ירמיהו פרק י״ט

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)כֹּה אָמַר יְהוָה הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים

   מצודת דוד:בקבק. צלוחית מן יוצר חרס: ומזקני וכו׳. מוסב על הלוך ור״ל הלוך אתה וגם מזקני העם וכו׳ ילכו עמך:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   בקבק. כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מ״א יד):

   יוצר חרש. אומן חרס:

   רש"י

   בקבוק. צלוחית:

   יוצר חרש. כלומר של יוצר שהוא של חרש:

   ומזקני העם. הלוך עמך ומזקני העם מוסב על הלוך ומזקני העם עמך:

   מלבי"ם

   הלוך וקנית בקבק, אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה' וברשותו הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר, הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה' ומרשותו ע"י עבודת נכר הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה, וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי, וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא"א להוציאם מהם ע"י תוכחת הנביאים ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת ומזקני העם תקח אתך מזקני העם:

2. (ב)וְיָצָאתָ אֶל־גֵּיא בֶן־הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ

   מצודת דוד:אשר פתח. אשר מול פתח: שער החרסית. הוא שער האשפות הנזכר בנחמיה ששם זורקים חרסים הנשברים: אשר אדבר אליך. הוא האמור במקרא שלאחריו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   גיא בן הנם. כן שם המקום:

   רש"י

   שער החרסית. שער האשפות ששם זורקין חרסים הנשברים וכן ת"י תרע קילקלתא:

   מלבי"ם

   אל גיא בן הנום ששם שרפו את בניהם לאש (כנ"ל ז' ל"א), אשר פתח שער החרסית שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש:

3. (ג)וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל־שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו

   מצודת דוד:כל שומעה. כל השומע הרעה ההיא ירעשו אזניו תנועת הרעד:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   תצלנה. ענין תנועת הרעש וכן לקול צללו שפתי (חבקוק ג׳:ט״ז):

   רש"י

   תצלנה. טינטני"ר בלעז ל' מצלתים (ד"ה א טו) בצלצלי שמע (תהלים קנ):

4. (ד)יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ־בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם

   מצודת דוד:יען. בעבור אשר עזבו אותי: וינכרו. עשו את המקום הזה נכרי וזר ממני ר״ל לא הקריבו שם לפני כאילו היתה ארצי: ויקטרו בו. אבל קטרו בו לאלהים אחרים: המה וכו׳. מוסב על ויקטרו בו לומר שגם המה קטרו גם אבותיהם וכו׳: דם נקים. דמי הילדים שהקריבו לפני העכו״ם:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   וינכרו. מלשון נכר וזרות:

   רש"י

   וינכרו. עשאוהו נכרי לפני:

   מלבי"ם

   וינכרו, יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז"א אשר לא ידעום המה ואבותיהם, ומלאו דם נקים מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי בנו במות התופת שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג"כ עולות שבזה שפכו דם, אשר לא צויתי פירשתי למעלה (ז' ל'):

5. (ה)וּבָנוּ אֶת־בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי

   מצודת דוד:עולות לבעל. להיות לעולות לבעל: אשר לא צויתי. אפילו לפני לא צויתי להקריב בנים ובנות: ולא דברתי. אפילו דבור בעלמא מבלי צווי ואזהרה: ולא עלתה וכו׳. לשאול דבר כזאת:

6. (ו)לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְלֹא־יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה

   מצודת דוד:ולא יקרא. אז לא יקרא: התופת. בית הבמות קראו תופת לפי שהיו מקישים שם בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו: בן הנם. הגיא שעמד בו בית הבמות קראו בן הנם ע״ש נהימת הבן הנשרף: גיא ההרגה. כי יפלו שם הרוגים רבים:

7. (ז)וּבַקֹּתִי אֶת־עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת־נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ

   מצודת דוד:ובקותי. ארוקן עצתם ר״ל לא ימצאו עצה להנצל: מאכל וכו׳. כי לא יקברו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ובקותי. ענין ריקות כמו הבוק תבוק הארץ (ישעיהו כ״ד:ג׳) והוא לשון נופל על לשון בקבוק:

   רש"י

   ובקותי. ורוקנתי ל' בוקה ומבוקה (נחום ב׳:י״א) ועל שם בקבוק שהוא מדבר בו לקח לשונו כן:

   מלבי"ם

   ובקתי, על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה:

8. (ח)וְשַׂמְתִּי אֶת־הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כָּל־מַכֹּתֶהָ

   מצודת דוד:לשמה. לתמהון ולהיות שורקין עליה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לשמה. לתמהון:

   ולשרקה. ענין השמעות קול בקבוץ השפתים ודרכו לעשותו כשרואים דבר חשוב שנחרב:

   ישום. יתמה:

   מלבי"ם

   ושמתי את העיר זה עונש על שנכרו את המקום הזה:

9. (ט)וְהַאֲכַלְתִּים אֶת־בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר־רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם

   מצודת דוד:במצור. בסבת המצור יהיו חסרים ממאכל ויאכלו בשר בניהם וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   במצור. ענין הקפת גייסות סביבות העיר לכבשה ולהצר להם:

   ובמצוק. יציקו מל׳ צוקה וצרה:

   רש"י

   ובמצוק. לשון צרה כמו צוקה:

   מלבי"ם

   והאכלתים בשר בניהם, זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל:

10. (י)וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אותך. עמך:

    מלבי"ם

    ושברת, שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו:

11. (יא)וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר

    מצודת דוד:ככה אשבור. כמו שנשבר הבקבק כן אשבור וכו׳: כאשר ישבור וכו׳. ר״ל כשבירת כלי יוצר אשר ישבור מי שאין למצוא תקנה לעשותו שלם כן ישבר העם והעיר מבלי תקנה: ובתופת. ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ככה. כן:

    היוצר. אומן חרס:

    להרפה. הוא מלשון רפואה ועם כי היא בה״א ור״ל לתקנה ואמר בל׳ שאלה וכן וירפא את מזבח ה׳ (מ״א יח):

    רש"י

    (אשר לא יוכל להרפה. אהעם קאי אבל העיר אעש' כתופת ואטהר לעתיד):

    מלבי"ם

    ככה אשבר, ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר, רק כאשר ישבר את כלי היוצר הכלי הנגמר, שזה לא יכול להרפא:

12. (יב)כֵּן־אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־יְהוָה וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת־הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת

    מצודת דוד:כן אעשה. כמו שאמרתי כן אעשה וכו׳: כתופת. ר״ל מלאה הרוגים כתופת שהיא מלאה מהרוגי הילדים המומתים לעכו״ם:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    העיר הזאת כתופת. כולה מליאה הרוגים כמו התופת שהורגין שם את הילדים למולך:

    מלבי"ם

    כן אעשה למקום הזה, הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו, ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו ולתת ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים:

13. (יג)וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים

    מצודת דוד:והיו וכו׳. ר״ל הם יהיו מקום קברות ההרוגים כמקום התופת: הטמאים. מוסב על הבתים לומר הבתים הטמאים יהיו כתופת וחוזר ומפרש מי הם מהבתים ואמר לכל הבתים אשר קטרו וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם

    מלבי"ם

    והיו בתי ירושלם, וכל הבתים יהיו כמקום התופת, מפני שהבתים הם טמאים, ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע"א שצריכים ניתוץ והירוס:

14. (יד)וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהוָה וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־הָעָם

    מצודת דוד:להנבא. הנבואה האמורה למעלה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא, ר"ל ה' שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה', אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה' זה עשה מדעתו, וזה הוצעה למ"ש אח"ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה', רק ע"מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה' והיה יכול לשלוט בו:

15. (טו)כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־כָּל־עָרֶיהָ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרָי

    מצודת דוד:ועל כל עריה. הערים הסמוכים לה: כי הקשו. לבל יוכלו להפך אלי פניהם והוא ענין מליצה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הקשו. מל׳ קשה:

    ערפם. הוא אחורי הפנים:

    מלבי"ם

    כה אמר ה' הנני מביא, כאשר צוהו ה' לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה' ולא יחזור בו, כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה, ולכן הודיע להם שנגמר דינם, ועז"א הנני מביא את כל הרעה לא כמ"ש בנבואה הקודמת שה' חושב מחשבה שישובו, כי הקשו את ערפם ולא רצו לשוב ולכן נחתם גזר דינם כמ"ש לקמן (כ"א י') כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה: