ירמיהו פרק כ״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)הִרְאַנִי יְהוָה וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־יְכָנְיָהוּ בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת־הֶחָרָשׁ וְאֶת־הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל

   מצודת דוד:הראני ה׳. במראה הנבואה: דודאי. כלים מלאים תאנים היו מזומנים לפני ההיכל: אחרי הגלות. חוזר לתחילת המקרא לומר שזה ראה אחר שגלה נ״נ וכו׳: ואת החרש ואת המסגר. הם אומנים ושומרי השערים אשר סגרו אותם בעתם וכן ת״י:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   דודאי. שם כלי כעין קדרה וכן כפיו מדוד תעבורנה (תהילים פ״א:ז׳):

   מועדים. מזומנים וכן אנה פניך מועדות (יחזקאל כ״א:כ״א):

   החרש. קבוצת האומנים כמו חרש עצים (ישעיה מד):

   רש"י

   דודאי. קדרות:

   מועדים. מוכנים:

   החרש. והמסגר תלמידי חכמים שגלו עם יכניה וכבר פירשתיו בספר (מ"ב כד) החרש והמסגר לימייטראה ליפורטי"ר בלעז, ל"א החרש והמסגר החרש ל' חרש המסגר ל' סגור כלומר חכמים גדולים בתורה שכשהיה אחד מהם מדבר הכל שותקים מסגר שהיו סוגרים ואין פותח:

2. (ב)הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ

   מצודת דוד:תאנים. מלאה תאנים וכו׳: כתאני הבכרות. כתאנים המבושלין כל צרכן: מרוע. בעבור רעתן לא היה אפשר לאכלן:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   הבכורות. המבושלות כל צרכן וכן בכורי ענבים (במדבר יג):

   רש"י

   כתאני הבכרות. שבישלו כל צרכן בתחלת בכורי תאינים שהם חביבות על מוצאיהם בראשיתם:

   מלבי"ם

   הדוד אחד תאנים טובות מאד, התאנה אם אין לוקטין אותה תיכף כשנתבכרה היא מותלעת מהשמש כמ"ש חז"ל במדרש, וע"ז המשיל את גלות יהויכין שנלקטו תחלה מארץ ישראל לתאני הבכורות שנלקטו ראשונה:

3. (ג)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה־אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר תְּאֵנִים הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת טֹבוֹת מְאֹד וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ

   מצודת דוד:טובות מאד. המה טובות מאד: רעות מאד. המה רעות מאד:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם

   מלבי"ם

   התאנים הטובות טובות מאד, ר"ל כי יש טוב ורע יחוסיי שהדבר טוב בערך דבר אחר גרוע ממנו, ובכ"ז אינו טוב מאד מצד עצמו, ועז"א שהטובות והרעות שראה הם החלטיים מצד עצמם בלא יחוס אל אחרים גרועים או טובים מהם, ועז"א שהטובות טובות מאד, וכן ר"ל שהטובות נתוספו בטוב ונעשו טובות מאד ע"י שנתלקטו תיכף כמ"ש כתאני הבכורות, והרעות נתוספו ברע ע"י שלא נתלקטו עד שהרעות נעשו רעות מאד עד אשר לא תאכלנה מרוע:

4. (ד)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר

5. (ה)כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן־אַכִּיר אֶת־גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה

   מצודת דוד:כתאנים הטובות האלה. שהמה חביבים ובני אדם מתקרבים אליהן כן אכיר את גלות יהודה ר״ל עם כי נעשו זרים ממני כי הרחקתים מעל גבולי הנה עתה אכיר אותם ואתקרב אליהם: לטובה. חוזר למעלה לומר כן אכיר לטובה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אכיר. מלשון הכרה:

   רש"י

   כן אכיר את גלות וגו'. הרי זה מקרא מסורס כן אכיר לטובה את גלות יהודה שהגליתי כבר יכניה וגלותו:

   מלבי"ם

   כתאנים הטובות האלה, ר"ל שנלקטו בזמנם כן אכיר את גלות יהודה שנלקטו בזמנם ונעשו טובות מאד עד שמה ששלחתים מן המקום הזה הוא לטובה, א. שע"י ששלחתים ושמתי עיני עליהם לטובה שתהיה השגחתי עליהם בגלותם, ב. והשיבותים על הארץ הזאת, בימי כורש, ואז ובניתים במלכות ולא אהרוס, ונטעתים בישוב הארץ ולא אגלם, ג. שלא ימצא עוד סבה לחורבן וגלות, כי ונתתי להם לב לדעת אותי ועי"כ והיו לי לעם, כי ע"י הגלות ישובו אלי בכל לבם:

6. (ו)וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ

   מצודת דוד:ושמתי עיני. אשגיח עליהם לטובה לשמרם בגולה: והשיבותים. בזמן בית שני: ובניתים ולא אהרוס. ר״ל הואיל וכבר עבר עליהם הצרה לא יקוו עוד מעתה הריסה כי אם בנין בשובם לירושלים בבית השני לא כמו הנשארים בירושלים אשר יקוו על הריסה הואיל ועדיין לא עבר עליהם הצרה ולא קבלו הגמול: ונטעתים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   והשיבותים. מלשון השבה:

   אהרס. מל׳ הריסה ונתיצה:

   אתוש. ענין עקירה כמו לנתוש ולנתוץ (לעיל א):

   רש"י

   אתוש. ל' עקירה:

7. (ז)וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה וְהָיוּ־לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי־יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל־לִבָּם

   מצודת דוד:ונתתי וכו׳. אתן להם לב מבין לדעת אותי אשר אני ה׳: והיו לי לעם. להאמין בי ולקבל עול מוראי: ואנכי וכו׳. להיות בעזרתם:

8. (ח)וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה כֵּן אֶתֵּן אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

   מצודת דוד:וכתאנים הרעות. כאלו אמרו הנשארים בם יהיו כתאנים הרעות אשר אין לאכלן בעבור רעתן השנואים ומרוחקים מבני אדם: כן אתן וכו׳. להיות שנוא ומרוחק: והיושבים בארץ מצרים. שהלכו עם יוחנן בן קרח למצרים ונתיישבו שמה אשר לא כמצות ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם

   מלבי"ם

   וכתאנים הרעות שלא נלקטו, אשר לא תאכלנה מרוע כי כה אמר ה', ר"ל כי מ"ש ירמיה (בפסוק ג') והרעות רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע, י"ל שזה אמר מדעת עצמו, והודיע לו ה' שמ"ש אשר לא תאכלנה מרוע לא אמר מדעת עצמו רק כה אמר ה', וה' שם בפיו הדברים האלה, ודרך נבואה עתידה כי כן אתן את צדקיהו וכו', ר"ל כל אלה שלא נלקטו לבבל:

9. (ט)וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר־אַדִּיחֵם שָׁם

   מצודת דוד:ונתתים וכו׳. ר״ל אמסרם לכל ממלכות הארץ להיותם לזעוה ולרעה כי כולם יחרידם וירעו להם: לחרפה וכו׳. ר״ל בכל המקומות אשר אדיח אותם שם יהיו לחרפה כי כולם יחרפו אותם: ולמשל. יביאו משל מהפורעניות הבא עליהם: לשנינה. יתמידו לספר מהצרות הבאות עליהם: ולקללה. המקלל יתלה הקללה בהם לומר תהיה כהיהודים האומללים:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לזעוה. ענין רעד ורתת וכן והיה רק זועה (ישעיה כח):

   לשנינה. ענין ספור ואמירה כמו ושננתם לבניך (דברים ו):

   רש"י

   לזעוה לרעה לכל ממלכות הארץ. שישמעו הרעה הבאה עליהם ויזועו:

   ולשנינה. שישננו וידברו הכל בפורענותם:

   מלבי"ם

   ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ, שע"י שנגזר שנ"נ ירדוף אחריהם ירע על ידם ויזוע כל הממלכות שהם ביניהם, וגם יהיו לחרפה בכל המקומות אף במקום שלא תגיע יד נבוכדנצר שם:

10. (י)וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת־הַחֶרֶב אֶת־הָרָעָב וְאֶת־הַדָּבֶר עַד־תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם

    מצודת דוד:עד תומם. עד יכלו מעל האדמה וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תומם. ענין כליון והשלמה כמו תם הכסף (בראשית מז):

    מלבי"ם

    ושלחתי בם את החרב על אלה שירצו לשוב לא"י: