ישעיהו פרק ס״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ואבן עזרא.

1. (א)כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה־אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ

   מצודת דוד:כקדח אש המסים. ר״ל הנה מאז כלית את הצרים אותנו כמו אש המקדיח ושורף את הדבר הנמס עד התכלית וכמו חום האש מעלה במים רתיחה ואבעבועות ומוספת והולכת כן הוספת לייסר את הצרים: להודיע. ר״ל לא בצדקותינו כ״א להודיע פרסום שמך אל צריך הם המכחישים בה׳: מפניך. אז חרדו הגוים מפניך:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כקדח. ענין שריפה כמו אש קדחה באפי (דברים לב):

   המסים. מלשון המסה והמגה:

   תבעה. מל׳ אבעבעות:

   ירגזו. ענין תנועות הרעדה כמו רגזו ואל תחטאו (תהלים ד):

   רש"י

   כקדוח אש. את דבר הנימס מלפניו וכאשר המים תבעה האש כשתתן גחלת או מתכת במים יעלו המים אבעבועות כל זה עשית במצרי' ויהי ברד ואש מתלקחת בתוכה (שמות ט׳:כ״ד) אבל י"ת כקדוח אש המסים על אליהו בהר הכרמל שנאמ' בו גם המים אשר בתעלה לחכה (מלכים א טו):

   להודיע שמך לצריך. כענין שנא' באותה מכה ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שם) לו עשית עתה כן אז מפניך גוים ירגזו:

   אבן עזרא

   כקדוח אש המסים. שמסו אחרים כאש שהיא קודחת, וכמים שהאש תבעה אותם, מגזרת אבעבועות (שמות ט' ט'), כן ירגזו גוים מפניך:

2. (ב)בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ

   מצודת דוד:בעשותך. בעת עשיית פלאות נוראות אשר לא היינו מקוים להם כי לא היינו כדאים לנפלאות כאלה: ירדת. ר״ל לא היה די באלה כי עוד ירדת למעננו על הר סיני נתת לנו התורה ואז חרדו ההרים מפניך עד שהיו מטפטפים זיעה מגודל החרדה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נזולו. נטפו:

   רש"י

   בעשותך. במצרים ובכל האויבים נוראות אשר לא היינו מקוים שתעשה לנו כל אותן נוראות שלא היינו הגונים לכך:

   ירדת. להר סיני אז מפניך הרים נזולו כך פי' דונש בן לברט:

   אבן עזרא

   בעשותך. הטעם כאשר היית עושה:

   ונראות. והוא תאר השם על דרך ועשיר יענה עזות (משלי י"ח כ"ג):

   [לא נקוה]. לא היינו מקוים לראות כמוהם:

   [ירדת וגו']. וכשהיית יורד אז מפניך נזולו ההרים, והטעם כי עשית כבר ככה:

3. (ג)וּמֵעוֹלָם לֹא־שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לוֹ

   מצודת דוד:ומעולם. מימות עולם לא שמעו הבריות ולא האזינו כדברים האלה: עין לא ראתה. שום עין לא ראתה אשר אלהים זולתך יעשה כדברים האלה אל מי אשר מחכה לו ומאמין בו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   האזינו. ענין שמיעה והוא מלשון אוזן:

   זולתך. בלעדיך:

   למחכה. ענין תקוה כמו לכן חכו לי (צפניה ג):

   רש"י

   ומעולם לא שמעו. כאותן נוראות שנעשות לאחת מכל העכו"ם לפני כן וגם עין לא ראתה אלהים אחר זולתך אשר יעשה האלהים למחכה לו מה שעשית אתה למחכה לך כך שמעתי מר' יוסי והנאני, אבל רבותינו שאמרו כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' משמעו עין שום נביא לא ראתה את אשר יעשה הקב"ה למחכה לו זולתי עיניך אתה אלהים:

   אבן עזרא

   ומעולם לא שמעו. השומעי', ולא האזינו, גם עין לא ראתה אלהים זולתך אשר יעשה למחכה לו, אשר יחכה לו:

4. (ד)פָּגַעְתָּ אֶת־שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן־אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ

   מצודת דוד:פגעת. הנה עתה סלקת ממנו את הצדיקים אשר כל אחד מהם היה שש לעשות צדק כי היה מצפה שתבוא לידו: בדרכיך יזכרוך. בדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם הן אתה קצפת. באמת כאשר אתה קצפת עלינו והקצף היה בעבור כי נחטא לך ודוגמתו הקיצותי ואראה (ירמיהו ל״א:כ״ו) ור״ל ההקצה היתה על כי ראיתי: בהם עולם ונושע. בכל ימי עולם בטחנו בזכותם ובתפלתם והיינו נושעים על ידיהם והלך לו הקצף אם כי בא על החטא ולא שבנו עליו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פגעת. ענין פגישה לרעה בהכאת נפש כמו וה׳ הפגיע בו (לעיל נג) שש. ענין שמחה:

   רש"י

   פגעת את שש ועושה צדק. כמו ויפגע בו וימת (שם א ב) סילקת ממנו והרגת את הצדיקים שהיו ששים לעשות צדק לדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם:

   הן אתה. כשקצפת עלינו על כל אשר היינו חוטאים בהם מעולם נושענו בתפלתם נושענו מעולם:

   ונושע. לשון הווה:

   אבן עזרא

   פגעת. הטעם אם היית כועס, היית פוגע את הצדיקים, כטעם עומד בפרץ (תהלים ק"ו כ"ג), או יהיה פי' פגעת, היית מקבל פיוס הצדיקים, כמו לא אפגע אדם (ישעיהו מ"ז ג', נ"ג י"ב):

   וטעם שש, הצדיק שהיה שש בך:

   בדרכיך יזכירוך. בדרכים שהורתנו [צ"ל שהורת] לנאמן בית:

   [הן אתה וגו']. והנה עתה קצפת אתה ואנחנו היינו חוטאים, או טעמו כשהיית קוצף ואנחנו כבר חטאנו:

   בהם. בעבור הצדיקים לעולם הפרת הקצף:

   ונושע. והיינו נושעים, והנה נושע על זמן עומד:

5. (ה)וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל־צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֺנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ

   מצודת דוד:ונהי. ועתה בהסתלקם נהיה כולנו כטמא כי אין מי להגן עלינו: וכבגד עדים וכו׳. כל הצדקות שאנו עושים המה כבגד בלוי וסמרטוטין כי אינם מדעת שלימה רק להתיהר: ונבל כעלה כולנו. ולכן כמשנו ותש כחנו כעלה הכמושה: ועוננו. העונות מקטרגים עלינו ונפרעים מאתנו להיות נעים ונדים כרוח הנושא דבר ומנידו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ונהי. נהיה:

   עדים. ענינו מופסד ובלוי ובדרז״ל המשמשת בעדים (נדה ב) ור״ל סמרטוטין:

   ונבל. ענין כמישה כמו ועלהו לא יבול (תהילים א׳:ג׳):

   כעלה. עלי האילן:

   רש"י

   ונהי כטמא. מאחר שנסתלקו הצדיקים ממנו:

   וכבגד עדים. וכלבוש מרחק כבגד מאוס שהכל אומרים הסר, עדים תרגום של הסרה:

   ונבל כעלה. ונכמוש כעלה פליישט"ר בלעז:

   ועוננו כרוח ישאנו. ובחובנא כרוחא איתנטילנ':

   אבן עזרא

   ונהי. ועתה היינו כטמא כולנו:

   עדים. כמו יאכל עד (בראשית מ"ט כ"ז), כי בגד השלל הוא מגואל בדמים:

   ונבל. להתחבר נו"ן השורש, כי הוא מגזרת נובלת עליה (ישעיהו א' ל'), עם נו"ן סימן המדבר חסר נו"ן השורש, ואפס על משקלו:

6. (ו)וְאֵין־קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי־הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד־עֲוֺנֵנוּ

   מצודת דוד:ואין קורא. לא יש בנו מי אשר יקרא בשמך להתפלל עלינו: מתעורר. מלת ואין משמשת בשתים לומר אין מי מתעורר להחזיק ידו בך להיות נמשך אחריך להחזיר אותנו למוטב ולשוב אליך: כי הסתרת. כאשר הסתרת פניך ממנו בעבור מעשינו היינו נמסים בעבור עונינו כי אין מי להשיב אפך ממנו לא כמו לשעבר שהיה מי להעביר הקצף ולבטל הגזירה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מתעורר. מלשון הערה והתגברות:

   להחזיק. לאחוז:

   ותמוגנו. מלשון המגה והמסה:

   ביד. ר״ל בעבור:

   רש"י

   מתעורר. כמו מתגבר על יצרו:

   ותמוגנו. ותניענו:

   אבן עזרא

   ואין וגו'. מתעורר, נלחם, תאר השם:

   להחזיק. ידו בך:

   ותמוגנו. מגזרת נמוגו כל יושבי כנען (שמות ט"ו ט"ו):

7. (ז)וְעַתָּה יְהוָה אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ

   מצודת דוד:ועתה ה׳. ר״ל עכ״ז הלא אתה אבינו ודרך האב לרחם על הבן: אנחנו החומר. ר״ל כמו יוצר חרס הוא העושה הכל מן החומר כן הלא אתה בראת אותנו וכולנו המה מעשה ידך והיאך תשחית מעשה ידיך:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, אבן עזרא

   מצודת ציון

   החומר. טיט היוצר:

   יוצרנו. יאמר על יוצר חרס ועל הבריאה המוחלטת:

   אבן עזרא

   ועתה. הטעם עשה עמנו כרצונך כי אין כח בידינו, כי אנחנו כחומר:

8. (ח)אַל־תִּקְצֹף יְהוָה עַד־מְאֹד וְאַל־לָעַד תִּזְכֹּר עָוֺן הֵן הַבֶּט־נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ

   מצודת דוד:עד מאד. אל תרבה לקצוף: ואל לעד וכו׳. אל תזכור העון עד עולם: הן הבט נא. התבונן עתה בנו וראה אשר כולנו המה עמך ומאמינים בך ואין לבב מי פונה מאחריך:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא

   אבן עזרא

   אל וגו'. כי הרבה קצפת:

   עמך. אנחנו היום:

9. (ט)עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה

   מצודת דוד:ערי קדשך. הנה ערי קדשך היו חרבות כמדבר וגם ציון היתה כמדבר וירושלים היא שממה:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא

   אבן עזרא

   ערי וגו'. הבט כי אנחנו עמך וראה ערים שקדשת בשמך הם חרבות:

10. (י)בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה

    מצודת דוד:ותפארתנו. אשר היינו מתפארים בו: אשר הללוך. אשר בו הללוך אבותינו לשרפת אש. להיות נשרף באש: וכל מחמדינו. כל המקומות שהיה לנו נהפך כל אחד להיות חרבה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הללוך. מלשון הלול ושבח:

    מחמדינו. מל׳ חמוד ואהוב:

    לחרבה. מל׳ חורבן:

    אבן עזרא

    בית. הוא בית השם:

    אשר הללוך אבותינו. הטעם המשוררים:

11. (יא)הַעַל־אֵלֶּה תִתְאַפַּק יְהוָה תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד־מְאֹד

    מצודת דוד:העל אלה. וכי על חורבן אלה הדברים תתאפק ותאמץ לבך לבל יכמרו רחמיך תחשה. וכי תחריש להאומות אשר כל אלה עשו וכי עוד תענה אותנו בידם עד זמן מרובה הלא די במה שעבר:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תתאפק. ענין התחזקות ואמצות הלב:

    תחשה. ענין שתיקה כמו עת לחשות (קהלת ג):

    ותעננו. מלשון עינוי:

    רש"י

    תחשה ותעננו. תחריש על העשוי לנו עד כאן תפלת הנביא ותחלתה חסדי ה' אזכיר:

    אבן עזרא

    העל וגו'. תחשה, כמו ומה תחריש, והטעם לא תמהר להושיענו: