ישעיהו פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רד"ק ואבן עזרא.

1. (א)חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה

   מצודת דוד:חזון. זו היא מראית הנבואה של ישעיה אשר ראה במראה הנבואה על יהודה וירושלים ואין זה תחלת הספר לומר שכל נבואתו היתה על יהודה וירושלים לבד כי באמת ניבא גם על בבל כו׳ אלא שבא לומר הנבואה ההיא היתה על יהודה וירושלים וכדרך שאמר משא בבל משא מואב אבל תחלת הספר הוא בשנת מות המלך עוזיהו וכו׳ ואין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים כך שהרי שם נאמר ואשמע וכו׳ את מי אשלח וכו׳ למדנו שאז היתה תחלת השליחות: בימי עוזיהו וכו׳. בימי ארבעת המלכים האלה ניבא עד שעמד מנשה והרגו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חזון. ענין ראיה והבטה כמו ותחז בציון עינינו (מיכה ד׳:י״א) ועש״ז נקרא הנביא בשם חוזה כי רואה במראה הנבואה וכאשר יקרא רואה וצופה:

   רש"י

   חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. א"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו:

   אשר חזה על יהודה וירושלים. והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא, בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (לקמן ו) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח"כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש"א בב"ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי (לקמן כא):

   בימי עוזיהו וגו'. מלכי יהודה ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו (ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת"י):

   רד"ק

   חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לא ידענו יחשׂו מאי זה שבט היה, אלא שרבותינו ז"ל קיבלו (מגילה י ב) כי אמוץ ואמציה אחים היו.

   אבן עזרא

   חזון. נו"ן חזון נוסף:

   [בן אמוץ]. ויש בדברי יחיד כי כל נביא שנזכר שם אביו גם הוא נביא ויש מי שאומר שהוא מזרע המלוכה, כי אמוץ ואמציה אחים היו, על כן לא יכלו רשעי ישראל להרע לו כאשר הרעו לירמיהו. והנה כתיב גוי נתתי למכים (ישעיהו נ' ו'), ועל דרך הפשט כי כל נביא שנזכר שם אביו הוא גדול ונודע סודו בדורו, ויש מהם שהוא נביא ויש שאינו נביא, כמו נאם דוד בן ישי (שמואל ב' כ"ג א') והנה דוד איש האלהים (דברי הימים ב' ח' י"ד) וכאשר נאמר יהוא בן נמשי (מלכים א' י"ט ט"ז) אין נמשי מלך, והנה מצאנו בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא (ד"ה ב' ל"ב ל"ב) והנה יתכן שיהיה הנביא שב אל ישעיהו או שיהיה דבק עם אמוץ. וכאשר מצאנו אל ישעיהו הנביא בן אמוץ (מלכים ב' י"ט ב') ידענו כי הוא הנביא, וכן הזכיר אבות צפניה [צפניה א' א'] בעבור חזקיהו:

   וטעם אשר חזה [על יהודה] כי רובי נבואותיו על ערי יהודה שיתפשם מלך אשור ועל ירושלם שנמלטה מידו, וכן מחצי הספר על גלות יהודה, כי לא הזכיר שאר השבטים:

   ונבואתו היתה בימי עוזיהו. והקרוב אלי כי בשנת מותו התחיל להתנבאות כאשר אפרש עוד. ועל דרך הפשט כי בימי חזקיהו מת. כי אילו נמשכו ימיו עד ימי מנשה היה זה כתוב. ויש בדברי יחיד שהרגו מנשה, בעבור שאמר ראו עיני (ישעיהו ו' ה'), ואם הדבר קבלה הוא האמת:

2. (ב)שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי

   מצודת דוד:שמעו שמים. מה שאני קובל ומתרעם על ישראל: והאזיני ארץ. אמר בלשון יחיד כי סדנא דארעא חד היא משא״כ השמים כי שבעה רקיעים הם לפי תכונת הקדמונים: כי ה׳ דבר. לא מאלי אני אומר כי דבר ה׳ בפי ולזה שמעו אמרי: בנים גדלתי. ר״ל וזהו דברי ראו נא הטובה שעשיתי לבני בכורי ישראל אשר גדלתים ורוממתים על כל האומות הקדמונים והם לא השיבו כגמולי כי מרדו בי:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   והאזיני. הטי אוזן לשמוע וכן אזון עד תבונותיכם (איוב לב):

   פשעו. מרדו כמו מלך מואב פשע בי (מ״ב ג):

   רש"י

   שמעו שמים והאזיני ארץ. משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ (דברים ל״ב:א׳) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה:

   כי ה' דבר. (שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי, ס"א) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה (שם) במכילתא:

   אבן עזרא

   שמעו [וגו' והאזיני]. יש מלות נגזרות משמות והם פעלים, כמו והאזיני ארץ והטעם הטי אוזן, והנה אין הפרש על דרך הפשט בין שמעו ובין האזינו, והחל לקרוא לעדים שהעיד משה לישראל, כי אבד תאבדון (דברים ד כו) והנה בא העת:

   כי יי דבר. אחר שהשם הוא המדבר שמעו דברו, או כי יי דבר שתשמעו:

   בנים. נמשלו ישראל לבנים שאין כח להם, והאב גדלם ורומם מעלתם על בני גילם:

   והם פשעו בי. שיצאו מתחת רשותי כמו ויפשע אדום מתחת יד יהודה (מלכים ב ח כב) על כל דבר פשע (שמות כב ח):

3. (ג)יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן

   מצודת דוד:ידע שור. הלא אף השור יודע ומכיר את בעליו אשר קנהו ונשמע הוא אליו והחמור הזה עם שהוא סכל ביותר עכ״ז יודע הוא מקום האבוס של בעליו והולך שמה להנאתו: לא ידע. לא אבו לדעת אותי להיות נשמעין לי: עמי. עם שהמה עמי ואני בעזרתם עכ״ז לא יתבוננו לדעת מה טוב להם כי הלא בשמעם טוב הארץ יאכלו ואינם אפילו כחמור הזה המכיר בטובה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אבוס. הוא המקום המיוחד למאכל הבהמות וכן אם ילין על אבוסך (איוב ל״ט:ט׳):

   רש"י

   קונהו. מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש (ביחזקאל כ ל"ט) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור (סא"א) ד"א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות:

   לא ידע. לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן:

   אבן עזרא

   ידע וגו'. הזכיר השור והחמור כי הם הנמצאים תמיד עם בני אדם:

   אבוס. מקום אכילתו, והוא במקום מוכרת וסמוך שוה, וממנו וברבורים אבוסים (מלכים א' ח' ג') ומשור אבוס (משלי ט"ו י"ז) פעול, והטעם שהוא עומד באבוס:

   ישראל לא ידע. והנה הבהמות טובות בדעת יותר ממנו:

   ועמי לא התבונן. הטעם כפול כדרך רוב נבואות, ושירת האזינו גם משלי בלעם, והטעם, כי אני גדלתי' והם לא הכירוני:

4. (ד)הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת־יְהוָה נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר

   מצודת דוד:הוי. הנביא מתאנח וקובל על ישראל שהיו מאז גוי קדוש ונהפכו להיות גוי חוטא: עם כבד עון. מאז היו עם קדוש ונהפכו להיות עם כבד עון: זרע מרעים. מאז היו זרע בירך ה׳ ונהפכו להיות זרע מרעים: בנים משחיתים. מאז היו בני אל חי ונהפכו להיות בנים המשחיתים את דרכם: נזרו אחור. פרשו מהם ללכת לאחור כאדם הממאן לשמוע דברי המדבר אליו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הוי. המלה הזאת היא ענין קריאה בין לצער בין לשמחה כמו הוי אחי והוי אחות (ירמיה כב) וכמו הוי ציון המלטי (זכריה ב):

   כבד. ענין רבוי כמו עמך הכבד הזה (מ״א ג):

   מרעים. רשעים:

   נאצו. הוא מושאל על הבזיון וכן כי נאצו האנשים את מנחת ה׳ (ש״א ג):

   נזורו. ענין הפרשה כמו אשר נזורו מעלי (יחזקאל יד):

   רש"י

   הוי. כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה כאדם הגונח מלבו וצועק אהה אלא שיש מהם מועטין שהם ל' צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב׳:י׳) ותרגומו אכלו לשון הכרזה, הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון:

   עם כבד עון. כבדות עון, כבד אדם שהוא כבד פישנ"ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ"א בלעז ודבוק עם תיבת עון:

   זרע מרעים. והם היו זרע ברך ה', בנים היו להקב"ה נהפכו למשחיתים:

   נאצו. הרגיזו:

   נזורו אחור. אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה"א וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקר' כב) נזיר אחיו (בראשית מ״ט:כ״ו) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום:

   אבן עזרא

   הוי. יש מפרשים ה"א תחת אל"ף, כמו אדורם (מלכים א' י"ב י"ח) הדורם (דברי הימים ב' י' י"ח) איך (שמות ב' ו' ט') והיך (דברי הימים א' א' י"ב), ולפי דעתי שהוא סימן קריאה, ועיקר המלה מגזרת היה, בעבור שמצאנו הוי הוי ונוסו (זכריה ב' י') הוי ציון המלטי [שם י"א], על כן אמר אחריו לנוכח על מה תכו:

   כבד עון. שם התואר והו' סמוך כמו ערל לב וערל בשר (יחזקאל מ"ד ו'):

   זרע מרעים. בעבור היותם הם עם אבותיהם רעים, או הטעם כמו אביך האמורי ואמך חתית [שם ט"ז ג'] כאשר אפרש:

   משחיתים. נפשם או דרכם:

   עזבו את יי. הטעם עבודת השם:

   נאצו. הכעיסו:

   נזורו אחור. מגזרת וינזרו מקדשי (ויקרא כ"ב ב'), על משקל ולא יכולו (שמות ח' י"ד), ואם איננו במקום מוכרת, ורבי' אמרו שהוא מבניין נפעל, כמו נכונו ללצים (משלי י"ט כ"ט), מגזרת זר:

5. (ה)עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל־רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל־לֵבָב דַּוָּי

   מצודת דוד:על מה תוכו. על העבירה עצמה שלקיתם עליה על העבירה ההיא בעצמה תוסיפו עוד לעשות סרה ר״ל עשיתם שוב העבירה ההיא בתוספות איסור ואינכם משימים על לב לחשוב הלא בשבילה לקינו: כל ראש לחלי. הלא ע״י ההכאה נחלה כל הראש וכל הלב ומדוע לא תקחו מוסר:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   סרה. ענין הסרה מדרך הישר וכן סורר ומורה (דברי׳ כא):

   דוי. ענין מכאוב כמו על ערש דוי (תהלים מא):

   רש"י

   על מה תוכו וגו'. אדם שלקה וחוזר על סרחונו חברו מוכיחו ואומר לו על זה לקיתה ואינך נותן לב לומר על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד אף כאן על מה תוכו מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום הלא כבר כל ראש לחלי ולמה לא תבינו:

   אבן עזרא

   על מה תכו. תי"ו תכו לרגליך (דברים ל"ג ג') שורש כמו ושפו עצמותיו (איוב ל"ג כ"א), ובמקום הזה הוא לנוכח, והטעם, כל מה שתכו תוסיפו אתם עוד למרוד, כי הראוי היה לעשות תשובה, כמו ובעת הצר לו ויוסף למעול (דברי הימים ב' כ"ו כ"ב):

   סרה. תחסר מלה או דברה, מגזרת סורר (דברים כ"א י"ח). או יהיה שם:

   כל ראש לחלי. פי' על מה תכו כי כל ראש מוכן לכל חולי. והזכיר הראש והלב, כי שניהם הם השרים:

   דוי. תואר השם כמו גנב (תהלים נ' י"ח) סלח [שם פ"ו ה']:

6. (ו)מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן

   מצודת דוד:אין בו. אין בכל אחד מקום שלם ממכה במקום אחד יש פצע ובמקום וכו׳: לא זרו. לא נפזר עליהם אבק סממנים המרפאים: ולא חובשו. לא נכרך עליהם מטלית כדרך שכורכים על המכות: ולא רככה. לא נתרככה המכה בשמן כדרך שמרככין המכות ר״ל הלא עדיין לא נרפאתם מהמכות אשר באו עליכם מאז על העבירות שעשיתם ומדוע חזרתם לעשות שוב והוא דרך משל לאמר הלא מאז בא הפורעניות על השרים ועל יתר העם ועדיין משמשת בכם ולמה תחטאו שוב:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מכף רגל. כן נקרא שטחות הרגל וכמו שנקרא שטחות היד כף יד:

   מתום. מלשון תמימות ושלימות:

   פצע. מכה שנבקעה ונפתחה ומוציאה דם:

   וחבורה. מכה שנצרר הדם תחתיה וממעל נראה כתם אדום כמו ונמר חברברותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) וכן פצע תחת פצע חבורה וגו׳ (שמות כ״א:כ״ה):

   טריה. לחה כמו לחי חמור טריה (שופטים טו):

   זורו. ענין פזור כמו וזריתי פרש (מלאכי ב):

   חבשו. ענין קשור הכריכה שעל המכה כמו לנשברת לא חבשתם (יחזקאל ל״ד:ד׳):

   רככה. מל׳ רך וטוב (בראשית יח):

   רש"י

   מתום. לשון תמימות שלם מאין מכאוב:

   פצע. מכת חרב:

   חבורה. ל' חבלה:

   ומכה טריה. תירגם יונתן מרססא כתותה ומרוססת:

   טריה. דמיצייד"א בלע"ז ובל' גמרא יש טרייה לרישיה מנחם פי' לשון לחות כלומר לחה ורטובה תמיד נובעת מוישט"א בלע"ז:

   לא זורו. הנגעים האלה לא זורו ע"י רופאים אבקת סממני תחבושת לשון יזורה על נוהו גפרית (איוב י״ח:ט״ו) ומנחם פי' לשון רפואה כמו אין דן דינך למזור (ירמיהו ל׳:י״ג) ולא חובשו. לשון רפואה:

   ולא רוככה בשמן. לא רככה מכתם בשמן כמשפט שאר מכות ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף לפיכך נופל בם לשון רבים לא זורו הנגעים ולא חובשו ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים, לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם:

   אבן עזרא

   מכף. מתום. מקום שיש בו תום, כמו בריאות, והוא משונה בדקדוק, כי היה ראוי להיות על משקל מעוז (ישעיהו כ"ה ד'), וכמוהו אין מתום בבשרי (תהילים ל"ח ד'), ויאמר רבי משה הכהן ז"ל כי הוא כמו מתים בעבור שמצא מעיר מתים (שופטים כ' מ"ח), והטעם אין בהם מה שיש למתים, והוא מעט רחוק:

   ותחסר מלת רק. אין בו מתם רק פצע וחבור', וכמוהו אין טוב לאדם שיאכל ושתה (קהלת ב' כ"ז):

   פצע. ריצוץ העצם:

   וחבורה. מכה שתתחבר אליה הלחה:

   טריה. שאיננה יבשה כמו כמו לחי החמור טריה (שופטים ט"ו ט"ז) וכן בלשון ישמעאל:

   לא זורו. כמו יזר את הגזה [שם ו' ל"ח], כי המכה לא תרפא עד שתוזר הליחה.

   גם חובשו כטעם עוצר וחתול, ומגזרתו לא אהיה חובש (ישעיהו ג' ז'):

   בשמן. שהיה ראוי לה:

7. (ז)אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים

   מצודת דוד:ארצכם. לכן תהיה ארצכם שממה: אדמתכם. פרי אדמתכם: לנגדכם. בעיניכם תראו ואין לאל ידכם לעמוד כנגדה: ושממה. ותהיה שוממה כארץ אשר יבואו עליה אויבים זרים ורחוקים כי המה מהפכים ומחריבים הכל ועושים שממה על כי המה לא יעמדו בה משא״כ כשהאויב הוא מבני הארץ ההיא וסמוך אליה:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא

   רש"י

   לנגדכם זרים אוכלים אותה. לעיניכם יאכלוה אויביכם:

   ושממה. מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן:

   אבן עזרא

   ארצכם וגו'. הנוכר למעלה, משל שנלקחה כל ארצם, ויש מהם שממה שאין שם אדם, ויש מהם שרופות אש, ויש שזרים אוכלים תבואתה:

   [אוכלים אותה]. כטעם בעצבון תאכלנה (בראשית ג' י"ז):

   וטעם כמהפכת זרים. פי' ארצכם שממה, ויתכן היות זרים מגזרת זרם (ישעיהו ל"ב ב') ויהיה המ"ם שורש ולא לשון רבים ויהיו שנים משקלים:

8. (ח)וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה

   מצודת דוד:ונותרה. תשאר רקנית מיושביה כמו סוכת הכרם מה שהשומר יושב בה כי בעת יבצר כרמו מניח סוכתו ריקן והולך לו: כמלונה במקשה. כמו המלונה העשויה בשדה קשואין כי משתלקט מניחה ריקן והולך לו (זה שבכרם קרוי סוכה כי השומר יושב בה ביום ומשמרה מפני העופות ובלילה מפני הגנבים אבל הקשואים קשים הם למאכל העופו׳ ואינו שומרם אלא מפני הגנבים ובלילה ולכן נקראת מלונה עשויה ללינה): כעיר נצורה. כמו העיר אשר האויבים צרים עליה העושים הסוכות לעצמם להסתתר בהם וכשמסתלקין מעליה נשארים הסוכות ריקן:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בת ציון. עיר ציון:

   כמלונה. מל׳ מלון:

   במקשה. מל׳ קשואין והוא שם פרי:

   נצורה. מל׳ מצור:

   רש"י

   ונותרה בת ציון. ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך, בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה:

   כמלונה במקשה. כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה ומשתלקט מניחה והולך, זו שבכרם קרויה סוכה לפי שהוא גר שם יומם ולילה ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים אבל הקישואין קשין הם ואין לירא מן העופות ואין צריך לשומרה ביום לפיכך נקראת מלונה על שהיא לינת הלילות כערסל מבתותא כמשכב המלונ' במקשה, במקשיא בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום:

   כעיר נצורה. כעיר שצרו עליה ועושים סוכות סביב לה להסתתר שם החיילות וכשמסתלקים מעליה מניחין אותם והולכין כל זה ת"י:

   אבן עזרא

   ונותרה. הטעם שערי יהודה הבצורות תהיינה נתפשות ולא תותר רק ציון:

   כסוכה בכרם. מקום השומר והטעם על השכינה:

   כמלונה. מקום ללון השומר בשדה קישואים:

   כעיר נצורה. חרבה כמו ובנצורים ילינו (ישעיהו ס"ה ד'):

9. (ט)לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ

   מצודת דוד:לולי ה׳. אם לא היה המקום משאיר לנו בחסדו שארית כחשבון המעט כסדום. היינו ראוים להיות כלים כסדום ועמורה מבלי שארית מה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לולי. ל׳ אם לא:

   שריד. שארית כמו פליט ושריד (איכה ב):

   דמינו. מל׳ דמיון והשואה:

   רש"י

   לולי וגו'. הותיר לנו שריד מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו:

   כמעט כסדום היינו. כולנו כלים:

   אבן עזרא

   לולי וגו'. דברי הנביא בעבור ישראל:

   כמעט. דבק עם שריד בעבור טעם המפסיק, כי עיקר גדול הו' לשמור דרך הטעמים:

10. (י)שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה

    מצודת דוד:קציני סדום. שרים הדומים לשרי סדום:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קציני. ענין שררה כמו כל קציניך נדדו (לקמן כב):

    רש"י

    קציני סדום. שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן:

    אבן עזרא

    שמעו וגו'. זאת תשובת הנביא בעבור שאמרו הם כסדום היינו, אמר אילו הייתם כן, כן הדין, כי שריכם הם כשרי סדום, וזה טעם קציני סדום, והעם כעם עמורה:

11. (יא)לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי

    מצודת דוד:למה לי וכו׳. הלא כל עצם הזבח בא להתוודות עם הבאתו ואתם הואיל ואינכם שבים למה לי הזבח: שבעתי וכו׳. ר״ל אני קץ בהם כאדם השבע שהוא קץ בדבר שהוא שבע ממנו: לא חפצתי. הואיל ואינכם שבים:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מריאים. פטומים ושמנים וכן ושלם מריאכם (עמוס ה):

    ועתודים. הם הזכרים מן העזים:

    רש"י

    שבעתי עולות אילים. כמו פן ישבעך וישנאך (משלי כה יז):

    מריאים. בהמות צאן פטומות:

    לא חפצתי. אחר שאתם עוברים על תורתי זבח רשעים תועבה:

    אבן עזרא

    למה וגו'. הטעם למה אשאירכם עוד בארץ בעבור רוב עולותיכם, ומלת שבעתי כדרך בן אדם דבר הכתוב, והאמת, אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ' י"ב):

    אילים. הם גדולים:

    מריאים. מין ממיני השור, וגדול ממנו וחלבו אסור, והגאון אמר שהוא מלשון משנה (שבת כ"ד ג') כמו בריאים:

    פרים וכבשים. הם קטנים:

    ועתודים. גדולים והם התיישים, העולים על הצאן (בראשית ל"א י'):

12. (יב)כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי

    מצודת דוד:כי תבואו. כאשר תבואו לראות לפני ברגל אז אומר לכם מי בקש זאת מידכם לדרוך ולרמוס בחצרי:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פני. כמו לפני ותחסר ה ל מ ״ ד:

    רמוס. ענין דריכה ברגל כמו ורמסי בחומר (נחום ג):

    רש"י

    מי בקש זאת מידכם רמס חצרי. לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי:

    אבן עזרא

    כי. לראות פני. כמו לפני, כי אין פני פעולים:

    רמוס. שם הפועל:

13. (יג)לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה

    מצודת דוד:מנחת שוא. כי הואיל ואיננה לי לרצון היא מנחת שוא כי אין בה תועלת כי הקטרת הקומץ היא תועבה לפני: חודש ושבת. בין בר״ח בין בשבת בין בימי המועד אשר תקראו מקרא קודש ואתם נעצרים לפני בהבאת קרבנות הנה לא אוכל לסבול האון שבלבבכם עם העצרה שאתם נעצרים לפני כי אין שני אלו ראוים להתאחד:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קטורת. ענין העלאת עשן והוא מל׳ קטור הארץ כקיטור הכבשן (בראשית יט):

    אוכל. מל׳ יכולת:

    און. ענינו מחשבת שקר כמו הנה יחבל און (תהלים ז):

    ועצרה. ענין קבוצת אנשים כמו עצרת בוגדים (ירמיה ט) ע״ש שהם עצורים ועכובים במקום אחד:

    רש"י

    לא תוסיפו הביא מנחת שוא. מתרה אני בכם לא תביאו לי מנחת שוא שלכם שהעשן עולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי ולא לנחת הרוח:

    חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו'. ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו"ם והעצרה עמו שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד לקרוא עצרה ליאסף לפני והאון שבלבבכם לעכו"ם ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם:

    אבן עזרא

    לא תוסיפו. ציווי כמו לא תוסיפו על הדבר (דברים ד' ב'):

    הביא. כמו להביא, כי מנחתכם היא שוא בעיני, והקטורת היא תועבה:

    חדש. מפורש בתורה (במדבר כ"ח י"ד) שהוא ראש חדש:

    קרא מקרא. שתקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כ"ג ב') והזכירם עם העולות והמנחה בעבור המוספים:

    לא אוכל און. תחסר מלת נשוא, כמו חמור לחם (שמות א' ט"ז כ'):

    וטעם ועצרה כמו מעוצר וממשפט לוקח (ישעיהו נ"ג ח'), שלא תעשה כל מלאכה הטע' לא אוכל לסבול און עם עצרה, כי מה תועלת יש לעצרה עם און:

14. (יד)חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא

    מצודת דוד:חדשיכם. זבחי חדשיכם וכו׳: לטורח. למשא כבד המטריח עד שאני עיף לשאת את המשא ואמר בלשון הנופל באדם להשמיע האוזן כפי שהורגלה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נלאיתי. ענין יגיעה כמו ומה הלאיתיך (מיכה ו):

    נשוא. מל׳ משא:

    אבן עזרא

    חדשיכם. היו עלי לטורח, על כן אסירכם וישבתו:

    נלאיתי נשוא. דרך משל:

15. (טו)וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ

    מצודת דוד:ובפרשכם כפיכם. בעת התפלה: ידכם וכו׳. לפי שידיכם מלאים משפיכת דם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אעלים. מל׳ העלמה והסתרה:

    רש"י

    ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. לפי שידכם דמים מלאו:

    דמים. רציחה:

    אבן עזרא

    ובפרשכם. בא הרי"ש בחיר"ק תח' פתח קטן:

    [אעלים עיני מכם]. והטעם שאסתיר הרחמים מכם.

    וכן אינני שומע, והטע' שלא אושיעכם.

    בעבור כי ידיכם דמים מלאו, והטעם שפיכות דמים:

16. (טז)רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ

    מצודת דוד:רחצו הזכו. הסירו כתמות העון בתשובה: הסירו וגו׳. לפי שרוע מעללי גבר עומדים מול ה׳ לקטרג עליו לזה אמר עשו תשובה ובזה תסירם מנגד עיני: הרע. מלהרע:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הזכו. מל׳ זכות ובהירות:

    חדלו. מנעו:

    רש"י

    רחצו הזכו. (פתח הוא) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ, אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ:

    רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו. י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות:

    חדלו הרע. חדלו ממעשים הרעים:

    הרע. כמו להרע א"צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על ל' חדלה וחדל לעשות הפסח (במדבר ט) עד כי חדל לספור (ברא' מא מט) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה:

    אבן עזרא

    רחצו הזכו. הטעם רחצו ידיכם מהדם ששפכו:

    הזכו. מבנין התפעל ובולע התי"ו בדגשות הזי"ן, כמו ולקח למטה' (ויקרא י"ד ד'):

17. (יז)לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה

    מצודת דוד:היטב. להטיב מעשיכם: דרשו. חקרו המשפט לדעת הדין עם מי והיו מישרים את העשוק ושפטו משפט היתום וריבו ריב האלמנה כי המה הנעשקים ע״פ רוב:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אשרו. מל׳ ישר ובאה האל״ף במקום היו״ד וכן בהפוך כמו ובכבודם תתימרו (לקמן סא) ומשפטו תתאמרו:

    חמוץ. עשוק כמו מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳):

    רש"י

    למדו. רפי נקוד והוא מגזרת למוד היו למדין להטיב המלמד לעצמו הוא ממשקולת ל' קל לפיכך צווי ל' רבים שלו נקוד בחירק כמו אמרו שמעו אבל המלמ' לאחרי' הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש ואם בא לצוות את הרבים הוא נקוד למדו וכן דרשו מגזרת דרוש אבל אשרו שהשי"ן מודגש' ממשקולת ל' כבד ומגזרת אשר לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח (כמו אשרו דברו ספרו בשרו):

    אשרו חמוץ. החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך ל"א הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו לשון באשורו אחזה רגלי (איוב כג יא) ואשר בדרך לבך (משלי כג יט):

    שפטו יתום. פלוני זכאי פלוני חייב:

    ריבו אלמנה. השתדלו בריבה להתווכח בעדה שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה (סא"א):

    חמוץ. גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳):

    אבן עזרא

    למדו היטב. שם הפועל והטעם להיטב:

    אשרו חמוץ. האל"ף תחת יו"ד, והפך זה תתיימרו (ישעיהו ס"ו ו'):

    חמוץ שם התואר, כמו קרוב, מגזרת מעול וחומץ (תהלים ע"א ד'), ורבי' פרשוהו שיחמצו הדין, והטע' שלא ידינו מיד, ויהיה טעם אשרו כמו אשרוני בנות (בראשית ל' י"ג):

    שפטו יתום. דינו משפט יתום שאין לו עוזר, וכמוהו שפטני אלהי' וריבה ריבי (תהלים מ"ג א'), וכן ריבו אלמנה:

18. (יח)לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ

    מצודת דוד:ונוכחה. נברר הדברים לדעת מי סרח על מי: אם יהיו וכו׳. ר״ל וכאשר תודו שהדין עמדי ותשובו לי אז אם יהיו חטאיכם אדומים כשני תולעת יולבנו כשלג ר״ל אכפר על חטאתכם (דימה העון לכתם אדום שהוא צבע חזק ונראה למרחוק ולא יוסר מהר בכבוס):

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לכו. הוא ענין לשון זרוז כמו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית ל״ז:כ׳) והלא לא הלכו אליו:

    ונוכחה. ענין ברור דבר כמו אשר הוכיח ה׳ (שם כד):

    כשנים. חוטים צבוע אדום כמו ותולעת שני (שמות כה):

    כתולע. הוא שם הצבע שצובעים בו אדום:

    רש"י

    לכו נא ונוכחה. יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב:

    אם יהיו חטאיכם כשנים. כתומים לפני כאודם שנים אלבינם כשלג:

    יאמר ה'. תמיד הוא אומר לכם כן כמו על פי ה' יחנו (במדבר ט כ), ד"א לכו נא ונוכחה מה כתוב למעלה ממנו חדלו הרע למדו היטב ואחר שתשובו אלי לכו ונוכחה יחד להודיעני עשינו מה שעלינו עשה מה שעליך ואני אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו':

    כתולע. צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד:

    אבן עזרא

    לכו [ונוכחה]. יש אומר כי ונוכחה דברי השם, כמו ועם ישראל יתוכח [מיכה י' ב'] והנכון בעיני שהוא דברי הנביא לישראל, כאומרו השם אמר לי שנקבל תוכחת, כי גם הנביא אמר ויסרני מלכת (ח' י"א) כאשר אפרש:

    כשנים. כמו שני התולעת (שמות כ"ה ד'), והטעם הפך כי אם תכבסי בנתר (ירמיה ב' כ"ב), כי יסור העון ותשובו נקיים מכל חטוא, וזה פי' רחצו:

    כשלג וכצמר. כפול בטעם:

19. (יט)אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ

    מצודת דוד:אם תאבו. להיות מוכנעים לי ושמעתם בקולי אז תאכלו מיטב הארץ:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תאבו. תרצו כמו לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳):

    אבן עזרא

    אם. ושמעתם טוב הארץ תאכלו, שיאכלו הזרים שהזכיר למעלה:

20. (כ)וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר

    מצודת דוד:ואם תמאנו. אם תהיו ממאנים לשמוע אמרי ותמרו פי: חרב תאכלו. לא תהיו אוכלים אלא אכולים לחרב: כי פי ה׳ דבר. ובידו לקיים מאמרו:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תמאנו. מל׳ מיאון וסרוב:

    ומריתם. מל׳ מרי ומרד:

    רש"י

    כי פי ה' דבר. והיכן דבר והבאתי עליכ' חרב (ויקר' כו כה):

    אבן עזרא

    ואם וגו'. הטעם אם תשמעו תאכלו, ואם מריתם תאכלו אכילת חרב, או יחסר אות בי"ת כמו הנמצא בית יי (מלכים ב' י"ח ט"ז).

    וזה האמת כי פי יי דבר:

21. (כא)אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים

    מצודת דוד:איכה. מתאונן לומר איך ירושלים עיר אמונה נהפכה להיות משקרת בה׳ כזונה המשקרת בבעלה: מלאתי. מעולם היתה מלאה משפט והצדק התמיד בה ועתה נהפכו אנשים להיות מרצחים:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קריה. עיר:

    מלאתי. היו״ד נוספת ובעבור תוספות היו״ד נהפכה הה״א לתי״ו להסמיכה אל היו״ד:

    ילין. ענין התמדה וכן ולנה בתוך ביתו (זכריה ה׳:ד׳):

    רש"י

    לזונה. תועה מעל אלהיה:

    קריה. שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים:

    מלאתי משפט. כגון רבתי עם (איכה א):

    צדק ילין בה. תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום, ד"א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי':

    ועתה מרצחים. הרגו את אוריה הרגו את זכריה:

    אבן עזרא

    איכה. [וגו'] הנה הוכיחם הנביא ולא שמעו:

    לזונה. תחת אישה אחר היותה כאשה נאמנה:

    יו"ד מלאתי משפט נוסף כיו"ד גנובתי יום (בראשית ל"א ל"ט):

    צדק ילין בה ועתה מרצחים. הטעם על זמן עומד כי אין לו סימן בלשון הקודש:

    מרצחים. פועל יוצא לשני פעולים, והטעם על הדיינים:

22. (כב)כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם

    מצודת דוד:כספך. הכסף שאתה נותן לזולת הוא סיגים ואתה מרמה ומאנה אותו:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לסיגים. הוא פסולת הכסף כמו סיגים כסף היו (יחזקאל כ״ב:י״ח):

    סבאך. כן נקראים משקים המשכרים כמו ונסבאה שכר (לקמן כו):

    מהול. מזוג ומעורב ודומה לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב׳:ב׳):

    רש"י

    כספך היה לסיגים. שהיו עושין מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם:

    סבאך מהול מים. משקים שלכם מעורבים במים כדאיתא בפסיקתא, מהול מעורב ואין לו דמיון במקרא ומ"א פותר לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב') מעורבב:

    אבן עזרא

    כספך. דרך משל על השופטים ועל השרים, על כן אחריו שריך סוררים, והטעם המובחרים שבהם הם סיגים:

    ה"א מהול שורש ואין לו ריע במקרא:

23. (כג)שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם

    מצודת דוד:סוררים. סרים מדרך הטוב ומתחברים עם הגנבים: כלו. כל העם: שלמונים. האחד אומר לחבירו הצדיקני היום בדיני ולמחר אצדיקך בדינך: לא יבוא. בראותם שאף היתום לא הועיל עם כי הוא איש ומכ״ש היא ותחדל לבוא:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שלמונים. מל׳ תשלומין:

    רש"י

    סוררים. סרים מן הדרך הישרה:

    ורודף שלמונים. תשלומין ת"י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות:

    וריב אלמנה לא יבא אליהם. האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ"ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל:

    אבן עזרא

    שריך. שלמונים. מגזרת שלם ישלם (שמות כ"ב ה'). והטעם שהיו מטי משפט, ואומר הדיין תן לי כך, ואני אשלם לך הגמול בהשפטך עם רעך:

    יתום. שלא יפחדו ממנו אינם עושים לו משפט:

    וריב אלמנה. שיש לה, לא ירצו לשומעה, על כן לא יגיע אליהם:

24. (כד)לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי

    מצודת דוד:האדון. שהכל שלו ובידו מאין מוחה: אנחם. במה שאשלם כגמול אנחם על הכעס שהכעסוני:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אביר. ענין חוזק כמו מידי אביר יעקב (בראשית מ״ט:כ״ד):

    רש"י

    נאם האדון. שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים:

    אביר ישראל. תקפו של ישראל:

    הוי. ל' הזמנה והכרזה ודומה לו הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב' י') וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם:

    אבן עזרא

    לכן נאום. הוא שם כמו וינאמו נאום, והאומר נם תחת נאם הוא נם, כי לא יעלם האל"ף:

    וטעם האדון בעבור השופטים שהם אדוני הארץ:

    וטעם יי צבאות, שהוא באמת אדון והצבאות לעדים, ולמה נסמך השם לצבאות מפורש בשמואל:

    אביר ישראל. שהם במטה כנגר צבאות מעלה, כי גם הם יקראו צבאות השם ככתוב בתורה (שמות י"ב מ"א):

    הוי. כמו אוי להם בעשותי כך:

    אנחם. אמצא נחמה כי הכעיסוני, על דרך לשון בן אדם:

25. (כה)וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל־בְּדִילָיִךְ

    מצודת דוד:ואשיבה. להכותך מכה אחר מכה: ואצרוף. אסיר ממך הסיג כמו שמסירים כתמי הבגד ע״י הבורית ור״ל אכלה ממך הפושעים והמורדים:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ואצרוף. ענין זכוך וזקוק:

    כבור. כבורית שמנקין בו הבגדים מכתמיהם:

    בדיליך. היא מין מתכת כמו ואת הבדיל (במדבר לא):

    רש"י

    ואשיבה ידי עליך. מכה אחר מכה עד כלות הפושעים:

    כבור. ל' בורית סבו"ן בלע"ז ולשונו ל' נקיון כמו ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳) ע"ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו:

    סיגיך. האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג:

    כל בדיליך. בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי"ס בלע"ז:

    אבן עזרא

    ואשיבה ידי. מכתי, כמו הנה יד יי הויה (שמות ט' ג'):

    כבור. כאילו כבורית, והנכון שהוא כבור ידי (תהלים י"ח כ"ה):

    וטעם סיגיך בעבור שאמר בתחילה כספך היה לסיגים:

    ויאמר רבי משה הכהן נ"ע כי השבעה מיני מתכו' לא ימצאו במקר' על לשון רבים, והנה שכח כל בדיליך:

26. (כו)וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה

    מצודת דוד:ואשיבה. אעמיד עליך שופטים כשרים וצדיקים כמו שהיה מאז:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא

    רש"י

    כבראשונה. אעמיד לכם שופטים כשרים:

    עיר הצדק. כבתחלה צדק ילין בה:

    אבן עזרא

    ואשיבה שופטיך. הטעם שיגלו ישראל ושופטיהם, גם יסורו שופטי אחז ויעמיד חזקיהו שופטי צדק כי כן כתוב:

    כבראשונה. כימי דוד ושלמה, והבי"ת נוסף:

27. (כז)צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

    מצודת דוד:במשפט. ע״י המשפט שיעשה בה תהיה פדויה: ושביה. ההשבה מן הגולה תהיה ע״י הצדקה אשר יעשו:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, אבן עזרא

    רש"י

    במשפט תפדה. ע"י שיהיו בה עושה משפט:

    תפדה. מעונותיה:

    ושביה. עושי תשובה שבתוכה (בצדקה במצדיקים עצמם במשפט ובצדק' שבתוכה):

    אבן עזרא

    ציון. בעבור המשפט תפדה מיד סנחריב:

    ושביה. יפדו הם שעשו תשובה:

28. (כח)וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ

    מצודת דוד:ושבר. הפושעים והחוטאים שבהם ישברו יחדו זה כזה איש לא נעדר: יכלו. בלי שארית:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, אבן עזרא

    רש"י

    ושבר פושעים וגו'. שבכולן הוכיחן למעלה, והם פשעו בי, גוי חוטא, עזבו את ה':

    פושעים. מורדים והעובדים לעכו"ם:

    וחטאים. אלו עבריינים העוברים על שאר איסורין:

    אבן עזרא

    ושבר פושעים. היוצאים מתחת הרשות, והם חמורים מחטאים, והטעם על כל ערי יהודה הבצורות שנתפשו:

    ועוזבי יי כפול כמשפט:

29. (כט)כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם

    מצודת דוד:כי יבושו. עוזבי ה׳ יבושו אז ממה שחמדו האלים להעמיד עבודת כוכבים ומזלות בצלה כמ״ש תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד׳:י״ג): מהגנות. ממה שבחרו הגנות להעמיד בה עבודת כוכבים ומזלות כענין שנא׳ המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו):

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מאילים. שם אילן סרק כמו הנחמים באלים (לקמן נז):

    רש"י

    מאילים. לשון אלה מין אילן שקורין אולמ"א בלע"ז:

    אשר חמדתם. לעבוד תחתיהם עבוד' כוכבים כענין שנאמר תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד׳:י״ג):

    מהגנות. שם היו עובדים כוכבים כמה דאת אמר המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו יז):

    אבן עזרא

    כי. מאלים. מגזרת אלה (בראשית י"ח ו') וחוברה על סימן זכרי', כמו נשים, גם שלש סאים, והעד מהגנות:

    יש אומרים כי יו"ד יבושו תחת תי"ו הנוכח, וכמוהו אמרו רבים, ולפי דעתי שהוא דבק עם יכלו, ואחרי כן שב לדבר עם הנוכח, וכמוהו רבים:

    ותחפרו. כמו תבושו:

30. (ל)כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר־מַיִם אֵין לָהּ

    מצודת דוד:כי תהיו. בעבור שבחרתם באלה תהיו דומים להם בדבר העונש כי תהיו כמושים מבלי לחלוחית טובה כעלי אילן האלה הכמושים ביותר: אין לה. להשקותה ולרוות צמאונה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נבלת. ענין כמישה כמו נבל ציץ (לקמן מ):

    עלה. העלין שלה:

    רש"י

    נובלת עלה. העלה שלה נובלת כמוש פלישטיישנ"ט בלע"ז בבא עליו שרב או קרח הוא כמוש וליחלוחו אבד וכלה ואין נובל ל' רקבון כמו בלה שאין נו"ן נופלת באותו ל' אלא נובל ל' דבר הנלאה וכלה כמו מגזרת נבול תבול (שמות יח) כמו תנבול ומתרגמינן מילאה תילאה:

    אשר מים אין לה. להשקות זרעיה בדבר שחוטאים בו משווה פורענותם:

    אבן עזרא

    כי [וגו']. אחר שאמר שיבשו מהאילים שחמדו וגזלום, המשילם לאלה שנבלו עליה:

    ודקדוק נובלת עליה שהי' כן מפאת עליה וכן ותאבדו דרך (תהלים ב' י"ב), וכמהו שנאמר בוידוי קשינו עורף, והנה התברר כי מאילים מגזרת כאלה, והנה אחרי כן וכגנה:

31. (לא)וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה

    מצודת דוד:החסון. הפסל העשוי מעץ חזק כמ״ש עץ לא ירקב יבחר (לקמן מ) לנעורת. שהוא דבר חלש וקל להשרף: ופועלו. החרש העושה הפסל, היה דומה לניצוץ אש: שניהם. הפסל והחרש: ואין מכבה. לא ימצא מי מכבה ואין ביד הפסל לעזור ואף לא לעצמו:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    החסן. החזק וכן חסין יה (תהלים פט):

    לנעורת. היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן:

    לניצוץ. הוא הנתז מן הבערת האש וכן ונוצצים כעין נחושת (יחזקאל א׳:ז׳):

    ובערו. ענין שרפה והדלקה:

    מכבה. מלשון כבוי:

    רש"י

    החסון. התוקף שהיו אונסין את העניים וגוזלין אותן ומתחסנין בממון כמו שאמר למעלה וחברי גנבים יהיה אותו ממון לנעורת שמנערין מן הפשתן שהוא קל ונוח לישרף:

    ופעלו. והעושה אותו תוקף יהיה לניצוץ אש ובערו זה בזה. ניצוץ אישטנציל"א בלע"ז ת"י ופועלו ועובד ידיהון ואין זה אחר ל' העברית שא"כ היה לו לינקד ופעלו חטף קמץ ויהא נבאר ל' פעול עכשיו שהוא נקוד מלאפום (ר"ל חולם) נבאר ל' פועל:

    ואין מכבה. ת"י ולא יהא עליהון חייס:

    אבן עזרא

    והיה החסון. תקיף והוא תואר השם, כי השם הוא חוסן:

    לנעורת. הוא שינוער מהפשתים:

    לניצוץ. כמו שביבים, וכמוהו ונוצצים כעין נחשת קלל (יחזקאל א' ז'), והטעם על הפסילים שיחזקום שלא ימוטו, הפועלים בעת צרתם, בעבור שלא הושיעום,, ישרפום גם הם ישרפו:

    וזה טעם ובערו שניהם. כמו מדוע לא יבער הסנה (שמות ג' ג'):

    ואין מכבה. ואין עוזר: