח הוא שילך מהלכו באין מוחה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, רד"ק

   רש"י

   וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. בְּכָל בֹּקֶר, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל:

   רד"ק

   והא כחתן יצא מחפתו בשחר בצאתו בזהרו ובהדרו הוא כחתן יצא מחפתו שהכל שמחים לנגדו, כן השמש הכל שמחים לאורו. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: שדמהו לחתן יצא מחפתו שהוא נכסף לשוב לכלתו, כן השמש שב בכל יום למקום זריחתו. ודמהו גם כן לגבור ואמר:

   ישיש כגבור לרוץ ארח: לפי שלא יכשל במרצתו. ואמר: ישיש כגבור, כי הגבור שש ושמח בצאתו למלחמה. וכן אמר בזכרו גבורת הסוס (איוב לט כא): וישיש בכח יצא לקראת נשק; כן השמש ישיש בצאתו. והנצתו והצצתו וזריחתו הוא הששון והשמחה.

7. (ז)מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:

   מצודת דוד:מקצה. יציאת השמש הוא מקצה השמים לפי הנראה והנדמה לכל אחד באופק שלו ותקופתו. וסבובו הוא על קצות השמים רצה לומר בכל יום זורח ברוח שזרח אתמול ושוקע ברוח ששקע אתמול וכן סובב והולך יום יום: ואין נסתר. ואין מי שיהיה נסתר מחום השמש:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם. הַקָּפַת סִבּוּבוֹ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה:

   וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. אִילְמָלֵא נִיתַּן בָּרָקִיעַ הַתַּחְתּוֹן, לֹא הָיָה אָדָם נִסְתָּר מִפָּנָיו מִפְּנֵי חֲמִימוּתוֹ. שֶׁחַמָּה וּלְבָנָה בָּרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, כְּדְאָמְרִינַן (חגיגה יב:): שִׁבְעָה רְקִיעִים הֵם: וִילוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָכוֹן, מָעוֹן, עֲרָבוֹת. וּמוֹנֶה לָהֶם כְּסִדְרָן: וִילוֹן אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם, רָקִיעַ יֵשׁ בּוֹ חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכוּ׳:

   אבן עזרא

   מקצה הזכיר תנועותיו כפי תולדתו באמת שהיא הפך התנועה הגדולה.

   ומלת תקופה כמו כי הקיפו ימי המשתה, הקיפוני.

   וטעם ואין נסתר כי חמת השמש בעולם כדמות חום הלב בגוף האדם, מראיות חכמת התולדת והנה הוא חיי כל הגופות.

   רד"ק

   מקצה השמים מוצאו ממזרח.

   ותקופתו על קצותם על כל קצות השמים הוא מהלכו. ואמר: ותקופתו שפרושו: סבובו, כמו תקופת השנה (שמות לד כב), לפי שסובב הרוחות וישוב למקום זריחתו, כמו שאמר שלמה (קהלת א ו): הולך אל דרום וסובב אל צפון, שמהלכו ביום נראה ברוח דרום והולך למערב וסובב רוח צפון בלילה עד שישוב בבקר אל הרוח שזרח ממנו. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ערובין נו א): הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה. וזה למראית העין לבד, לפי שמהלכו נוטה לצד דרום, אבל לא ילך לפאת דרום. אך לפי חכמת התכונה לא נאמר זה בתקופת היום אלא בתקופת השנה שהוא אל דרום בימי החרף ובצפון בימי הקיץ, וזה נראה לעינים וידוע וברור. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה, בפרקי רבי אליעזר (פרק ששי) הולך אל דרום בתקופת תשרי ובתקופת טבת, וסובב אל צפון בתקופת ניסן ובתקופת תמוז.

   ואין נסתר מחמתו: כי הוא השמש בכל העולם הוא; ואף על פי שאינו בשוה בכל מקום. ואמר: ואין נסתר מחמתו, ולא אמר: ואין נסתר ממאורו, כי יוכל האדם להסתר ממאורו ולא מחמו, כי אפילו בחדרי חדרים ישיגנו חמו. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: ואין נסתר מחמתו, כי חם השמש בעולם כדמות חם הלב בגוף כראית חכמת התולדת, והנה הוא חיים לכל הגופות: אם כן פרושו: אין נסתר מתועלת חמתו.

   מצודת ציון

   ותקופתו. מלשון הקפה וסבוב:

8. (ח)תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:

   מצודת דוד:תורת ה׳ תמימה. אבל תורת ה׳ היא יותר תמימה ר״ל שלימה בפעולותיה ומועלת יותר מן השמש: משיבת נפש. רצה לומר כי השמש עם כל תועלתו לפעמים יזיק בחומו הרב עד כי יחלה האיש חולי המות אבל התורה משיבת עוד נפש האדם כי היא מגינה ומצלת מן המות: עדות. המצות יקראו עדות כי מעידים על המקיימם אשר מאמינים בה׳: מחכימת פתי. אבל השמש לפעמים יכניס חומו במוח האדם וישתגע:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה. גַּם הִיא מְאִירָה כַּשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן מְאִירַת עֵינָיִם וְאוֹמֵר (משלי ו:כג) ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״. דָּבָר אַחֵר: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ לְיוֹם הַדִּין וְלִהַט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא (מלאכי ג:יט), אֲבָל תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה הִיא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ לְדַרְכֵי חַיִּים וּמְגִנָּה הִיא עַל לוֹמְדֶיהָ מֵאוֹתוֹ לַהַט, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא וְגוֹמֵר״ (מלאכי ג:כ):

   עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה. נֶאֱמֶנֶת הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ:

   מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מְשִׁיבָתוֹ מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. תּוֹרַת, עֵדוּת, פִּקּוּדֵי, מִצְוַת, יִרְאַת, מִשְׁפְּטֵי – שִׁשָּׁה, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה (ברכות יא:), וּבֵין כָּל שֵׁם וָשֵׁם חֲמִשָּׁה תֵּבוֹת עִם הַשֵּׁם עַצְמוֹ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה. וְחוֹתֵם בְּסוֹפָן: אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. כֻּלָּם יַחַד מְתֻקָּנִים בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת:

   מַחְכִּימַת פֶּתִי. נוֹתֶנֶת חָכְמָה לַפְּתָאִים:

   אבן עזרא

   תורת אמר רב סעדיה הגאון: כי תחסר מלת יאמר, כי השמש יאמר תורת השם תמימה. ולפי דעתי: שהזכיר עד כה איך יוכל המשכיל למצוא עדות על האלהות ולהכיר מעשיו, ואמר דוד גם יש עד אחר נכבד ממנו ויותר נאמן והיא תורת השם ועדותיו ופיקודיו ומצותיו ויראתו ומשפטיו.

   ופירוש תורה שתורה הדרך הישרה בסימנים נזכרים כמו תורת הצרעת והנזיר.

   והזכיר משיבת נפש כי התורה תסיר הספק מן הנפש.

   וטעם לאמר תמימה כנגד השמש, בעבור היות השמש תמימה באורה ואיננה כמו הלבנה.

   וטעם משיבת נפש כשמש, כי מעת היות השמש בחצי גלגל העולה תשוב נפש רבים מהחולים הפך מה שיקרה בהיותו בחצי גלגל היורד, והרופאים ידעו זה ועדות הדברים העתיקום מפי המעידים שראו בעיניהם, ובעבור שלא יוכל אדם לדעתם מדרך הראיות, אמר: מחכימת פתי. ואמר שנאמנים הם ואינם כזב, אף על פי שאינם יודעים אותם חכמי לב, ואמר על התורה תמימה כי אין צריך לעדות עד אחר עמה.

   רד"ק

   תורת יהוה מה שסמך ענין התורה לענין השמש? רצה לומר: כמו שהשמים והשמש והגלגלים מעידים ומספרים על כבוד האל ועל חכמתו, כן התורה והמצות אשר צוה לעמו ישראל מעידות על חכמתו ועל ישרו כמו שאמר (דברים ד ח): אשר לו חקים ומשטים צדיקם ככל התורה הזאת. ועוד אמר: כמו שהשמים והשמש מועילים לעולם ובהם העולם עומד כן התורה, שהיא תמימה והיא משיבת נפש וקיום הנפש בה כמו שקיום העולם בשמש; כי הנפש בגוף כמו הגר בארץ נכריה שאין לו עוזרים וסומכים, כי עוזרי הגוף רבים רודפים אחר התאוה והיא כיחידה ושבויה ביניהם. וכן אמר שלמה והמשיל אותה לאיש מסכן וחכם (קהלת ט טו). והנה התורה משיבת הנפש שמורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה. וספר דוד בתורה ובמצות ובמשפטים על אמתתם ועל ישרם. והתורה היא תכונת המצוה היאך תעשה, והוא מענין ולא שמעתי בקול מורי (משלי ה יג); ולהורת נתן בלבו (שמות לה לד), שמורה על תכונת הדבר, כמו תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא מו), תורת המצרע (שם יד ב); תורת הילדת (שם יב ז); תורת הזב (שם טו לב); תורת הנזיר (במדבר ו כא); ואף על פי כן הספר נקרא בשם התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כמו שכתוב (דברים לא ט): ויכתב משה את התורה הזאת; לקח את ספר התורה הזה (שם כו); כי ספר מעשה בראשית וספר ענין האבות, וכן ספר כל שאר הדברים כלם מורים על האל, כי הוא יוצר העולם ועל טובתו ועל ברואיו והשגחתו בטובים וברעים. והזכיר המצות, והוא מה שצוה האל לעשות בדרכי עבודת האל ואהבתו כאדון המצוה לעבדו. והעדות היא מה שהוא עדות בין ישראל לאל שקבלו הם אותו לאלה והוא קבלם לעם סגלה, כמו ארון העדת (שמות כה כב); אהל העדות (במדבר יז כג). כי המצות אשר צוו ישראל בהן הן עדות, והלחות שהיו בהם עשרת הדברים, שהם כל התורה כלה, והדברים ההם היו עדות גדולה לישראל בראותם כבודו על הר סיני בקולות ולפידים; והמראה הגדול ההוא הוא עדות להם ולבניהם עד עולם. וכן שמירת השבת והמועדים להם עדות ואות וזכרון; ושמטה ויובל הכל הוא עדות להם ולבניהם עד עולם, כמו שאמר כי לי כל הארץ (שמות יט ה); עבדי הם (ויקרא כה נה). ואמר: פקודי יי' על מצות השכל, שהאל הפקידם ונתנם בלב; והשכל מורה עליהם: ואמר: היראה, שהיא ראשית המצות ועקרן, כי העבד אם לא יירא האדון לא יעשה מצותו. והיראה הגמורה בסתר. ואמר: המשפטים, שהם הדינים בין אדם לחברו. והנה זכר לכן כל לשונות המצוה לבד חקים. והטעם כי אמר עליהן תמימה, משיבת נפש, נאמנה, מחכימת פתי, ישרים, משמחי לב, ברה, מאירת עינים, טהורה, אמת, צדקו יחדיו, הנחמדים ומתוקים: וכל זה לא יתכן לומר אלא על המצות שטעמן גלוי ונראה: והחקים כמו אכילת חזיר ולבישת שעטנז והדומין להן שאין טעמם גלוי לכל, איך יאמר עליהם נחמדים ומתוקים וטהורים? ואף על פי שהם כן למי שטעמם נראה לו, הנה אין טעמם נראה לרוב בני אדם. ואמר:

   תמימה שהיא שלמה כלה, לא יחסר דבר בה מכל הדברים שצריך אדם להם בעולם הזה ובעולם הבא. ואמר:

   משיבת נפש כמו שפרשנו. ואמר:

   עדות יהוה נאמנה כי אין כזב בה כי שכן הכבוד בישראל לעיני כל ישראל, אין מכחיש ומפקפק. ואמר:

   מחכימת פתי: כי כל דברי המשכן חכמה נפלאה, כי לא דבר רק הוא המנורה והמזבחות והיריעות. וכן כל הדברים כלם מורים על חכמה שיקראו אותו החכמים העולם האמצעי, שהוא דמות העולם העליון ודמות העולם הקטן. וכן שמירת השבת היא חכמה גדולה, שיחקור האדם בגללה על חדוש העולם וכל מעשה בראשית, והיא חכמת הטבע. ואמר על התורה (דברים ד ו): כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים וגומר. ואמר (שם): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואף על פי שמחלק התארים האלה ואמר לתורה: תמימה, משיבת נפש, ואמר על העדות: נאמנה, מחכימת פתי, וכן לאחרים; כלם שוים בתארים. ולא אמר התאר הזה על האחד; והוא הדין על חברו, אלא שסמך כל תאר אל המתואר הקרוב אליו, ושצריך ללמוד עליו כפי התאר כמו שפרשנו וכמו שנפרש.

   מלבי"ם

   תורת, אחר שספר איך ניכר כבוד ה' וגדולתו ע"י העולם, יאמר, כי עוד יש הגדה אחרת המכרזת מפלאות תמים דעים אשר לה יתר שאת על ההגדה הראשונה של העולם, בששה דברים, נגד ששה חלקי התורה אשר התפלל עליהם במזמור של תמניא אפי, שהם תורה עדות פקודים מצות חקים ומשפטים כמו שבארנו שם, ועל החלק הנקרא תורה שהוא ילמד לנו יסודי האמונות בין בעיונים האלהיים בין בעניני הנבואה, אמר שלה יתרון על מה שישיגו בעלי העיון בחקירותיהם ע"י ההגדה הראשונה של העולם, שהתורה שנשיג ע"י הגדה הראשונה אינה תמימה, כי לא תלמד לנו רק שיש בורא כי אין נברא בלא בורא, אבל לא אם העולם קדמון או מחודש, ואיך נברא אם מן האפס המוחלט או מן חומר קדום, ולא נדע ממנה ההשגחה והנבואה תורה מן השמים ודבקות ה' בעם קרובו, אבל תורת ה' היא תמימה, בלי שום חסרון, כי תלמדנו כל חלקי הדעות והאמונות, וגם שהגדה הראשונה לא תלמד אותנו מענין הנפש ורוחניותה והשלמתה ואיך תשוב אל ה' אלהים, אבל תורת ה' משיבת נפש אל צרור החיים עדות החלק ממנה שנקרא עדות, והוא חלק הספורי שבתורה, נבדלה מן ספורי החכמים אשר בדו לעצמם להלביש בם עיוניהם, שרובם בדויים ולמשל בלבד, אבל עדות ה' נאמנה כי גם מלבושי התורה והספורים שלה חוץ מכונתם הפנימית והסודות הצפונים בהם הם אמתיים כפשוטם, ותחת שעדות הפילוסופים אשר יעידו על מה שהעלו בחקירותיהם לא יבינום רק החכמים בעלי העיון, אבל ספורי התורה ועדותה מחכימת פתי, שגם הפתי יראה ממעשה דור המבול והפלגה וסדום וכדומה עונשי ה' את הרשעים וממעשי האבות וקורותיהם השגחתו על הצדיקים, ומעניני יצ"מ וכל הנזכר יראה שהשם ב"ה משדד הטבע ומפליא נס להתנוסס, וממעמד הר סיני יכירו אמתת הנבואה ותורה מן השמים וכדומה:

   מצודת ציון

   משיבת. ענין הנחה והשקטה כמו למשיב נפש (רות ד׳):

9. (ט)פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:

   מצודת דוד:משמחי לב. ולא כן השמש כי מכניס דאגה בלב האדם שלא יהיה נלקה ברוב חומו מאירת עינים. אבל המרבה להסתכל באור השמש עיניו כהות:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בָּרָה. מַצְהֶרֶת:

   אבן עזרא

   פקודי מגזרת פקדון והמה הנמצאות בכח הנשמה בכל אדם, בהיותו בר מצוה והשם הפקידם בלב והזכיר ישרים עמהם, כי כל המשכילים מחכימים עליהם בדרך הישר שאין שם מכשול.

   ואמר משמחי לב כי בעבורם יגיע החכם למעלת שמחת עולם, וכנגד השמש הזכיר ישרים, בעבור כי מהלך השמש על סדני גלגל המזלות והוא הדרך הישר. ועוד יתרו לפקודים, כי השמש פעמים נוטה מגלגל המישור ושמחת לב כנגד השמש, כי ככה הוא רק ביום תשמח ולא בלילה, והפקודים משמחים תמיד ומצות ה' מצות עשה וקראם מצות, בעבור שאין כתוב ברובם למה צוו ואמר עליהם ברה, כי כן הם לברי לבב, על כן מאירת עינים, כאדם שהיה בחשך וכנגד השמש אמר ברה, כי אין בה כדמות שחרות בתוכה כמו ללבנה ויתרון המצוה, כי העבים יסתירו אור השמש ביום ולא כן המצוה ומאירת עינים, כי היא אור העולם ביום גם בלילה, כי אור הלבנה מורה בראיות גמורות.

   רד"ק

   פקודי יהוה היינו מפרשים פקודי מצות כתרגומו, אלא שאמר אחר כן מצות יי', לפיכך נפרש פקודי מגזרת והיה האכל לפקדון (בראשית מא לו), שהוא ענין הגניזה וההנחה. והם הדברים שהשכל מורה עליהם, ואמר: שהם

   ישרים אין בהם נפתל ועקש; שאם לא היו כן לא היה השכל מורה עליהם. ומזה הטעם הם

   משמחי לב כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא, והיא שמחת הנפש. לפיכך אמר: משמחי לב, ולא אמר משמחי האדם, כי האדם ישמח לתאות העולם, אבל השכל, והוא הלב, לא ישמח כי אם בדרכי שכל. וכן אמר (תהלים קיט קיא): כי ששון לבי המה. ואמר:

   מצות יהוה ברה כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג; והיא

   מאירת עינים: כי העם שהם בלא מצות הולכים בחשך; כי המצות יאירו הלב, והם מדרגה לעלות אל הכבוד הגדול.

   מלבי"ם

   פקודי ה', החלק של המצות הנקראים בשם פקודים, שהם מיוחדים לזכר ע"י דברים אמוניים (כמו המועדים על יצ"מ) או במדות (כמו מצות פריקה וטעינה פאה ומתנות עניים וכדומה), נבדלים מן הפקודים כמוהם שעשו בני אדם עפ"י הסכמתם שאינם ישרים, אבל פקודי ה' המה ישרים שנעשו עפ"י היושר והצדק, וגם שפקודי ב"א אינם משמחי לב באשר אין רצוף בם תכלית נכבד שהוא המשמח לב עושהו בידעו התועלת שיגיע מן המעשה, אבל פקודי ה' הם משמחי לב עושיהם - מצות ה' החלק המיוחד בשם מצוה שהוא רוב המצות שבתורה, נבדלו ממצות אנשים, שהם הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם, אבל מצות ה' ברה שכולם יש להם טעמים נכונים להישיר הדעות ולאושר הנפשות, וגם היא מאירת עינים שהם החושים, כי ילמדוהו רחמים וחנינה ונדיבות וכל המדות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה:

   מצודת ציון

   ברה. מל׳ ברור ונקי:

10. (י)יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי־יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:

    מצודת דוד:עומדת לעד. ולא כן השמש כי לפעמים יכסהו הענן: צדקו יחדו. אינם מכחישין זה את זה אבל השמש כשהוא נראה בזה האופק אינו נראה בהאופק שממולו וכאלו מכחיש זה את זה:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    יראת מצות לא תעשה.

    ואמר: טהורה כי הטהור הוא שלא יתגאל במצות לא תעשה.

    עומדת לעד שלא יתכן שהשם יתר האסור, וכנגד השמש אמר טהורה בעבור שיש פעמים שיקדר השמש אף על פי שגופה טהור הוא, רק הדבר כנגד אחרים והשמש עומדת לעד, כי איננה מורכבת כמו הנבראים מהארבעת יסודות, אע"פ שתשתנה עמידת השמש כפי הרוחות.

    משפטי ידוע כי משפטי חכמת המזלות כפי מערכת המשרתים בערכם אל השמש, ויש משפטים בערכים מכחישים אלה לאלה ובעבור זה יטעו בעלי הדין, על כן אמר על משפטי השם צדקו יחדו ואחר שהשלים לדבר על יתרון התורה המועלת למשכיל בעולם הבא, הזכירה כנגד תענוגי זה העולם.

    רד"ק

    יראת יהוה טהורה והם הדברים שיעשה אדם אותם בסתר, או בלי דעת כמו הגנבה וזיוף המדות והמשקלות, והדומים להם; והם הדברים שכתוב בהם: ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא יט יא יב יד לב כה יז לו מג). והיראה הטהורה מאין סיג; כי הדברים הרעים שהם בגלוי ימנע האדם מעשותם מיראת בני אדם. והנה הכסף ההוא אינו טהור, כי יש בו סגים; אבל הדברים שהם נסתרים וימנע אדם לעשותם מיראת האל לבדו, היראה ההיא טהורה, כי אין בה סגים. ואמר:

    עומדת לעד כי יש מצות שיש להן מקום וזמן; והדברים שהם ביראת יי', הם עומדים לעד, אין להם זמן. או אמר: עומדת לעד, על כל התורה, שלא צוה האל בה לזמן, אלא עד עולמי עד היא. ולא כדברי הכופרים הנצרים שאומרים: כי התורה שנתנה בהר סיני היה לה זמן עד עת בא ישו הנצרי, כי עד זמנו היתה גופנית, ומעת שבא הוא צוה להבין אותה רוחנית; ודבריהם דברי רוח תהו והבל. כי המצות שהם אומרים שהן בדרך משל ולא יובנו כמשמען, הרי האל צוה עליהן בפרוש, ולא על דרך משל. אם כן שאר המצות לא יבין אדם על דרך משל כי אם כמשמען. כי אם היו המצות על דרך משל, היו המצות בספק, זה אומר הדבר הנסתר בו כך הוא, וזה אומר כך הוא; והכתוב אומר (דברים ל יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. ואם היו במצות דברים נסתרים ולא יובנו כמשמעם הרי הם נפלאים ורחוקים.

    משפטי יהוה אמת צדקו יחדו: כבר פרשנו המשפטים שהם הדינים שבין אדם לחברו, וכלם הם דברי אמת גלוים לעינים, וכלם יחדו צדקו אין באחד מהם עול. ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש להגדיל תועלתה על תועלת השמש; כי יש דברים שהשמש מזיק והתורה מועילה בכל הדברים לפיכך אמר תורת יי' תמימה: שלמה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה. ואמר: משיבת נפש, כי השמש כשישב האדם לחמו יותר מדאי שמא יחלה חולי מות, כמו שאמר ביונה (ד ח): ותך השמש על ראש יונה ויתעלף; והתורה לא כן, כי היא משיבת נפש לגוף ומתקיים בה. ופעמים שהשמש יכנס במוחו של אדם וישתגע; והתורה לא כן אלא מחכימת פתי. וכשישב אדם לשמש הרבה ידאג לחמה; ולא כן פקודי יי' שהם משמחי לב. והשמש כאשר יסתכל אדם בעצם השמש תכהינה עיניו; ומצות יי' לא כן, כי היא ברה מאירת עינים. והשמש יכסוהו עננים; ויראת יי' טהורה וזכה, לא יכסנה דבר ולא יסיתרנה. והשמש מאיר ביום ולא בלילה; ויראת יי' עומדת לעד. והשמש אין אורו וחמו שוה כל היום, כי עד חצי היום יוסיף ומחצי היום ואילך יחסר; ולא כן משפטי יי', אלא אמת צדקו יחדיו ולא מכחישים זה את זה.

    מלבי"ם

    יראת ה' הם חלק החקים שבתורה שאין להם שום טעם רק שהם גזירת מלך ואנו צריכים לעשות אותם מפני יראתו כעבד שעושה מצות אדוניו מבלי ידרוש טעמם ונמוקם, כמ"ש ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו, יש בהם הבדל מן החקים שתקנו האנשים שרובם הם טמאים, כמו כל התועבות שעשו לע"ג, מזנות ושריפת הבנים שהיה מפני יראת הע"ג, ויראת ה' היא טהורה, וכן יראת ההבל אינה מתקיימת כי היו מחליפים חקיהם תמיד באחרים כנודע, אבל יראת ה' עומדת לעד, משפטי ה' הוא חלק המשפטים שבתורה נבדלו מן המשפטים אחרים שהם אינם אמת כי א"א לשכל האדם לשער לא אמתת המשפט לפי הצדק ולא העונשים המגיעים לעוברים שיהיה במדה ובפלס לפי החטא, ולא להסכים הצדק הנמוסי והדתי עם הצדק הטבעי, ולא שיסכימו המשפטים זה עם זה, אבל משפטי ה' צדקו יחדיו אין סתירה ביניהם, ולא מהם אל הצדק הטבעי:

11. (יא)הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:

    מצודת דוד:הנחמדים. למי שחומד מהם אין לו דבר יערוך עליו כי חמודים המה לו מזהב וגו׳ ומתוקים המה לו מדבש וגו׳:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    וְנֹפֶת צוּפִים. וּמֶתֶק צוּפִים בְּרוֹיְ״קָאשׁ בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם פָּתַר וְנֹפֶת לְשׁוֹן טִפָּה, וְכֵן ״נֹפֶת תִּטֹּפְנָה״ (משלי ה:ג), ״נָפַתִּי מִשְׁכָּבִי״ (משלי ז:יז) (ס״א אינו):

    אבן עזרא

    הנחמדים אנשי העולם מתאוים להיות להם זהב ופז רב, הם אבנים יקרות בעבור שהם עומדים וימצאם בשעת הצורך בעבור היותם עומדים בעצמם ולא יחסרו, ולחכמה יתרון עליהם כי האדם ימצאנה בחייו ובמותו.

    וטעם ומתוקים כי המאכל צריך אליו כל חי טוב ורע. אמר: כי תענוג החכמה יותר מתענוג המאכל המתוק, ואין למעלה מהדבש בעבור היות המאכל תענוג רגע והחכמה לעולם.

    גם טעם מתוקים הם מדבש ונופת למשכילים לבדם לא לכל אדם, על כן גם עבדך ומלת בהם כמו הנחמדים וטעם בשמרם עקב רב, ידעתי כי בשמירתם שכר רב יקבל השומר והנה יועילו בעולם הזה ובבא.

    רד"ק

    הנחמדים מזהב אמר: כי דברי התורה והמצות הם נחמדים יותר מזהב

    ומפז הוא הזהב הטוב הנקי וזהו:

    רב כמו על כל רב ביתו (אסתר א ח) שהוא גדול בחשיבות ובגדלה. או יהיה פרוש רב במנין; ויהיה טעם רב על זהב ועל פז, כי בני אדם יתאוו לממון רב זהב ופז. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): פז: אבנים יקרות, והאדם יתאוה אליהן; והמשכילים יתאוו יותר לתורה ולחכמה. וכן אמר שלמה (משלי ג טו): וכל חפציך לא ישוו בה. כי הממון הוא בעולם הזה ולא בעולם הבא; והחכמה בעולם הזה ובעולם הבא. והממון יגזלו אותו או יגנבו אותו מהאדם או יאבד ממנו בים או ביבשה; והחכמה לא תהיה נגזלת ונגנבת, ולא תאבד מבעליה. והממון אם יתן האדם אותו, או יסחר אותו, לא ישאר בידו מה שיתן; והחכמה אם ילמד אותה לאחר לא תצא מידו אבל יוסיף בחכמה. הנה כי דברי התורה והחכמה נחמדים למשכילים יותר מזהב ומפז רב.

    ומתוקים מדבש ונפת צופים: כי הדבש הוא המאכל שיערב לאדם יותר משאר המאכלים; ואף על פי כן אם יוסיף לאכל ממנו יזיק לו ויקיאנו, והמאכל יועיל לו לפי שעה; ולא כן החכמה, כי כל מה שיוסיף בה תועילנו ותועיל לו לעולם. ולפי שאמר הנחמדים: ולמי הם נחמדים ומתוקים? למשכילים וליראי יי', לפיכך אמר:

    מלבי"ם

    הנחמדים, ואומר כי ימצאו בה גם השלמיות המדומים שהאדם רודף אחריהם, אם המועיל, שהם נחמדים מזהב ומפז רב, ואם הערב, שהם מתוקים מדבש ונופת צופים, שימצא בם הערב לשעתו, והמועיל אל החיים המדינים והצלחה בעוה"ז:

    מצודת ציון

    ונפת. ענין הזלה כמו נופת תטופנה (ש״ה ד׳):

    צופים. כן יקראו חלות הדבש וכן צוף דבש (משלי י״ז) וכפל דבורו:

12. (יב)גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב:

    מצודת דוד:גם עבדך. רצה לומר גם אני מן החומדים בהם ואני נזהר בקיומם: בשמרם עקב רב. כי יש בשמירתן גמול שכר הרבה:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. נִזְהַרְתִּי בִּשְׁמִירָתָם בִּשְׁבִיל רֹב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ (תהלים לא:כ), וְלַלָּשׁוֹן הַזֶּה עֵקֶב כְּמוֹ ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי״ (בראשית כו:ה). דָּבָר אַחֵר: עֵקֶב רָב. סוֹפָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָבֹא לִידֵי גְדֻלָּה. עֵקֶב לְשׁוֹן סוֹף, וְיֵשׁ לוֹ חָבֵר בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא (סוטה ט:טו):

    רד"ק

    גם עבדך נהר בהם כלומר: גם אני מהם; אף על פי שאינני מן החכמים עבדך אני, וחרד למצותיך ונזהר בהם, והם נחמדים ומתוקים לי. גם ידעתי כי

    בשמרם עקב רב: מלבד המתיקות והחמדה שימצא המשכיל בהם, תשתוקק הנפש המשכלת ותכסוף אל החכמה, אף על פי שלא יהיה לה זה גמול. כי טבע הנפש המשכלת שתתאוה אל החכמה כמו שהיה טבע הנפש המתאוה אל המאכל הערב; אם כן החכמים עוסקים בתורה ובחכמה מטבע, אף על פי שלא יקוו מול כזה. ואמר דוד: בשמרם עקב רב עוד יותר על התאוה. כי אני והמשכילים שמתאוים אליהם עוד יש לנו בשמירתם שכר רב שאתה מטיב לשומרי המצות בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שעקר השכר הוא לעולם הבא. לפיכך נקרא השכר עקב רב כמו שהעקב הוא סוף הגוף, כן השכר סוף המעשה, והמעשה לא ימר לאדם עד יום מותו.

    מלבי"ם

    גם, ובכ"ז גם עבדך שאינו רודף אחר דברים המדומים והמועיל והערב, בכ"ז אני נזהר בהם, מצד כי בשמרם עקב רב, שנמצא תכלית גדול בשמירתם בעצמם, שהוא אהבת הטוב שרצוף בהם עצמם:

    מצודת ציון

    עקב. ענין שכר וגמול שהוא סוף המעשה כהעקב הזה שהוא סוף הגוף וכן עקב תשמעון (דברים ז׳):

13. (יג)שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:

    מצודת דוד:מי יבין. מי יוכל להתבונן מבלי מצוא בו שגיאה כי פעמים רבים יקרה שישגה האדם בדעתו לחשוב שאין רע בדבר מה אבל לא כן היא כי נעלם ונסתר ממנו תוכן הדבר: מנסתרות נקני. לזה אשאל אשר תכפר לי ותנקה אותי מהרע שעשיתי על כי היה נסתר ממני תוכן הדבר:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֲנִי נִזְהַרְתִּי בָּהֶם, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא אֶשְׁגֶּה בָּהֶם, וְאַתָּה נַקֵּנִי מִנִּסְתָּרוֹת שֶׁנִּסְתְּרוּ מִמֶּנִּי, וְלֹא יָדַעְתִּי בְּחֶטְאִי בִּשְׁגָגָה:

    אבן עזרא

    שגיאות יתכן היות האל"ף תחת אות הכפל או תחת יו"ד, כמו שכיות החמדה והטעם אני נזהר בכל מאדי, רק אפחד אולי משגה יקרה לי, על כן אמר: מנסתרות ממני, נקני.

    רד"ק

    שגיאות מי יבין מנסתרות נקני: אמת הוא, כי לבי ורצוני אל מצותיך, אבל זה אני מבקש ממך שתנקני מנסתרות, כי שגיאות מי יבין, כי אין מי שידע ויבין הכל, כי במקומות ישגה ויהיה הדבר נסתר מעיניו; ועל זה אני מבקש ממך שלא תענישני על הנסתרות אלא תנקני מהם.

    מלבי"ם

    שגיאות, אולם בקש בל יכשל מלזהר בשמירתם, א. ע"י השגיאה, שהוא שגיאת העיון, שיתחלף לו לאמר על האסור מותר שזה גדר השגיאה כי מי יבין להנצל משגיאת השכל, ב. מנסתרות נקני, שהוא השוגג הגמור כסבור שהוא שומן והוא חלב שלא תענישני ע"ז:

14. (יד)גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל־יִמְשְׁלוּ־בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב:

    מצודת דוד:גם מזדים. גם מעשות רע במזיד מנע אותי ואמץ לבבי לבל עשותם: אל ימשלו בי. רצה לומר לא יוכלו להטות לבבי אל הערבות ומתיקות שיש בהנאות הזדים ההם אלא אתגבר על התאוה: אז איתם. אז אהיה תמים כי על השגיאות תכפר ומהזדים תחשוך אותי כי מפשע והוא המרד שהוא עון רב וגדול מזה אהיה נקי מעצמי כי בוודאי לא אחטא במרד ואם כן לא ישאר בידי מאומה רע ואהיה תמים וכאומר הנה מאד קשה להיות תמים כי אם באופן זה:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    גַּם מִזֵּדִים. מִן הַזְּדוֹנוֹת:

    אָז אֵיתָם. אֶהְיֶה תָּמִים. אָמְרוּ חֲכָמִים : לְמָה דָּוִד דּוֹמֶה? לְכוּתִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְהֵם מַעֲרִימִים בַּדָּבָר יוֹתֵר מִכָּל אָדָם: תְּנוּ לִי מַיִם לִשְׁתּוֹת, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. מִשֶּׁשָּׁתָה אָמַר: יֵשׁ כָּאן בָּצָל קָטָן? מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ אוֹמֵר: יֵשׁ בָּצָל בְּלֹא מֶלַח? מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ אָמַר: תְּנוּ לִי מְעַט לֶחֶם, שֶׁלֹּא יַזִּיקֵנִי הַבָּצָל. כָּךְ אָמַר דָּוִד: בִּתְחִלָּה עַל הַשְּׁגָגוֹת, וְאַחַר כָּךְ עַל הַזְּדוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ עַל הַמְּרָדִים. פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים, שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַכְעִיס, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב ג:ז): ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״:

    אבן עזרא

    גם יתפלל אל השם שיסבב סבות כי לו נתכנו עלילות שיחשכהו מחברת הזדים ומרעתם ואל ימשלו בו.

    וטעם אז איתם אז אהיה תם והיא מלה זרה. והטעם: כי לא יוכל לשמור המצות אם ימשלו בו זדים כי יכריחוהו.

    רד"ק

    גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי ועוד אני מבקש ממך שאלה גדולה, יותר ממה ששאלתי, שתמנע אותי מן הזדונות שלא ימשלו בי, ולא יהיה יצרי תוקפי, כי אני אשמור בכל כחי, וגם אתה תסיעני שלא ישלוט בי יצר הרע. כי הקדוש ברוך הוא, מסיע למי שלבו נכון, כמו שאמר לאבימלך (בראשית ב ו) ואחשך ם אנכי אותך מחטו לי. וזדים הוא שם ולא תאר; ויהיה זד שם בשקל ראש ועשר (משלי ל ח); יש לאל ידי (בראשית לא כט).

    אז איתם כתוב ביו"ד אחר האל"ף, והוא הנח שהוא תמורת הדוש בלא יו"ד, כמו לא ימד (הושע ב א); וכל לבב אנוש ימס (ישעיהו יג ז). ויש בו דרש: כי חשבון היו"ד עשרה, ובעשרת הדברות נתנה התורה, והן תמימותה ושלמותה. אמר: אז כשתנקני מהשגיאות ותסיעני שלא ישלטו בי הזדונות, אז אהיה תמים ושלם.

    ונקיתי מפשע רב: הפשע הוא יותר רע מהזדון, כי הזדון הוא מתאותו בדבר הוא עובר במזיד; אבל הפשע רב הוא המורד באדוניו, ויבזה מצותיו, ויעשה העברה, אף על פי שאינו מתאוה אליה. ומי שהוא רגיל בזדונות יבא לידי המרד; לפיכך אמר דוד: אם תנקני מהשגיאות, ותסיעני על הזדונות שלא ימשלו בי, אם כן לעולם לא אהיה מזיד: ואם לא אהיה מזיד עוד, בודאי לא אהיה פושע; וזהו שאמר: ונקיתי מפשע רב. ורב ענינו: גדול, כי הגדול שבמעשים הרעים ובעברות הוא המרד. ואחר התפללו זה שאל מהאל שיקבל תפלתו.

    מלבי"ם

    גם, הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה' בזדון, לפעמים יתעה האדם ע"י זדים החולקים על התורה במזיד ומתעים את האדם ע"י טענותיהם, או שהם מושלים עליו ומכריחים אותו לנטות מדרך הטובים, על הראשון אמר מזדים חשך עבדך בל אתחבר עמהם, ועל השני אמר אל ימשלו בי, אז איתם אהיה תמים, ונקיתי מפשע רב, שבודאי לא אפשע במזיד ובמרד, ולא לבד שלא אכשל במעשה, אבקש כי יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שגם הדבורים שאוציא מפי וגם מחשבות לבי יהיו לרצון לפניך, שלא אומר ולא אחשב דבר נגד רצונך:

    מצודת ציון

    איתם. מל׳ תם ושלם:

15. (טו)יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי:

    מצודת דוד:והגיון לבי. גם מחשבות לבי מה שלא אוכל להוציא בפה גם המה יהיו לרצון לפניך:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    יִהְיוּ לְרָצוֹן. לְפִיּוּס, לְרַצּוֹתְךָ:

    אבן עזרא

    יהיו לרצון אמרי פי שלא ימשלו בו זדים.

    וטעם צורי שלא יפחד שימשלו בו זדים ואילו היו מושלים בו, אין לו גואל מידם זולתו, על כן: ה' צורי וגואלי.

    רד"ק

    יהיו לרצון אמרי פי מה שאמרתי לפניך בפי;

    והגיון לבי לפניך ומה שלא אמרתי בפי, אלא חשבתי בלבי, והמחשבה הוא הגיון הלב, גם כן יהיו לרצון. כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכין לדבר כן בשפתיו, לפיכך אמר דוד (תהלים נא יז): יי' שפתי תפתח; ואמר שלמה (משלי טז א): ומיי' מענה לשון.

    יהוה צורי חזקי, שבו אבטח בשאלותי

    וגאלי: מהשגיאות והזדונות: