ירמיהו פרק י׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל

2. (ב)כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה

   מצודת דוד:אל דרך וכו׳. אל תלמדו ללכת אל דרך עכו״ם לעבוד אל הפסילים הנעשים למזלות השמים: ומאותות. ר״ל אל תחשבו שבעבור עבודתם תהיו נצולים מהרעות אשר יורו עליהם מחברות הכוכבים ולקיית המאורות כי אין לכם לפחוד מאלה כי העכו״ם יפחדו מהם:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ומאותות. מל׳ אות וסימן:

   תחתו. ענין פחד ושבר:

   רש"י

   אל דרך הגוים אל תלמדו. ואז מאותות השמים אל תחתו מחמה לוקה וממאורות לוקין:

   מלבי"ם

   אל דרך, אם לא תלמדו אל דרך הגוים ללכת בדרכיהם, אז מאותות השמים לא תחתו ע"י שיחתו הגוים מהמה, כי אתם נתונים תחת השגחת ה' לא תחת המערכה רק בעת שתלמדו דרך הגוים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה, וכן אל תחשבו כי הפסילים מועילים להפיק רצון מן הכוכבים:

3. (ג)כִּי־חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי־עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי־חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד

   מצודת דוד:כי חוקות. אשר חוקות העכו״ם הבל הוא גם למולם במה שעושים צורה לצבא השמים ואליו יעבודו: כי עץ. ר״ל אף אם היה הכח ביד צבא השמים להפך הרעה לטובה ע״י העבודה להם מ״מ הבל הוא לעבוד את הצורה כי הלא הוא עץ בעלמא הנכרת מן היער והוא מעשה ידי אומן בכלי המעצד:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   כי. אשר:

   חוקות. ענין דבר קבוע:

   חרש. אומן עץ:

   במעצד. שם כלי גדול עשוי לחתוך בו וכן חרש ברזל מעצד (ישעיהו מ״ד:י״ב):

   רש"י

   חרש. אומן:

   מעצד. דולדוייר"א בלעז:

   מלבי"ם

   כי חקות העמים לעשות פסילים וכונים למלכת השמים, הבל הוא, כי עץ הוא ובלתי פועל על העליונים, כי עץ יספר גנאי הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, נגד החומר, אומר כי עץ שהוא חומר של עץ, ואינו איזה עץ מיוחד, רק עץ מיער ככל העצים, ונגד הפועל, אומר מעשה ידי חרש, ולא ע"י כלי מיוחד רק במעצד:

4. (ד)בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק

   מצודת דוד:ייפהו. מייפה את הצורה בחפוי כסף וזהב ומחזק עליו החפוי ע״י מסמרות ובהכאת המקבות: ולא יפיק. למען לא יהיה נכשל ר״ל שלא יתקלקל להפרד הצפוי ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   במסמרות. ביתדות וכן וברזל לרוב למסמרים (דה״א כב):

   ובמקבות. הוא הפטיש כמו ותשם את המקבת בידה (שופטים ד׳:כ״א) ויקרא כן ע״ש שראשו א׳ חד לנקוב בו האבנים:

   יפיק. ענין כשלון וכן ופיק ברכים (נחום ב):

   רש"י

   מסמרות. קלוי"ש בלע"ז:

   ומקבות. קורנס מרטי"ל בלעז:

   יפיק. יכרע ברכיו ל' פוקה (שמואל א כה) ופיק ברכים (נחום ב):

   מלבי"ם

   בכסף, נגד הצורה החיצונית, אומר בכסף ובזהב רק ייפהו מלמעלה לנוי ואין הכסף מגופו רק במסמרות יחזקום שלא יפיק מן העץ:

5. (ה)כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל־תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי־לֹא יָרֵעוּ וְגַם־הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם

   מצודת דוד:כתומר מקשה המה. ר״ל אין הפרש בין אלה הצורות ובין צורת אילן תמר הנעשה בהקשת הקורנס ממתכת כי גם המה כמוהו ולא יוכלו לדבר כמוהו: נשוא ינשוא. מהצורך לשאתו על כתף כי לא יצעדו בעצמם א״כ הואיל וכן אין לך הבל גדול מזה: אל תיראו מהם. ר״ל ועתה ישראל אל תיראו אף מצבא השמים עצמם כי אין בידם לעשות לכם רעה וגם אין עמהם לעשות טובה למי מכם כי הכל בא לכם בהשגחת המקום:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   מקשה. ענין הקשת הקורנס וכן מקשה אחת (שמות ה):

   נשוא ינשוא. מל׳ משא וסבל:

   יצעדו. ענין פסיעות והילוך כמו מטיבי צעד (משלי ל):

   ירעו. מלשון רעה:

   אותם. עמהם וכן ואדבר אותך (יחזקאל ב):

   רש"י

   כתומר מקשה. מקיש אותם בקורנס עד שזוקף לו קומה כדקל:

   אל תיראו מהם. אם תפרשו מהם כי לא ירעו לכם:

   וגם היטיב אין אותם. אם תעבדום, היטיב כמו להיטיב:

   מלבי"ם

   כתומר, ונגד הצורה הפנימית, אומר שאין בו צורת הנפש המדברת כי הם כתומר מקשה ולא ידברו, ולא צורת הנפש החיונית שהיא התנועה, כי נשוא ינשוא ולא יצעדו מעצמם ונגד התכלית שתחשוב שיש בידה להרע או להיטיב, אמר אל תחשוב שירעו בבחירתם ולכן תירא מהם, אל תיראו כי לא ירעו, וגם לא תחשוב שיושג על ידם איזה טוב והצלחה מצד הסגולה ככל דברים הסגוליים, כי גם היטיב אין אותם:

6. (ו)מֵאֵין כָּמוֹךָ יְהוָה גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה

   מצודת דוד:מאין כמוך. ממה שאנו רואים שאין כמוך ה׳ לכן גדול אתה על כל צבא השמים: בגבורה. במה שאתה מתגבר עליהם לבטל הוראתם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם

   מלבי"ם

   מאין כמוך ה', ר"ל אבל אתה ה' כולל כל השלמיות עד שלא נמצא שלם כמוך, כי גדול אתה, הגדול הוא מאמר המצטרף, שהוא גדול נגד הקטן ממנו ויצוייר ג"כ גדול ממנו, אבל אתה גדול אתה בעצמך לא בערך מצטרף, וכן רק אתה גדול, מצד שאתה ראשית הסבות ואחרית המסובבים, וגדול שמך בגבורה, ר"ל יש מי שהוא גדול בעצמו אבל אין פעולות יוצאות ממנו לחוץ, כמו חכם גדול המשיג כל הדברים אבל אין לו יכולת להמציאם, ויש שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כמו גבור גדול ששמו גדול ע"י גבורתו ויכלתו עם היותו בלתי גדול בעצמו כי אינו משכיל על הדברים כמו שהם, אבל אתה גדול מצד עצמך וחכמתך שאתה מקור החכמה, וגדול שמך ע"י הגבורה והיכולת, (ור"ל כי יש שהיו מציירים את ה' כחכם אשר סדר את כל הדברים בחכמתו, אבל לא יחסו לו היכולת להוציא הדברים אל הפועל, ולכן יחסו לו עוזרים רבים בהנהגה, ובחרו אלהות הרבה שהם לדעתם הפועלים והמנהיגים לפי החכמה שיסד הוא, עד שה' הוא כחכם המסדר ופוקד הכל והם הגבורים המביאים הכל אל הפועל, ויש שאמרו בהפך שלו הגבורה ולא החכמה ר"ל שלו היכולת להוציא הכל אבל הוא צריך ליועצים, ושאותות השמים הם מורים על העצות והגזרות שיוצאות מאת יועציו, ומצד שני הפנים האלה היו מתיראים מאותות השמים ועובדים אלהים אחרים, אם בחשבם שלהם הכח לגמר ההנהגה, אם בחשבם שלהם עצת ההנהגה בעצמה, נגד זה אמר כי גדול אתה בחכמת סידור כל הדברים וגם גדול שמך בגבורה להוציא את הכל ולהנהיג את הכל לבדך ואין עוזר לך לא בעצה ולא בגבורה), וא"כ מי לא יראך מלך הגוים, אחר שהכל יוצא מאתך א"כ היראה רק לך יאתה כי בין לענין החכמה ובין לענין הגבורה והיכולת יודעים זאת בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם שאין כמוך, החכמים משיגים חכמתך, והמלכים יכלתך:

7. (ז)מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל־חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל־מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ

   מצודת דוד:מי לא יראך. מי לא יפחד ממך אתה מלך על כל העמים: כי לך יאתה. כי לך נתרצת דבר היראה: כי בכל חכמי וכו׳. כי היראה ממך תקועה בלב כל חכמי וכו׳ ממה שהם רואים שאין כמוך אף בצבא השמים (אבל יחשבו שגם להם מועיל העבודה):

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   יאתה. ענין רצוי כמו ויאותו הכהנים (מ״ב יג):

   רש"י

   לך יאתה. לך נאה:

8. (ח)וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא

   מצודת דוד:ובאחת. בדבר אחת הם כולם בוערים וכסילים: מוסר הבלים. במה שהם מייסרים ומוכיחים את העם לעבוד להבלי עכו״ם כי הלא עץ הוא, ומה א״כ יעבדו ור״ל אף לפי טעותם שמועיל עבודה לצבא השמים הנה זהו בודאי כסילות לחשוב שגם יועיל העבודה לצורה מעץ:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   יבערו. מלשון בער ושוטה וכן איש בער לא ידע (תהילים צ״ב:ז׳):

   ויכסלו. מלשון כסיל:

   מוסר. ענין תוכחה:

   רש"י

   ובאחת יבערו. עכו"ם ומה היא האחת מוסר הבלים של עץ שלהם ויתייסרו עליו, יבערו ל' שטות וכן ויכסלו:

   מלבי"ם

   ובאחת יבערו ויכסלו, מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך, שכולם יודעים זאת, כמ"ש כי בכ"מ מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגוים, רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי מוסר הבלים עץ הוא, ר"ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי ב"ת, בכ"ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד, והנהגה המוסריית שבה א"א שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א"א לומר שהמוסר שלה ר"ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית, ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש, ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה"ז ראוי למוסר יותר שלם:

9. (ט)כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וְזָהָב מֵאוּפָז מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם

   מצודת דוד:כסף מרוקע. טסי כסף יובא מתרשיש לצפות בהם את הצורה והזהב יקחו מזהב אופז לייפות בו את הצורה: מעשה חרש. כל עכו״ם נעשה ממעשה חרש וידי צורף העץ עשה החרש והצפוי עשה ידי צורף: לבושם. בגדי הפסילים מתכלת וארגמן: מעשה חכמים כולם. כל הלבושים המה מעשה חכמים וכאומר ואיך יעסקו חכמים בדבר שטות כזה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   מרקע. מרודד לעשות טסים וכן ועשו אותם רקועי פחים (במדבר וז):

   מתרשיש. שם מקום:

   מאופז. מין זהב טוב וכן בכתם אופז (דניאל י):

   תכלת וארגמן. שמות מיני צבעים חשובים:

   רש"י

   מרוקע. מרודד:

   מלבי"ם

   כסף מרוקע, משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה, הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות כי יובא מתרשיש, והזהב המאופז על הכסף הוא מעשה חרש, ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל, וגם תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים, מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל וה' אלהים אמת, גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאת הדבר עצמו בפועל, ור"ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות, אבל התהלות הנאמרים על ה' הם מסכימים אל מציאותו, ומפרש הוא אלהים חיים ומלך עולם, ר"ל מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל מקצפו, כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ"ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיה אז בכמה ארצות, ועז"א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות תרעש הארץ רק מקצפו תרעש הארץ:

10. (י)וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא־אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא־יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ

    מצודת דוד:וה׳. אבל ה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ר״ל הוא חיי כל הברואים והוא מלך מושל על כל העולם מקצפו תרעש כל יושבי הארץ וכל העכו״ם לא יסבלו זעמו כי כל אשר יחפוץ יעשה, ואין ערוך אליו בכל צבא השמים:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    מקצפו. מל׳ קצף וזעם:

    תרעש. ענין תנועה והנדה:

    יכילו. ענין סבל כמו ומי יכילנו (יואל ב):

    רש"י

    וה' אלהים אמת. למה כי הוא אלהים חיים ומלך עולם לכך יכול לאמת דבריו אבל בשר ודם אומר לעשות ומת או תשש כחו או יורד מנכסיו ואין בידו לקיים:

11. (יא)כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי־שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן־תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה

    מצודת דוד:כדנה. כן אמר הנביא לישראל שיאמרו אל עכו״ם העובדים לצבא השמים: אלהיא. האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ב״ה ר״ל מהראוי שיהיה נאבד מהם שם אלהות בכל המקומות שברא אלהי האמתי כי מה להם בהמקומות האלה (ולפי שכן צוה לומר להכשדים אמר בלשון ארמי לשון שמכירים בו הכשדים ולזה פתח ואמר כדנה תאמרון להום ג״כ בל׳ ארמי):

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    כדנה. כזאת:

    להום. להם ומצאנו בל׳ ארמי המ״ם במקום הנו״ן כמו וכן אמרין להום (עזרא ה׳:ג׳):

    אלה. בזה לשון ארמי כלשון עברי וכן אלה מאניא (שם):

    רש"י

    כדנה תאמרון. אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבו' לעכו"ם:

    מלבי"ם

    כדנה תאמרון להום, אחר שהם מודים שה' הוא ברא את השמים ואת הארץ א"כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר ?, ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מ"מ אחר ששמיא וארקא לא עבדו, ר"ל השמים והארץ שאנו בם, א"כ יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, ר"ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו, ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם?:

12. (יב)עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם

    מצודת דוד:עושה ארץ בכחו. עתה בא לגמור דבריו שאמר ה׳ אלהים אמת וכו׳ ואמר הוא העושה ארץ בכוחו: מכין תבל. המקומות המיושבות מכין בהם בחכמתו כל הדברים הנצרכים שמה: נוטה שמים. אמר בל׳ שאלה מנטיות אוהל:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תבל. הם המקומות המיושבות מבני אדם:

    רש"י

    נטה. טינדי"ש בלעז:

    מלבי"ם

    עושה, אבל ה' הוא עשה ארץ ושמים אלה, הארץ בכלל עשה בכחו וגבורתו, והתבל שהוא חלק הארץ המיושב הכין בחכמתו שיהיה ראוי לישוב בני אדם, ושכולם ימצאו בם כל צרכיהם, ואת השמים נטה עליהם כאהל בתבונתו, (ואמר עושה ארץ בלשון הווה כי הוא עושה ומכין תמיד ומחדש בכל יום מעשי בראשית על ידי השגחתו התמידית):

13. (יג)לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו

    מצודת דוד:לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים: מקצה הארץ. ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה: ברקים. לעת בא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם: ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לקול. באה הלמ״ד במקום בעבור וכן פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳):

    תתו. מל׳ נתינה:

    המון. מל׳ המייה ושאון:

    ויעלה. באה הוי״ו במקום אז וכן אם נקבה תלד וטמאה שבועים (ויקרא י״ב:ה׳) ור״ל אז טמאה:

    נשיאים. עננים ע״ש שמנשאים עצמן למעלה וכן מעלה נשיאים (תהלים קלה):

    רש"י

    לקול תתו. בעת בא קול שהוא נותן המון מים בשמים:

    נשיאים. עננים:

    ברקים. פלנדורי"ש בלעז:

    מלבי"ם

    לקול, וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז) מן הקול הקורא ומפרסם השגחתו, מה שיתן המון מים בשמים, שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש"ש), ויעלה נשיאים מקצה הארץ שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים, ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול ע"י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה' כי ברקים למטר עשה, בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי"ז מוצא רוח מאוצרותיו, יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע:

14. (יד)נִבְעַר כָּל־אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל־צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא־רוּחַ בָּם

    מצודת דוד:נבער. כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה צורת כוכבים יקבל בושה מן צורת כוכבים בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    נבער. מל׳ בער ושוטה:

    מדעת. מהיות בו דעת וכן וימאסך ממלך (ש״א טז) ור״ל מהיות מלך:

    הוביש. מל׳ בושה:

    נסכו. הפסל הנעשה ביציקת המתכת וכן אלהי מסכה (שמות לד):

    רש"י

    נבער. לשון איש בער (תהילים צ״ב:ז׳) וכן נבערו הרועים (כאן):

    נסכו. לשון מסכה:

    מלבי"ם

    נבער, וכל חוקרי הטבע הם נבערים מלדעת איך ערך את החקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער שעי"כ ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במדה במשקל, והנה כשהיו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים השתדלו לתת על כל דבר חק טבעיי, ואלה שלא השיגו לתת חקים טבעיים תלו הדברים בדברים נעלמים וכחות עליונים, והגיעו מזה אל עבודת הפסילים, אבל כשיראו חכמת ה' ויכלתו בענינים הכוללים ומתמידים כמו התהוות המטר והרעמים והברקים שם נבער כל אדם מלדעת זאת ע"פ החקירה, וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם, כי הגשם ירד תמיד בעתו, אבל הוביש כל צורף מפסל, שאם יתפלל אליו על הגשמים אז ידע כי שקר נסכו ר"ל שיראה בו ג' חסרונות, א. שאין לו לצפות שימלא תפלתו כי מה שיבטיחו נביאי הבעל בשמו הוא שקר, ב. שאין בו אף איזה רוח חכמה או חיים שישפט עי"ז שיש בו כח אלהות, כי אין רוח בם, ג. שלא ימצא בו אף איזה כח טבעיי סגוליי כמו שנמצא בכמה דברים כחות סגוליים כמו באבן המאגנעט וכדומה, כי הבל המה מעשה תעתועים, וחוץ מזה בעת פקודתם יאבדו ואז יתברר שאינם כלום, (וזה מקביל, נגד מ"ש וה' אלהים אמת, אמר כי שקר נסכו נגד אלהים חיים, אמר ולא רוח בם. נגד מלך עולם, אמר הבל המה. נגד מקצפו תרעש הארץ, אמר בעת פקודתם יאבדו):

15. (טו)הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ

    מצודת דוד:מעשה תעתועים. המה מעשה ידי התועים מדרך השכל: בעת פקודתם. בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    תעתועים. מל׳ תועה:

    פקודתם. ענין השגחה:

    רש"י

    בעת פקודתם. כשאפקוד עליהם:

16. (טז)לֹא־כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי־יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ

    מצודת דוד:לא כאלה. לא כצורת כוכבים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקי: כי יוצר הכל הוא. לא כצורת כוכבים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל: וישראל. ואת ישראל בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו: ה׳ צבאות שמו. כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה:

    עוד פירושים על פסוק טז: מלבי"ם

    מלבי"ם

    לא כאלה, שב למ"ש בתחלת הענין אל דרך הגוים אל תלמדו, כי חלק יעקב אינו דומה לאלה, הם גם לדעת עובדיהם אינם יוצר, וה' הוא היוצר, הם גם לדעת עובדיהם אין ממונים רק על דבר אחד פרטי, וה' יוצר הכל, וכן אין לירא מפניהם מפני שנחשב שה' מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם, כי ישראל שבט נחלתו, שאין נתונים תחת המערכה, ושמו ה' צבאות שהוא מושל על כל הצבאות לעשות בהם כחפצו, ולכן אספי מארץ כנעתך, ר"ל למה תכנע לעמים אחרים, ואל צבא השמים, אספי ההכנעה שלך מן הארץ את בת יהודה היושבת במצור:

17. (יז)אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר

    מצודת דוד:אספי. אתם היושבת בירושלים הבצורה אספי סחורתך מן הארץ אל תוך העיר להשאר בה גם אתם:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    אספי. ענין הכנסה כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו):

    כנעתך. ענין סחורה כמו וחגור נתנה לכנעני (משלי ל״א:כ״ד):

    במצור. ענין מבצר ע״ש שאין לכבשה בלא מצור וכן ערי מצור (דה״ב ח):

    רש"י

    אספי מארץ כנעתך. החביאו וכת"י כנושי מארעא סחורתיך כמו כנען בידו מאזני מרמה (הושע יא) ומנחם פירש כנעתך לשון הכנעה ושפלות ואספי ל' שחייה שחי והשפילי יותר משפלות ארץ את הכנעתך את ירושלים היושבת עתה במצור:

18. (יח)כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת וַהֲצֵרוֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ

    מצודת דוד:הנני קולע. ר״ל גם אתם לא תשארו בה כי בפעם הזאת אשליך להלאה מן העיר את יושביה כאדם המשליך אבן בקלע וכאומר אל תחשבו שתתחזקו עתה במשגב העיר כמו מאז כשבא עליכם סנחריב כי בפעם הזאת לא תתחזקו עוד: והצרותי להם. אביא עליהם צרות למען ימצאו הגמול הראוי:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    קולע. ענין השלכת אבן בכלי המיוחד לזה וכן ויקלע ויך את הפלשתי (ש״א יז):

    והצרותי. מל׳ צר ונזק:

    רש"י

    קולע. כזה שהוא זורק אבן בקלע:

    למען. אשר ימצאו שכר פעולתם:

    מלבי"ם

    כי כה אמר ה', מה שבא עליך רעה אינו מן המערכה רק מה', הוא אמר הנני קולע אזרוק אותם בכף הקלע חוץ מגבולם, ושם אציר להם, למען ימצאו את ה' בבקשתם אותו, כמ"ש והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת:

19. (יט)אוֹי לִי עַל־שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ

    מצודת דוד:אוי לי וכו׳. זהו מאמר הנביא המתאונן על צרות ישראל: נחלה מכתי. המכה הבאה אלי יש בה חולי רב: ואני אמרתי. מתחילה חשבתי שאף זה חלי בעלמא ואוכל לשאתו ולסובלו וכאומר אבל לא כן הוא וקצר בדבר המובן:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    נחלה. מלשון חולי:

    ואשאנו. מל׳ משא וסבל:

    רש"י

    נחלה. ל' חולי:

    ואשאנו. ת"י ואסוברניה אשופריר"לוי בלעז:

    מלבי"ם

    אוי לי, עפ"ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע"י ה' וע"י שסרו מאתו, אוי לי על שברי, ר"ל שיש להשבר שלי שני חסרונות, א. השבר החיצון, ב. מה שנחלה מכתי שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד ואני אמרתי אך זה חלי ר"ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר"ל חולי אחת פרטיית, ואוכל לישא ולסבול אותו, אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי אהלי שודד, וגם אם ארצה לטעת אהל אחר כל מיתרי נתקו המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא בני יצאו ממני ואינם עוד במציאות עד שאין נוטה עוד אהלי, כ"ז מפרש השבר החיצון עתה מפרש מ"ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית:

20. (כ)אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל־מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין־נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי

    מצודת דוד:וכל מיתרי נתקו. כל חבלי האוהל נעתקו ממקומם והוא משל על חורבן ירושלים ובה״מ: בני יצאוני. בני יצאו ממני ואינם ואין א״כ מי עוד לנטות אהלי ומקום יריעות האוהל:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    שודד. ענין עושק:

    מיתרי. חבלי האוהל וכן יתירים לחים (שופטים יז):

    נתקו. נעתקו ממקומם:

    ומקים. מלשון הקמה:

    יריעותי. ענין וילון:

    רש"י

    יצאוני. יצאו ממני ירושלים אומרת כן:

21. (כא)כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת־יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ עַל־כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל־מַרְעִיתָם נָפוֹצָה

    מצודת דוד:כי נבערו הרועים. שרי העם נשתטו: לא השכילו. לא הצליחו על כי המצליח נראה שעושה דבריו בהשכל: וכל מרעיתם. כל צאן מרעיתם נפוצו הנה והנה ר״ל בני העם הלכו בגולה ואמר דבריו כאלו כבר נעשה כי כן ראה במראה הנבואה:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    נבערו. מל׳ בער ושוטה:

    השכילו. ענין הצלחה וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש״א יח):

    מרעיתם. מל׳ מרעה ור״ל צאן מרעיתם:

    נפוצה. ענין פיזור:

    רש"י

    הרועים. המלכים:

    לא השכילו. לא הצליחו במלכותם כמו בכל אשר יפנה ישכיל (משלי י״ז:ח׳):

    מרעיתם. צאן מרעיתם:

    מלבי"ם

    כי נבערו הרועים ולא דרשו את ה', וזה הסבה שלא השכילו את מעשיהם לשמור האהל והצאן וע"כ מרעיתם נפוצה, (ויען דמה אותם לצאן ורועים תפס לשון אהל שנופל על אהל רועי):

22. (כב)קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן לָשׂוּם אֶת־עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים

    מצודת דוד:מארץ צפון. היא בבל: מעון תנים. להיות מדור לתנים השוכנים במקום שממון:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ורעש. ענין תנועה והנדה:

    מעון. מדור:

    תנים. מין נחש:

    מלבי"ם

    קול שמועה, מבואר ביחזקאל (כ"א כ"ד) כי נבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם ולהפיל גורל אם ילך על בני עמון או ירושלים, ונפל הקסם על ירושלים, זאת רואה הנביא בחזיונו ומתפלל אל ה' שישים פניו אל בני עמון לא אל ירושלים, וז"ש הנה באה קול שמועה שנ"נ יצא ממקומו, ואח"כ בא רעש גדול שמגמת מהלכתו הוא לשום את ערי יהודה שממה, והלא ידעתי ה', כי לא לאדם דרכו, ר"ל בין בחירת הדרך לאיזה דרך ילך אינו לאדם רק לה', וגם אם יבחר בדרך, לא איש הולך והכין את צעדו, גם ההליכה והצעד הוא מה', וא"כ תוכל לעכבהו שלא יבחר דרכו לירושלים רק לרבת בני עמון, ואף שבחר כבר בדרך זה תוכל לעכב צעדיו שלא יוכל ללכת, וא"כ אבקש יסרני ה' אך במשפט, אחר שאתה רוצה ליסר אותנו על עוננו יהיה היסור רק כפי המשפט וכמדת החטא, ולא באפך, כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, ותחת שילך לירושלים ילך לרבת בני עמון, ושם שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שהם רבת בני עמון, וגם על משפחות הפרטיים שנמצאו בהם שידעו שיש אלהים, מ"מ בשמך לא קראו, כי יקראו בשם הבעל כי אכל את יעקב פעם אחר פעם, אכל ושוב אכלוהו שנית, ואחר שאכלו להנאתו כלה אותו לגמרי והשים את נוהו, ויל"פ זה על רבת בני עמון שהיו ג"כ מצוררי יהודה, או על נ"נ שבא ג"פ על ירושלים כמ"ש גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשמונה עשר, ולכן שלש דבריו ג"פ:

23. (כג)יָדַעְתִּי יְהוָה כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ לֹא־לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת־צַעֲדוֹ

    מצודת דוד:ידעתי ה׳. זהו מאמר בני יהודה שיאמרו אתה ה׳ הן ידעתי כי לא היה לאדם מכל בני יהודה את הדרך הראוי לו להלוך בו: לא לאיש. לא ימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר אבל הלכו כפי ההזדמן והקרי:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    צעדו. ענין פסיעות והלוך כמו ויהי כי צעדו (ש״ב ו):

    רש"י

    לא לאדם דרכו. כי יצר הרע שבראת בו מטהו מן הדרך ד"א ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו אין ביד כל אדם כח להצליח דרכו ואם לא על פיך אין כח ביד אויב להחריב ביתך:

24. (כד)יַסְּרֵנִי יְהוָה אַךְ־בְּמִשְׁפָּט אַל־בְּאַפְּךָ פֶּן־תַּמְעִטֵנִי

    מצודת דוד:יסרני ה׳. אבל עכ״ז יסרני ה׳ אך במשפט ר״ל שיהיו הייסורין בדרך משפט ייסורין לבד הבאים לגלות אוזן למוסר אבל אל תייסרני באפך כדרך המתנקם פן אהיה מתמעט והולך עד לא ישאר ממני מאומה:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    במשפט. ר״ל במשפט הראוי לגלות אוזן למוסר וכן ויסרתיך למשפט (לקמן ל):

    רש"י

    אך במשפט. ביסורין:

    במשפט. יושטיצ"א בלעז:

    אך במשפט. ת"י ברם בדין חשוך:

    אל באפך. פן תהא כלייה:

25. (כה)שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי־אָכְלוּ אֶת־יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת־נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ

    מצודת דוד:שפוך. על האומות חמתך לעשות בהם נקם: אשר לא ידעוך. שלא היו רוצים לדעת אותך ולקרות בשמך: כי אכלו את יעקב ואכלוהו. ר״ל פעם אחר פעם: ויכלוהו ואת נוהו השמו. גם כלו אותו גם השמו את נוהו זהו בה״מ:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    אכלו, ואכלהו. ענין אבדון:

    ויכלהו. מלשון כליון:

    נוהו. ענין מדור כמו וזורה על נוהו (איוב י״ח:ט״ו):

    השמו. מלשון שממון:

    רש"י

    אכלו. דוורירו"נט בלעז וכן ואכלוהו: