שיר השירים פרק ו׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ

   מצודת דוד:אנה הלך דודך. כאשר שמעו הנערות אמריה כי נעמו, אמרו לה את היפה בנשים אם לא מצאת את דודך בעיר, אמרי נא להיכן הלך ולהיכן פנה, רוצה לומר אנה דרכו ללכת ונלך עמך לבקשו במקום ההוא כאילו תאמרנה אם את מתפחדת ללכת יחידי נלכה גם אנו בחברתך. והנמשל הוא כאילו יאמרו האומות אם הדבר כן הוא אמרי לנו היכן הוא, כלומר במה תשיב אותו אליך ובמה יתרצה ונעזור לך על ההשבה להספיק בידך להשיבו אליך, ולא נוסיף להדיחך עוד מאחריו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

   מצודת ציון

   אנה. להיכן כמו אנה אלך מרוחך (תהלים קלט ז):

   רש"י

   אנה הלך דודך. מאנים ומקנטרים האומות את ישראל אנה הלך דודך למה הניח אותך עזובה אלמנה:

   אנה פנה דודך. כשחזר והשרה רוחו על כורש ונתן רשות לבנות הבית והתחילו לבנות באו ואמרו להם אנה פנה דודך אם חוזר הוא אליך נבקשנו עמך כענין שנאמר (עזרא ד) וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל וגו' ויגשו אל זרובבל וגו' נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם וגו' וכוונתם לרעה כדי להשביתם מן המלאכה והם משיבים:

   מלבי"ם

   משל: השיר החמישי נמשך עד אחות לנו קטנה [ח' ח'], מספר כי באחרית הימים בא הדוד אל הרעיה לעין כל, ובנות ירושלים והמלך עצמו נתוכחו עמה בל תפרד מהם. והיא לבשה עוז ברוב אהבתה ותצא אל דודה אל המדבר ולא שבה עוד, עד ששררו המשוררים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי האהבה נצחה את כולם:

   אנה. אחר שהכירו בנות ירושלם מעלת הדוד ויקר האהבה הזאת מסכימים ללכת עמה לבקשו. שואלים, אנה הלך דודך אם יודעת מקומו, או עכ"פ אם אינך יודעת המקום שהוא שם, אנה פנה, לאיזה צד. ונבקשנו בצד ההוא:

   מליצה: השיר החמישי נמשך עד אחות לנו קטנה (ח' ח'), מספר כי באחרית הימים עת הגיע לשלמה מועד כל חי להאסף אל עמיו, אז בא הדוד העליון אל הרעיה נפש שלמה לאספה אליו אל צרור החיים לעין כל. ויספר את הוכוח שהתוכחו אז כחות הגויה והגוף עצמו עם הנפש בל תפרד מהם, אבל היא מתלבשת אז בעוז ה' לשוב אל האלהים אשר נתנה. כי עזה כמות אהבה, ובו יספר ענין הנפש בעת הגויעה ואחריו, עד תשוב אל מקורה בבית אביה:

   אנה. מספר כי עת הגיע לשלמה תור הגויעה, ואז הכירו גם בנות הגויה את מעלת הדוד העליון ויקר תשוקת הנפש האלהית אל הדבוק בו, והם מסכימים כולם לבקש את ה' ולהשתוקק אליו, ואז כי הגיע עת דודים שתאסף נפש שלמה אל עמה ואל אלהים, מתאספים כל בנות העיר, ר"ל כל כחות הגויה, אל הרעיה בת שמים, מבקשים להאסף עמה אל מקומה ואל דודה, ושואלים אותה אנה הלך דודך, ר"ל כי לפעמים תשיג הנפש את דודה בנבואה ורוה"ק, שאז לא תבקש רק את מקום ההשגה לבוא אל המקום שהמלך במסבו, ועל צד זה אמרו אנה הלך דודך. ולפעמים תשיג הנפש את האלהי ע"י העיון והמחקר, שבזה מוכרחת לתור גם את דרך ההשגה, כי החקירה תתע לפעמים בעיונה ולא תמצא הדרך הישר לבא ולראות פני אלהים. ועז"א אנה פנה דודך לאיזה צד, ונבקשהו ע"י העיון והדרישה:

   רלב"ג

   אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך:

   זה על צד הנמשל להורות שכל כחות הנפש כבר נכנעו לעבודת השכל הכנע שלם ולזה חשקו כולם לבקשו:

   תרגום

   אֲתִיבוּ נְבִיַּיָּא כַּד שְׁמַעוּ תּוּשְׁבַּחְתָּא דַּיָי מִפּוּם כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל וְכֵן אֲמַרוּ עַל אֵידֵין חוֹבָא אִסְתַּלַּקַת מִבֵּינַיִךְ שְׁכִינְתָא דַּיָי אַתְּ דְּשַׁפִּירָן עוּבָדַיִךְ מִכָּל אוּמַּיָּא וּלְאָן אֲתַר אִתְפְּנִי רְחִימִיךְ בְּאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ מִמַּקְדְּשַׁיִךְ אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבִין וּמָרוֹדִין וְאַשְׁתַּדּוּר דִי אִשְׁתְּכַחוּ בִּי אָמְרִין נְבִיַּיָּא כְּעַן הֲדַּרִי בִּתְיוּבְתָּא וּנְקוּם אַנְתְּ וְאַנַּן וּנְצַלֵּי קֳדָמוֹהִי וְנִבְעֵי רַחֲמִין עִמִּיךְ:

   ספורנו

   אנה הלך דודך. אמרו הכשדים מה היה לו שסלק שכינתו ממך:

   אנה פנה. בהסתירו פניו:

   ונבקשנו עמך. כאמר' נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם:

   תורה תמימה

   אנה הלך דודך. אומרים אומות העולם לישראל אנה הלך דודך ממצרים לים לסיני, משיבה כנסת ישראל, מה לכם לשאול עליו ואין לכם חלק בו, אנכי, מאחר שנדבקתי בו והוא בי [כמש"נ אני לדודי ודודי לי], יכולה אני לפרוש ממנו, וכל היכי דהוא – לגבאי אתא . (מ"ר)

2. (ב)דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים

   מצודת דוד:דודי ירד לגנו. כאילו משיבה לומר דרכו ללכת בגנים, ובודאי ירד שם אל בין ערוגות הבושם לרעות ולטייל בגנים, וללקוט שושנים להביאם לי תשורה והנמשל הוא אשר תשיב אמריה מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רנה של תורה ותפלה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב. וכאומרת הנה בעסק התורה והתפלה אפתנו לשוב אלי:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   לרעות. מלשון מרעה:

   רש"י

   דודי ירד לגנו. צוה לנו לבנות היכלו והיה שם עמנו:

   לערוגת הבשם. מקום מקטר הקטרת:

   לרעות בגנים. ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

   וללקט שושנים. שומע ומקשיב נדברים בתורתו ללקוט זכיותיהן ולכתבם בספר זכרון לפניו כענין שנאמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' וגו' ומה שאתם אומרים לבקשו עמנו ולבנות עמנו אני לדודי ולא אתם לו ולא תבנו עמנו כעניין שנאמר (עזרא ד) לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו ואומר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם:

   מלבי"ם

   משל: דודי. בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר"ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו:

   מליצה: דודי. בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר"ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי' שע"י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז"ל פסוק זה על מיתת הצדיקים:

   רלב"ג

   דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים:

   אמרה שדודה ירד לעבודת גנו להוציא הבושם אשר בו בכח אל הפועל והם המושכלות ולזה ישתדל לרעות בגנים האחרים ללקוט שושנים מהם והוא מה שיקנה אותו מן המוחשים בזה הדרוש אשר ישתדל עתה בהשגתו ר״ל המניע הראשון באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר ולזה יצטרך שיעזר על זה מכחות הנפש בכללם וישתדלו בכל עוז שלא ימנעהו מפעולתו:

   אבן עזרא

   הפעם הב' דודי ירד לגנו. כמשמעו:

   הפעם הג' ירד לגנו. עלה למרום להיות עם הצדיקים שהם משרתיו למעלה:

   תרגום

   וּמָרֵי עָלְמָא קַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן בְּרַעֲוָא וּנְחַת לְבָבֶל לְסַנְהֶדְּרִין דְּחַכִּימַיָּא וִיהַב רְוַחָא לְעַמֵּיהּ וְאַסֵּקִנּוּן מִגָּלוּתְהוֹן עַל יַד כּוֹרֶשׁ וְעֶזְרָא וּנְחֶמְיָה וּזְרוּבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְסָבֵי יְהוּדָאֵי וּבְנוֹ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא וּמַנִּיאוּ כָּהֲנַיָּא עַל קוּרְבָּנַיָּא וְלֵיוָאֵי עַל מַטְּרַת מֵימְרָא דְּקוּדְשָׁא וּשְׁלַח אִשָׁתָא מִן שְׁמַיָּא וְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנָא וְיָת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכִגְבַר דִּמְפַרְנֵיס יָת בְּרֵיהּ רְחִימֵיהּ בְּתַפְנוּקִּין כֵּן פַּנֵּיקִנּוּן וְכִגְבַר דִּמְגָבֵיב וַרְדִּין מִן מֵישְׁרָא כֵּן כַּנֵּישִׁנּוּן מִן בָּבֶל:

   ספורנו

   דודי ירד לגנו. בקהל קדושים אנשי כנסת הגדולה:

   לרעות בגנים. לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות כענין ישמח ה' במעשיו:

   וללקוט שושנים. שרידי עמו:

   אלשיך

   דודי ירד כו' ע"ד רז"ל בכתוב תשיב אמריה למו ואומרת דודי כו' והוא מאמז"ל דודי זה הקב"ה ירד לגנו זה העולם לרעות בגנים אלו בתי כנסיות וב"מ כו' וללקוט שושני' אם רואה צדיק מריח בו ונוטלו שהוא ששואב כמריח בשושנה ששואב למעל' בהריחו מרוח אפו כן שואב את נפש הצדיק אליו למעלה כנושקו והיא מיתת נשיקה זו היא תשובתה אליהם אל יעלה על רוחכ' תבקשוהו עמנו כי לו הונח הי' לכם איכות לכך הלא לא יבצר מכם מלבעוט בו כי הלא הוא ית' ירד לגנו כמדוב' ונוטל הצדיק היותר משוב ואיני בועטת בו יתברך על המיתו את הדבק בו ית' ואצ"ל שלא אבעיט כ"א אדרבא דודי לי ואני לו הרוע' בשושנים הם הצדיקי' הנז' שאם היותו יתברך רועה בם ולוקטם לא אמיש דבקותי ממנו כי אדרב' אכיר כי כאשר אדבק לדודי ידבק בי כן הוא גם בהיותו הרועה בשושנים כי למה שהצדיקים ידבקו בו ידבקם אליו ית' ואין מדה זו רק לי כנודע אך אתם ע"ג לא תעצרו כח לסבול זה כי הלא תבעטו בי כראות צדיק ורע לו לפי מראה עיניכם:

   תורה תמימה

   דודי ירד לגנו וגו'. והלא היה צ"ל דודי ירד לגנו [ומהו] לרעות בגנים, אלא דודי זה הקב"ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו אוה"ע, וללקוט בשושנים אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם . (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)

3. (ג)אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשׁוֹשַׁנִּים

   מצודת דוד:אני לדודי וגו׳. רוצה לומר כמו שכל תשוקתי היא אל דודי, כן תשוקתו אלי, והוא זה הרועה בשושנים להביא לי מהם תשורה והנמשל הוא לומר כמו שאני לא בחרתי באל נכר, כן הוא לא עזבני מכל וכל לבחור בעובדי גלולים, ואף עתה מקבל ברצון עסק התורה והתפלה ושמורים אצלו להשיב לי עליהם גמול טוב:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   הרועה בשושנים. הרועה את צאנו במרעה נוח וטוב:

   מלבי"ם

   משל: והיא אומרת אני לדודי ודודי הרועה לי במה שהביא לי שושנים למנחה:

   מליצה: אני. עתה מתחברת עם דודה העליון (שזה מיתת נשיקה) ואמרה אני לדודי, כי היא אשר מתחלת עתה בדבוק בזה ברוב תשוקתה אל האלהים, והרועה העליון מביא לה שושנים צמחי צדקתה ומעשיה הטובים לריח ניחוח:

   רלב"ג

   אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים:

   כבר קדם שקודם זה היה לשכל מונע באלו ההשגות מפני שני דברים. האחד מפני קושי היות חשוקתו לו ר״ל קושי הכנתה לו מה שיצטרך אליו בהשגתו. והשני מפני קושי היותו לו אבל יעלימו הטבעים הגופיים ממנו האמת אחר שהתחיל להשקיף בו להיות בהתבודדות אשר יצטרך אליו אל השכל באלו ההשגות משאר כחות הנפש מהקושי העצום. ומפני זה זכרה עתה שכבר הוסרו אלו המונעים אשר ימנעו היותה לו והיותו לה לפי שסבתם כמו שקדם בלתי הכנע כחות הנפש אל השכל בשלמות לפי מה שיצטרך בזאת ההשגה. ואולם קראה אותו רועה בשושנים כי מצד רעותו בשושנים יצטרך אליה. והנה אופן המשל בזה מבואר ממה שקדם:

   תרגום

   וּבְהַהוּא יוֹמָא אֲנָא אֶפְלַח לְמָרֵי עָלְמָא רְחִימִי וּרְחִימִי אַשְׁרִי שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ בֵּינִי וְזָן יָתִי בְּתַפְנוּקִּין:

   תורה תמימה

   אני לדודי וגו'. הובא לעיל פרשה ב' פסוק ט"ו בלשון דודי לי ואני לו.

4. (ד)יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

   מצודת דוד:יפה את רעיתי כתרצה. וכאשר נשמע אל החשוק נועם דבריה והפלגת תשוקתה אליו, שלח אמריו לקלסה, וכה אמר יפה את רעיתי כעיר תרצה, והיא היתה עיר יפה מאד בבנינים נפלאים (ועד שלא נבנית שומרון היתה עיר מלוכה למלכי ישראל): נאוה כירושלים. שהיתה נאה מאד בהפלגת הסדור וההנהגה: איומה כנדגלות. לפי רוב חשיבתך ומעלתך את מטלת אימה על רואך, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר עם כי את גולה וסורה, עם כל זה יפה את במעשים הגונים ובמדות ישרות, וכל האומות אינם חפצים להשחיתך עד התכלית כאילו היית המון עם רב מלומדי מלחמה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   כתרצה. שם עיר מלוכה למלכי ישראל:

   נאוה. נאה ויפה:

   איומה. מלשון אימה ופחד:

   כנדגלות. מלשון דגל ורוצה לומר מחנות בעלי דגל:

   רש"י

   יפה את רעיתי כתרצה. והקדוש ברוך הוא מקלסה על זאת יפה את רעיתי כשאת רצויה לי כך הוא נדרש בספרי:

   נאוה. את עתה כאשר בראשונה בירושלם:

   אימה כנדגלות. חיילי מלאכים אימתך אטיל עליהם שלא להלחם ולהשביתכם מן המלאכה כמו שנאמר בעזרא:

   מלבי"ם

   משל: יפה. [מאמר הדוד] את רעייתי יפה כתרצה ר"ל ע"י שנתרצית אלי שנית ושב רצוני עליך ואת נאוה כירושלים כולו, ר"ל ככל בנותיה, ואת איומה כנדגלות, כמחנות רבות. שכן יראו עתה מקרוב אליך:

   מליצה: יפה. (הדוד העליון אומר אל נפש שלמה). את יפה ע"י שנרצו מעשיך ונתכפרו עונותיך. ואת נאוה כירושלים, ר"ל ככל הגויה והמון כחותיה, שהיא ירושלים המליציית ובנותיה, כי את שקולה כנגד כולם והעקרית בעיני. ואת איומה כנדגלות רבים והמון מחנות, כי מן התורה ומע"ט שעסקת ופעלת, עמדו צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשמרך בכל דרכיך וזר לא יקרב אליך:

   רלב"ג

   יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם איומה כנדגלות:

   אחר שהוסרו ממנו אלו המונעים והכינה לו חשוקתו מה שיצטרך אליו בדרוש אשר החקירה בו עתה החל לשבח אותה באלו העניינים. ואמר שהיא יפה מאד לפי שכבר התקשטו כחות הנפש בכללם קשוט שלם. והמשילה לתרצה שהיתה עיר יפה מאד עד שליפיה היתה עיר מלוכה כמו שנזכר במלכים וכן הענין בירושלים. ואולם אמר איומה כנדגלות הוא להורות כי מה שתשיגהו ואם הוא פרטי הוא רוחני מאד כבר הופשט ממנו הרבה מהמשיגים ההיולאנים ובפרט במה שנקחהו מהכח הזוכר ולזה אמר שהיא נוראה כמו הכחות השכליות אשר ישיגו הרבוי והקבוץ הבלתי בעל תכלית לא שהיא נדגלת על זה האופן אבל לה מדרגה נפלאה מהרוחניות כמו שהתבאר בספר החוש והמוחש. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו איומה כנדגלות שהיא נוראה כמו החיילות הנדגלות ר״ל אשר להם נס ומנהיג כי הם יכוונו כלם לכונה אחת בהסכמה ולזה יהיה זה החיל נורא וכן הענין בה עם שאר כחות הנפש כי שאר הכחות כבר התקשטו הקשוט הראוי ונכנעו אל עבודת השכל ולזה הם כולם בהסכמה אחת בזה הפועל אשר תכוין אליו זאת החשוקה והנה זה הבאור האחרון נאות יותר מן הראשון לפי מה שאחשוב:

   אבן עזרא

   הפעם הא' כתרצה. [שם] מדינה ובדברי אחאב תמצאנה:

   איומה. [שיש אימה לכל רואיה ממנה] מן איום ונורא:

   כנדגלות. עמו [ה]מחנות שיש להן דגלים:

   הפעם הב' ענה כאשר ראה (אותה) יפה את כנדגלות המחנות בעלות הדגלים והנה שערך כעדר העזים ושניףך כרחלים (ו)כפלח הרמון רקתך והענין [הנה] אלה אותות שאת [היא] רעיתי הראשונה ולא תתערבי באחרות [כי אחת את ואין דומה] כי הנה המלך שלמה יש לו ששים מלכות אבל יונתי אחת היא ואפי׳ המלכות יאשרוה ויתמהו ויאמרו מי זאת הנשקפה כמו שחר:

   הפעם הג' אמרה [ה]שכינה אחר שחזרת בתשובה ובקשת אותי עתה תשובי למלכותך כבראשונה וזה על זמן בני חשמונאי שמאותן הימים מלכו ישראל:

   תרגום

   אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ כַּמָּה יָאֲיָא אַתְּ חַבִּיבְתִי בִּזְמָן דִּצְבוּתִיךְ לְמֶעֱבַד רְעוּתִי שַׁפִּיר בֵּית מַקְדְּשָׁא דִּבְנֵית לִי כְּמַקְדַּשׁ קַדְמַי דִּבְנָא לִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּירוּשְׁלֵם וְאֵימְתִיךְ עַל כָּל עַמְמַיָּא כְּיוֹמָא דְּהַלִּיכוּ אַרְבְּעַת טִקְסַיִךְ בְּמַדְבְּרָא:

   ספורנו

   יפה את רעיתי. אמר האל ית' עתה בבנין בית שני אל תוסיפי לסלק שכינתי מתוכך כי אמנם את עתה יפה בחכמת אנשי כנסת הגדולה:

   נאוה כירושלים. הראשונה שהיתה עיר הצדק כי שמה ישבו כסאות למשפט:

   איומה. כענין שמעון הצדיק עם אלכסנדרוס:

   כנדגלות. כמערכו' ישראל תהיו מכל מקום:

   אלשיך

   יפה את רעייתי כו'. לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל על בנות צלפחד כי בפרשת פנחס מונה את תרצה באחרונה ובפ' מסעי מונה אותה שניה ואמרו כי בפר' מסעי מונה אותם לפי שנות' ותרצה היא שניה בשנים אך בפ' פנחס מונה אותן לפי חכמתן וצדקתן נמצא כי גם שהצד השוה שבהן הוא כי כולם צדקניות תרצה היתה הקטנה בחכמה וצדקות מהן ונבא אל הענין והוא כי הנה מאז היחל הוא ית' לדבק בנו פתחי לי כו' וקמתי אני כו' ופתחתי אני לדודי וחמק עבר והסתיר פניו ועל יד כן מצאוני השומרים כו' הכוני פצעוני כו' אז בסבלי ייסורין חשבו הע"ג אבעט חליל' באלהי כי על אהבתי הוכיתי ואומר אליה' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו כו' ונמשך הויכוח עד כה עתה בא הוא ית' ומדבר על לב אומתו ואו' יפה את כו' כלו' אל יעלה על רוחך על אורך הגלות שכעורה את בעיני ואל תכלמי על מה שחמקתי עברתי ואסתיר פני ממך ובמקום שהיה להם לע"ג ליירא ממך אדרבא הכוך פצעוך כי דעי וראי כי הנה דרך המלך לישא אשה או מחמת ייחוסה או מחמת יופי' והנה ע"ד היופי הוא כנמשל בינינו לקוננו הוא הדבקות והכשרון יפה את רעיתי אך לא בעצם רק כתרצה הנמנית באחרונה מבנות צלפחד על היותה קטנה בחכמה וצדקות מאחיותיה כן גם את עם שטובה את אינך שלימה וע"כ הסתרתי פני ממך והכוך פצעוך ומצאוך צרות רבות ורעות ובמה שכתבנו למעלה שמה שחמק עבר היה על שלא העבי' העבירות בתחלה ונתעצלה ותשם לבה בתחלה על מצות מעשיות יאמר לפי דרכנו יפה את אך כתרצה שנתעצלה להתחכם והתאשר מאחותיה ובאה באחרונה כן גם את התעצלת ולא פתחת ואחרת מהסיר כפות המנעול עד בוש ולא שמפני כך אשווך אל הע"ג כאשר חשבו הם באו' אליך ונבקשנו עמך וגם אל תדמי בנפשך שאעזבך ואשימך תחת שר כהם גם שהארכתי גלותך כי הלא את נאוה כירושלים והיא כי נאוה הוא מל' אך נאותה להם שהוא נאותית והיות מקביל לו' כי כאשר היות ירושלים מוכנת להיות מקבלת השפע לכל העולם ומושב אלהי' כביכול שהוא למה שהיא כנגד ירושלים של מעלה והיא נאוה אל טובה מפאת היותה נאותה אל מה שלמעלה הימנה ככתוב אצלינו על כעיר שחוברה לה יחדו כן את נאוה כמוה נאוה אלי מקבלת אל שורשך לקבל השפע ולידבק בי בעצם ואל תתמה לומר א"כ איפה למה אגרע ותחת היות חתיתי על העו"ג וייראו ממני כי שם ה' נקרא עלי אדרבא הכוני פצוני ואהיה למרמס למו דעו כי הן אמת שאת איומ' שאימתך מוטלת על כל העולם אך כנדגלות והוא כי כאשר העיר או איש שעליו דגל המלך יראוהו אנשים אך בהסיר הדגל מעליו לא כן גם אתה לו היה צלם אלהים עליך שלם היה חיתתך מוטלת על הבריות אך משחת מאיש מראך ודגלו ית' איננו בידך ע"כ לא יראוך ויכלו לך או יקרא דגל שלנו אל עדיינו אשר פרקו מעל ראשינו בעגל כי מאז חל עלינו חובת גליות כנודע כמדובר על פסוק נשאו את רדידי מעלי לכן אל יקשה בעיניך בשלחם יד עליך כל אויביך וכל שונאיך אשר רדפוך וכהתימו להשיב ההכרחי חש פן נאמר לו ית' הלא אמרת אלי כי יפה אני אך לא בעצם רק כתרצה והיקלת בכשרוננו ושע"כ הכונו פצעונו העו"ג האם בכלל זה יכנס גם הצדיקים שהיו בנו בגלו' החיל הזה והכום פצעום כעשרה הרוגי מלוכה ודומיהם האם תאמר שלקלות כשרונם לקו ע"כ או' הוא יתב' אל תדמי כי מה שאמרתי יכלול השלמי' הנקראים עיני העדה כמאמרם ז"ל על ואם מעיני העדה כו' כי הלא הסבי עיניך וסלקי אותם מנגדי כי עליהם אמרתי שהם עיניך הנזכר השלמי' אצ"ל שלא היו כתרצה קטני הכשרון כ"א אדרבה הם הרהיבוני שכביכו"ל הגדילוני כד"א והתגדלתי והתקדשתי שעל יד המקדש שם שמי' בשלמים ההם ש"ש מתגדל וזהו שהם הרהבוני כלומר כי לא דברתי רק על יתר העם ומה שלא געלה נפשי ביתר העם או לפחות ברשעים שבכל דור ודור כ"א אדרבא הנני חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הנה הטע' הוא כי הנה יש סוגי' יש צדיקים גמורים ויש רשעים גמורי' גאים ורעים וחטאים פריצי הדורות ויש בינוניים המון עם הארץ מחוסרי תורה וע"כ יחסר מהם שלימות והנה על הצדיקים גמורים הלא אמרתי שהם הרהבוני ועל הרשעים גמורי' אל תתמה כי הנה שערך הם הגאים כשער ופסולת ומותר הגוף שהוא משל אל פסולת ישראל הם הגאי' ורשעים עזי פנים שבדור לא אפלא כי הלא רוב הבנים דומים לאחי האם וזרע ישראל הכל מיעקב ואחי אמותינו הם בני לבן והיו עזי פנים שעם שלא באו לעולם אלא בזכות יעקב כמאמר ז"ל על ויברך ה' אותך לרגלי כי מתחלה היתה רחל בתו רועה את הצאן כי בנים לא היו לו ואח"כ הוא אומר ויתן ביד בניו וכן הוא אומר וישמע את דברי בני לבן והנה ברדוף לבן להרוג את יעקב נאמר ויעקב תקע את אחיו כו' ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד והנה אחיו של יעקב הם בניו כמאמרם ז"ל ורש"י ז"ל וכן או' לבן תקע את אחיו יהיו בניו ולבן ובניו אלה בקשו לעקור את הכל ואין עזות גודל מזה שמציאות' היה בזכות יעקב ובקשו להורגו לולא ה' היה עם יעקב והסיר כח לבן במראות הלילה באומרו השמר מדבר עם יעקב מטוב ועד רע נמצא שבני לבן היו עזים ופריצים והם אחי אמותינו וא"כ לא נפלא אל מה שלא יעדרו פריצים בכל דור וזהו שערך הם פריצי העם כמדובר יש להם למי ידמו ואל תתמה על החפץ כי הלא הם כעדר אותן עזים הם אשר גלשו שגלש הוא יתברך כחן לבל יאבדו את יעקב והיכן היה זה ביעקב בגלעד כי שם נתקע אהלם ואין אלה רק בני לבן וזהו שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד כי שם גלשו כמדובר והם אחי אמותינו וש"ת כי מה שיצאו ממך רשעים הוא על פסולת אמותן אולי שלטו מצרים בהן כשלומית בת דברי וכמאמר ז"ל שהיו אומרים ע"ג אפשר שעל עצמם שלטו על נשותיהם לא שלטו ואיך יאמר הוא יתברך לבית אבותם לכן הוצרך הוא יתברך להטיל על כל משפחה שם י"ה באומרו הפלואי החצרוני כו' והוא שאמר הכתוב שבטי יה עדות לישראל אל תשית לבך לדבר הרע הזה חלילה כי הלא שניך הם הנשים כמפורש למעלה בפ' שניך כעדר הקצובות הם הנשים צדקניות כעדר הרחלים שהיו גן נעול כמשז"ל שנעלו דלתותיהן ואפשר שזה רמז באו' כעדר הרחלים שפתחן מכוסה באליה ומה שהיו עושות כמה כרכורין לשיזדווגו בעליהן אליהם מרחיצות אות' כו' ומציבות מראות נגד פניהם שיביטו יופי' במראות לקרב תאותם ומקשטות עצמן בהן כמאמר ז"ל על פ' תחת התפוח כו' אל תחשוב שלתאות משגל היו עושות רק לש"ש בל יאבד זרע ישראל והראיה שלא עלו במעלה מן הרחצה שע"י רחוץ את בעליהן נעשה כיור וכנו לרחצה מדה כנגד מדה ממראות שהיו מתקשטות בהן ואין זה רק להיותן עושות לש"ש והראיה חושיית לצניעתן היא כי הלא היו כלם מתאימות יולדות ששה בכרס אחד ואין זה רק מזכות הצניעות וכמאמז"ל על אשתך כגפן פוריה בזכות היותה בירכתי ביתך בזכות הצניעות וגם לא היו יולדות וקוברות כי ושכלה אין בהם כי כל זה ראיה על הכשרות ועל החלוקה השלישית הוא של המון העם בלתי תופסי התורה גם אלה יש בהם על מה שיסמוכו כי כפלח הרמון במצות הם רקתך רקני תורה כמארז"ל בכתוב אפי' רקנין שבך מלאים מצות כרמון וגם שאין ע"ה חסיד לפחות לבם נכון עם ה' וזהו מבעד לצמתך שהוא כפירש"י תוך השבכה ויהי' משל אל פנימיות הלב כי מהעד' הלמוד לא ירבו לעשות מצות אך לבם נכון לעשות:

   תורה תמימה

   יפה את וגו'. רבי יהודה ב"ר סימון פתר קרא בקרבנות, יפה את רעיתי כתרצה אלו הקרבנות שאתם מתרצים בהם כמש"נ ונרצה לו לכפר עליו, נאוה כירושלים אלו הקדשים שבירושלים, כמש"נ (יחזקאל ל״ו:ל״ז-ל״ח) כצאן קדשים כצאן ירושלים . (מ"ר)

   יפה את וגו'. דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה אלו נשי דור המדבר שלא נהנו מנזמיהן למעשה העגל. נאוה כירושלים – שכל מי שהיה רוצה ומבקש טיפוסים של פעור היה הולך ומוצאה בירושלים, הדא הוא דכתיב (ישעיהו י׳:י׳) ופסיליהם מירושלים ומשומרון . (שם)

   יפה את וגו'. דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה – כשאת רוצה, כד את בעי אי את בעי למילף מכלום , מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, אם לא מהן עצמן, כמש"נ ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב. (שם)

5. (ה)הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן־הַגִּלְעָד

   מצודת דוד:הסבי עיניך מנגדי. גם זה מדברי החשוק, ישלח אמריו לאמר לה בדרך חבה החזירי לי עיניך שהם מוסרים מנגד פני, כי מאז בהבטתם בי חזקו ואמצו את לבבי להיות נמשך אחריך והנמשל הוא כאילו יאמר להחכמים עיני העדה שיביטו גם עתה ויסתכלו בתורה ויעסקו בה, כי בה היו מוסיפים כח מאז בפמליא של מעלה, וגם עתה יאהבו בזה אל המקום ברוך הוא. וכאומר עם כי המה בגולה ואין עסק התורה מוספת כח כל כך כמו העסק בארץ ישראל, מכל מקום מוסיפים הם: שערך כעדר העזים. שער ראשך סרוק ומבהיק, כשער עדר העזים אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים ברדתם ממקום מרעיתם מהר הגלעד, וכאילו נסרקו במסרק והנמשל הוא על הנזירים המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה. וכאומר עם כי אין קרבן בגולה להביא במלאת ימי נזרן, מכל מקום חביבים הם לפני:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

   מצודת ציון

   הסבי. מלשון סבוב והחזרה:

   הרהיבוני. ענין התחזקות כמו תרהיבני בנפשי עוז (תהלים קלח ג):

   שגלשו. ענין מריטת השער:

   רש"י

   הסבי עיניך מנגדי. כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות ואומר לה הסבי עיניך מנגדי כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה כי איני יכול להתאפק:

   הרהיבני. הגיסו לבי כמו (תהלים צ) ורהבם עמל ואון (ישעיה ל) רהב הם שבת אישמיי"ר בלע"ז והדוגמא כך הוא אמר הקדוש ברוך הוא במקדש זה אי אפשר להשיב לכם ארון וכפרת וכרובי' שהם הרהיבוני בבית ראשון להראותכם חבה יתירה עד שמעלתם בי:

   שערך כעדר העזים. בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה

   מלבי"ם

   משל: הסבי. מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ"ל:

   מליצה: הסבי. מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד'). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:

   רלב"ג

   הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד: שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם:

   אמר זה להורות על חוזק חשקו בה כאלו יאמר שיופי עיניה ירהיבוהו ויוסיפו חשקו בה וספר בשבחיה במה שהכינתהו לו בזה הדרוש ובכלל במה שהכינתהו לו בהשגת החומר הרחוק והמניע הראשון והמשיגים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות. ולזה אמר שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד שניך כעדר הרחלים וגו׳ רצוני שכבר הכינה לו באמצעות החוש באלו ההקדמות אשר יצטרך אליהם באלו החקירות השנות מסכים ונאות וכבר התבאר אופן המשל בזה במה שקדם:

   אבן עזרא

   הפעם הא' הרהיבוני. [חזקו ממני או] הסירו רהבי וממשלתי מן המחצבת רהב [ורהבם עמל ואון]:

   הפעם הג' עתה תהיי עוד יפה ויפחדו ממך אומות העולם לכן יפסקו ממך נביאיך זהו [ענין] הסיבי עיניך לכן ישובו נזיריך ואנשי מלחמתך:

   תרגום

   אַסְחַרִי רַבָּנַיִךְ חַכִּימֵי כְּנִשְׁתָּא רַבְּתָא חֲזוֹר חֲזוֹר לְקִבְלִי דְּאִנּוּן אַמְלְכוּנִי בְּגָלוּתָא וְקָבְעֵי מִדְרַשָׁא לְאוּלְפַן אוֹרַיְתִי וּשְׁאָר זַעֲטוּטַיִךְ וְעַמָּא דְּאַרְעָא אַצְדִּיקוּ בְּמֵימַר פּוּמְּהוֹן כִּבְנוֹי דְּיַעֲקֹב דִּלְקַטוּ אַבְנִין וַעֲבַדוּ גַּלְשׁוֹשִׁיתָא בְּטוּרָא דְּגִלְעָד:

   ספורנו

   הסבי עיניך. הנביאים כאמרו ויעצם אם עיניכם את הנביאי':

   מנגדי. שלא יפגשו עמל חזון גם שיהיו ראוים לכך:

   שהם הרהיבוני. הם היו סבה שהתנשאתי להנקם מכם כאשר לא שמעת:

   שערך. כי אמנם מנהגי אבות הם נאותים ויקרים כמו שער של עדר העזי' המוכן להיות בגד חשוב וכן תנהיגו מנהגי נכבדים כאמרם והעמדנו עלינו מצות כו' ואין צורך עוד להנביאים: @66(ו)@77 שניך. הנלחמים כמו בני חשמונאי וזולתם:

   כעדר הרחלים. הם צדיקי' ויקרי' בעיני כעדר הרחלי' שמכניסים אותו למלת:

   מתאימות. ?בעיון ובמעשה:

   ושכולה אין בהם. אין בהם מורד מקדיח תבשילו:

   תורה תמימה

   הסבי עיניך וגו'. א"ר סימון, משל למלך שכעס על מטרונה ודחפה והוציאה מפלטין לחוץ, הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד, לכשעבר המלך, אמר העבירוה, שאיני יכול לסבול , כך בשעה שב"ד גוזרים תעניות ויחידים מתענים, אומר הקב"ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי , ובשעה שגוזרין ותינוקות מתענים אומר הקב"ה, איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם המליכוני עליהם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד , ובשעה שגורין וזקנים מתענין אומר הקב"ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם קבלו מלכותי עליהם בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע . (שם)

   שערך כעדר העזים. מה עז זו בזויה כך היו ישראל בזויין בשטים, כמש"נ וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו'. (מ"ר)

6. (ו)שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם

   מצודת דוד:שניך כעדר הרחלים. שניך המה לבנות במראה ומסודרות, כמו עדר הרחלים כשהם עולים מן הרחצה שמבהיקים בלובן צח: שכולם מתאימות. מוסב על השנים לומר אשר כל השנים שוות כתאומים ואין בהם שכולה, רוצה לומר לא נחסר אחד מהם ולא נפגם ולא נשתנה מראהו. והנמשל הוא על שוטרי העדה הממונים להכרית ולהשחית את החייבים במשפט, שהם נקיים מן העושק כעדר העולה מן הרחצה המנוקים מן הלכלוך, וישוו אלו לאלו, וכולם קדושים מנוקים מגזל ולא ימצא במי מהם נדנוד עושק.

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   מתאימות. מלשון תאומים:

   ושכולה. רוצה לומר חסרון ופגם ואמר בלשון השאלה:

   רש"י

   שניך. קצינים וגבורים שביך כולם לטובה:

   כעדר הרחלים. הרחל הזאת כולה קדושה צמרה לתכלת בשרה לקרבן קרניה לשופרות שוקיה לחלילין מעיה לכינורות עורה לתוף אבל הרשעים נמשלו לכלבים שאין מהם לקדושה כלום:

   תרגום

   וּכָהֲנַיָּא וְלֵיוָאֵי אָכְלֵי קוּרְבָּנַיִךְ וּמַעְשַׂר קוּדְשָׁא וְאַפְרָשׁוּתָא דָּכְיָן מִכָּל אוּנְסָא וְגָזֵילָא הֵיכְמָא דַּהֲווֹ דָּכְיָן עֶדְרֵי עָנָא דְּיַעֲקֹב בִּזְמָן דְּסָלְקָן מִן נַחְלָא דְּיוּבְקָא דְּלָא הֲוָת בְּהוֹן אֲנִיסָא וְגָזֵילָא וְכוּלְּהוֹן דָּמְיָן דָּא לְדָא וְיָלְדָן תְּיוֹמִין בְּכָל עִדָּן וּמַתְכְּלָא וְעַקְרָא לָא הֲוָת בְּהוֹן:

   תורה תמימה

   שניך כעדר הרחלים. מה רחל זו צנועה כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין. (שם)

   שכולם מתאימות. לשון זה נדרש לעיל בפרשה ד' פסוק ב'.

   כפלח הרמון רקתך. פסוק זה נדרש לעיל בפרשה ד' פסוק א' וג'.

7. (ז)כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ

   מצודת דוד:כפלח הרמון רקתך. גובה פניך מזה ומזה הוא סגלגל ואדום ומעורב בלובן כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון והמה נסתרים מבפנים להמסוה ובזה ממשיכים אהבה וחשק יותר מאילו היו גלוים מבלי מסוה. והנמשל הוא על שופטי העדה שהם פני הדור, שהמה ממולאים בכל חכמה ומדע כרמון המלאה לה גרגרים. והמה מסתירים החכמה בלבותם ואינם מתפארים בפני אנשים, וכאומר עם כי בגולה מלכי הגוים הם המעמידים שופטים בישראל עכ"ז לא ימצא מי יערב לבו לגשת להיות מן השופטים אם לא ימצא בו כל אלה. (ולא זכר שבח השפתים מה שזכר למעלה, כי הם המרמזים על הנביאים ואינם בגולה. ובעבור זה לא זכר גם שבח הדיבור כי הוא מרמז על הלוים העומדים על הדוכן לדבר בשיר ובגולה אין דוכן ואין שיר. וכן לא זכר שבח הצואר כי הוא מרמז על בית המקדש והוא חרב. וכן לא זכר שבח השדים כי הם מרמזים על המלך וכהן גדול ובגולה אין מלך ואין כהן גדול):

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רלב"ג, תרגום, ספורנו

   מצודת ציון

   כפלח. ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מא טז):

   רקתך. הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד יא):

   מבעד. מבפנים:

   לצמתך. היא המסוה המכסה את הפנים וכן גלי צמתך (ישעיה מז ב):

   רלב"ג

   כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך:

   זה הפסוק לפי המשל לבד להורות על יפיה וצניעותה. והנה בסדור שבחיה נעתק בזה המקום מהקודם ולא עברו שבחיה למטה מראשה בהדרגה כמו שעשה בהשגה הקודמת לפי שזאת ההשגה נעתק בה מהקודם בצד מה ר״ל העיון בחכמה הטבעית וזה כי מה שהקדימו החקירה עליו הם קודמות באופן מה לעניינים אשר תהיה החקירה בהם אחר זה כי הדברים הכוללים אשר הקדימו החקירה עליהם קודמים לדברים המיוחדים אם הקדימה ההיולאנית כמו הענין בחומר הרחוק אם הקדימה אשר על דרך הפועל והצורה והתכלית כמו הענין במניע הרחוק לפי מה שהתבאר בספר שאחר הטבע. ולא עברו שבחיה למטה מראשה שלא יהיה העתקם אל המאוחר רצוני במה שיחקור בדבר דבר מהדברים הטבעיים המיוחדים אל השגתם מהחוש אל הדברים המאוחרים והם המקרים והמשיגים כמו שיבא המאמר בזה במה שאחר זה:

   תרגום

   וּמַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאֵי כּוּלְּהוֹן מָלְיָן פִּקּוֹדַיָּא כְּרִמּוֹנָא בָּר מִן מַתִּתְיָה כָּהֲנָא רַבָּא וּבְנוֹהִי דְּאִנּוּן צַדִּיקִין מִכּוּלְּהוֹן וּמְקַיְּמִין פִּקּוֹדַיָּא וּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּצִחוּתָא:

   ספורנו

   כפלח הרמון רקתך. התלמידים שהגיעו להוראה הקרובים לעיני הדור כמו הרקה לעינים הם כמו פלח הרמון שגם שאינו רמון שלם הוא נאות בטעמו ומראהו כן מלאו דעת את ה' בעיון ובמעשה:

   מבעד לצמתך. מהיותם נבדלים מדעות זרות: וזה כי אמנם

8. (ח)שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר

   מצודת דוד:ששים המה מלכות. יתכן שבנשי המלך שלמה שהיו שבע מאות שרות, היו בהן ששים מופלגות ביופי ובמדות חמודות, ובג׳ מאות פלגשיו היו בהן פ׳ שהן מופלגות ביופי וכו׳ כאילו החשוק ישלח דברו לאמר הנה בנשי המלך השרות יש ששים מופלגות ביופי ובמדות חמודות, וכן בפלגשיו יש שמונים, וזולתם יש הרבה מן הנערות שהן מופלגות ביופי וכו׳. והנמשל הוא לומר כי הנה אמרו זרעו של שם בן נח נחלק אחר כך לששים עממים, וכינה אותם בשם מלכות להיותם מזרע שם הנאהב מהמקום ברוך הוא, והמבורך מפי נח אביו. וזרעו של יפת אחיו נחלק אחר כך לשמונים עממים, וכינה אותם בשם פילגשים להיותם מזרע יפת, שלא היה נאהב להמקום ברוך הוא כמו שם, אבל לא היה שנוא לפניו כמו חם, וזרעו של חם אחיהם נחלק אחר כך לעממים אין מספר. וכינה אותם בשם עלמות לבד, להיותם מזרע חם השנוא מהמקום ברוך הוא והמקולל מפי נח אביו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   ועלמות. נערות וכן עלמות אהבוך (לעיל א א):

   רש"י

   ששים המה מלכות. אברהם ויוצאי יריכו בני קטורה שש עשר', ישמעאל ובניו שלש עשרה, יצחק ובניו שלשה, בני יעקב שנים עשר, בני עשו שש עשרה, בדברי הימים, הרי ששים, ואם תאמר צא מהם תמנע שהיא אשה אברהם מן המנין:

   ושמנים פלגשים. נח ובניו עד אברהם תולדות יוצאי התיבה שמנים תמצאם וכשם שהמלכות שהם נשי המלך יתירות בגדולה על הפלגשים כך היו אברהם יוצאי יריכו חשובים גדולים ויתרים בחשיבות על הכל כאשר תראה הגר בת מלכים היתה תמנע בת שלטונים היתה ונעשית פלגש לעשו ואומר (בראשית יד) אל עמק שוה וגו' הושוו כלם בעצה אחת והמליכו את אברהם עליהם:

   ועלמות אין מספר. למשפחות הרבה נחלקו כל אלה:

   מלבי"ם

   משל: ששים. [רואה כי בנות ירושלים באים שמה ועומדים סביבה] אומרת אליהן, הלא יש לו לשלמה נשים רבות ששים מלכות ושמונים פלגשים ורב עלמות. ולמה לו עוד לעשוק את רעיתי שהיא יחידה אצלי, כי.

   מליצה: ששים. ישים פניו אל בנות ירושלים, שהם כחות הגויה המתאספים עתה סביב הנפש, אמר הלא יש לו לשלמה, שהיא הכח המושל בגויה, נשים וכחות רבות, ששים מלכות. ר"ל כחות ראשיות המושלות בגויה, ותחתיהן שמונים כחות פחותות מהן במדרגה כמדרגת הפלגשים, ותחתיהן עלמות אין מספר, ר"ל יתר תכונות ומדות וכחות אשר אין מספר להן:

   רלב"ג

   ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר:

   ראוי שתדע כי כחות הנפש הם בכללם על שלשה פנים. מין ראשיי. ומין מכין והוא ראשיית מה. ומין בלתי ראשיי ובלתי מכין. והוא מבואר שמספר הכחות הנפשיות אשר בבעל חיים הם רבות מאד עם שבכל אבר פעולה מיוחדת לו עם זה תנועות מה וכח זן ומגדל ומושך ומחזיק ודוחה וזולת זה מהכחות אשר אי אפשר לאבר מהאברים שימנע מהם אם לא יהיה בסבת חולי או חסרון ביצירה. וכאשר נתן לכל פעולה מהם ולכל כח מהכחות ולכל תמונה מהתמונות כח נפשו תסודר ממנו יהיו הכחות הנפשיות רבים בלי ספק וזה מבואר למי שעיין בנתוח עיון מעט. וזה כי העצלי׳ רבים ולכל אחד מהם תנועות רבות בליפים מתחלפים. ובכלל הנה לכל דבר מאלו הדברים כלי מיוחד וכח נפשי מיוחד לפי שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ראוי שלא יסודר מכלי אחד מצד מה שהוא אחד רק פעולה אחת שאם היה אפשר זה היה לחמר האחד יותר מצורה אחת וזה מבואר הבטול. והנה דמיון המכין מאלו הכחות הם כמו הפה והאצטומכא שיכינו אל הכבד המזון אשר אפשר לו שישנהו וישיבהו דם. והכבד הוא גם כן מכין באופן מה במה שישלחהו אל הלב מהדם להשלים הוייתו בלב ולהשתלח מהלב אל שאר האברים דרך הדופקים והעצבים והעצלי' אשר ישלם באמצעותם זה הפועל לפה ולאצטומכא ולכבד הנה גם כן מכינים בצד מה כי הם דדך אל הובלת הרוח היסודי אל אלו האברים אשר יגיע אליהם. ומשל הראשים באופן מה הלב והכבד במה שישלחהו מהדם אל האברים בזולת שתשלם הויתו בלב והמוח וחוט השדרה והעצב וזה שאע״פ שהראשי במוחלט הוא אחד לבד והוא הלב כמו שהתבאר בספר בעלי חיים הנה לאלו ולמה שידמה להם ראשיות מה. וכן הכחות המשיגות הן אם ראשיות אם מכינות. ובכלל הנה כל כח ישתלשל ממנו פועל לאבר א' זולתי נושאו הוא אם ראשיי אם מכין והכחות האחרונות אשר באבר אבר אשר לא יסודר מהם פועל לזולתם אינם לא ראשיות ולא מכינות. והוא מבואר שהכחות הראשיות רבות ויותר מהמה הכחות האחרונות והם אשר אינם לא ראשיות ולא מכינות. והנה המשיל הכחות הראשיות למלכות להיות להם ראשיית מה והם תחת ראש אחד והוא המלך והכחות המכינות לפילגשים לפי שהפילגש היא משרתת ולה ראשיית מה והכחות שאינם ראשיות ולא מכינות קרא עלמות כי אין לעלמות ראשיית באחד מהאופנים והנה הוא יאמר שהכחות אשר הם מלכות הם מספר רב והכחות הפילגשים הם מספר יותר רב והעלמות הם רבוי מופלג עד שיאמר לקושי המנות שאין לו תכלית:

   אבן עזרא

   הפעם הג' ששים המה מלכות. הם אלופים שהיו בשעיר:

   ושמני׳ פילגשים. נח ובניו (וכן הם במספר):

   ועלמות. בני ישמעאל:

   תרגום

   בֵּאדַיִן קָמוּ יַוְנָאֵי וּכְנַשׁוּ שִׁתִּין מַלְכִין מִבְּנוֹי דְּעֵשָׂו מְלוּבְּשִׁין שִׁרְיוֹנִין רָכְבִין עַל סוּסָוָן וּפָרָשִׁין וּתְמַנְיָן דּוּכסִין מִבְּנוֹי דְּיִשְׁמָעֵאל רָכְבִין עַל פִּילַיָּא בָּר מִן שְׁאָר עַמְמַיָּא וְלִישָׁנַיָּא דְּלֵית לְהוֹן מִנְיָן וּמַנִּיאוּ אַנְטְיוּכַס מַלְכָּא עֲלֵיהוֹן לְרֵישָׁא וַאֲתוֹ לְאָגָחָא קְרָבָא בִּירוּשְׁלַם:

   ספורנו

   ששים המה. רבו דעות חכמי קדם החוקרים באלהיות:

   ושמנים פלגשים. ויותר מהמה החוקרים בטבעיו':

   ועלמות אין מספר. המורים עניני העולם:

   אלשיך

   ששים המה מלכות כו' ארז"ל ששים המה מלכות אלו ששים רבוא מבן עשרים שנה ולמעלה שיצאו ממצרים ושמנים פלגשים אלו שמני' רבוא מבן עשרים ולמטה ועלמות אין מספר אלו הקטנים ויתכן לפי זה יאמר שאומר הוא יתברך הלא אמרתי כי יפה את רעיתי אך כתרצה קלת השלימות מלבד עיניך אשר הרהיבוני שקדשו שמי ושיש בכם רשעי' וגאים דומים לשער הראש אל יעלה על רוחך כי גם כללות האומה קל ערכה לפני באופן שתתייאש מהדבקי בך כי הלא יש בך יתרון גדול מאד על כל אומה ולשון הלא הוא כי שורשך קדוש מאד מאחדות הקדוש' כי הלא המה ששים רבוא היו מעשרים שנה ומעלה ושמנים רבוא פחותי' מבן עשרים וקטנים אין מספר ועם כל זה כולם נכללים לאחת כי כל ישראל נפש אחת יקראו להיות כל נשמותן משורש אחדות הקדושה מתחת כסא הכבוד כדבר שנאמר בבני עשו נפשות וביעקב שבעים נפש וזהו אחת היא יונתי כו' שכל רבוי הפרטי' האלו אחת הן וע"כ הית' יונתי שלא המרתני במצרים בצאתה עם שנתגדלה בגילולי מצרים והערת למו' נפשה על דבר הטלה שמשכו ושחטו לעיניהם וזהו יונתי כיונה הבלתי ממירה בת זוגה וגם תמתי שהלכה אחר משה ואהרן המדברה בבצק במשארותם ולא אמרו איה מאכלים נאותים לחולים וזקנים ועוברות ומניקות כמאמרז"ל במה שאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר וזהו תמתי ומזה נמשך שבהיותה אחת בעצם בעלת אחדות בהגיעם להר סיני כד"א ויחן שם ישראל נגד ההר ולא נאמר ויחנו כי מיד היחלו ליטהר מזוהמתן וקנו אחדות על יד היות שם שכינה בהר שקדמה להם ואז נעשתה מרכבה אל השכינה שהיא אמה באמת כמאמרנו על פסוק ואתה מרבבות קדש שהניח מרכבות המלאכים ובא והשרה שכינתו על ישראל וזה יאמר אחת היא לאמה שע"י היותה אחת היתה לאמה מרכבה אליה וכהתם בעצם חלאת הזוהמא ביום הששי במעמד מתן תורה שאז פסקה הזוהמא בעצם על יד ההתערבות של הששה ימי' שעל כן זכו כלן כאחד להנבא בהקיץ ולא עצרם הגשם והעדר הכנה ככתוב אצלנו כי נפסק מכולם הזוהמא להכינם להנבא ואז אצ"ל שקנו דבקות עם השכינה היא אמן להיות' מרכבה אליה כי אם גם ברה ונקי' מזוהמא היתה בעלת בהירות וספריות ליולדתה כי אחר היותה מרכבה אל השכינה על כן עוד היתה ברה לבא אל תוך אמה שחזרה כביכו"ל אל קרב אמה ותהר ממנה וילדתה פעם שנית והוא כי על יד שמוע דברותיו יתברך יצאו כל נפשות ונשאבו בשכינה כמיתת נשיקה ותבאנה אל קרבה כביכו"ל לרוב בהירותן ואחר כן שבה השכינה כיולדת אותן ומתוכה החזיר הנשמות לפגרים מתים וז"א ברה היא ליולדתה כי לא הי' זה לישראל אם לא מפאת בהירות רב כנודע וכ"כ נתפרסם גודל ערכה למעלה שראוה בנות הם שרים של מעלה ויאשרוה והוא מאמר ספר הזוהר פ' בלק כי שרי העו"ג כלם נתנו מתנות לישראל וכן אמרו בגמר' שאין צריך לומר מלאכים כי אם גם מלאך המות וקראם בנות לשון נקב' להיותם מקבלי השפע לאומותיהן מלכות ופלגשים מלכים ושרים של העו"ג ויהללוה כמאמרז"ל שבקולות וברקים שבמתן תורה נתקבלו האומות אצל בלעם ואמרו שמא מביא הקב"ה מבול לעולם אמר להם ה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה ענו ואמרו ה' יברך את עמו בשלום וכן כמה מאמרים אין מספר שהיו האומות משבחות אז את ישראל:

   עוד יתכן במאמרז"ל ס' המה מלכות כו' ששים ושמנים הם ק"מ הם שבעים אומות שיודעים כו' ושבעים שיודעים כו' הורו דעתם שעל האומות ידבר ואפשר לפי זה יאמר הלא אמרתי שאינך כדאי כעת לידבק בי באושר העתיד רק כתרצה קצת השלמות וחלקתי חלקים בלתי שוים בחינת עיניך ובחינת שער ובחינת רקנים מתורה שבך שגם בהם מצות אל יעלה על רוחך כי קלה את בעיני ואולי אבחר באומה זולתך או אגעל בחלק מחלקי אומתך הבלתי נאותים כי הלא דע לך כי הצד השוה שבכל כללות חלקיך הוא כי עלית על כל אומה ולשון באיכות קדושה ואחדות כל כללות האומה כי הלא ששים המה מלכות כו' שכל אומה יש לה שורש בשר שלה למעלה ועל כן עולים למנין זה ועלמות הן נפשותיהן אין מספר לייחדם בו כי בכלל מספר לא יבאו כא' כי נפרדות הן זו מזו אך אחת היא כו' כולן נפש אחת כמדובר למעלה עד סוף הפסוק ומה הוא ההלול שיהללוה עלמות ופלגשים הוא שאמרו מי זאת הנשקפה כמו שחר כו' כי בשלשה הדרגות בלבד עלתה כמתהומא דארעא ועד רום רקיעא כי הלא במצרים כשהיחלה להשקיף באמונה האמתית הית' השקפתה בלתי ברה באמת רק כמו שחר ומיד בפסח ומילה היה לה יופי מעשים טובים אך כלבנה שלא יבצר מהיות בה פגימה וכן היו אז ישראל כי כי גם אז בקרוב וימרו על ים בים סוף ודאי זו כחה לאלהיה שהוא מן הפלא כי מיד עלתה והיתה ברה כחמה כי פסקה זוהמתן בהר סיני ולא עוד אלא כי מיד אחרי כן היתה איומה כנדגלות שהיתה אימתה מוטל' על הבריות כמו מהנדגלות הם ארבעה דגלי המרכבה שארז"ל שהיו ארבע' מחנות שכינה במתן תורה בדגליהם שעל כן נתאוו ישראל וניתן למו והוא מאמרז"ל שהיו הע"ג אומרים אין אלו אלא אלהות שתשמישן באש עמוד אש לילה ועמוד ענן עולה ושני זקוקין דנור יוצאין מבין בדי הארון ואוכלת כל נחש שרף ועקרב וע"כ היתה אימת ישראל עליהם וז"א איומה כנדגלות שהית' איומה באומרם העו"ג כי היו ישראל כנדגלות הם ארבע' מחנות שכינה בארבע דגליהן כי היו מחנות ישראל בעיניהם כמחנו' שכינה וכן אני ה' אלהיך האומר לך כי כדבריהם כן היה כי כאשר חמדת ליעשות ארבע מחנות בארבע דגלים שאעשה מכם מרכבה כאשר בארבע מחנות שכינה בדגליהם כן עשיתי כי הנחתי מלאכי השרת ואל גנת אגוז ירדתי והוא כי הלא דמיתיך רעיתי אל האגוז כי בהסיר מעליה שתי קליפות נתגלו בתוכה ארבע חלקי אוכל פנימה שוים ודבקים כן אחרי הסירך שתי קליפין כאגוז הם שתי עורות מילה ופריעה נגלה שלמותך וזכית והיית לארבע מחנות כארבע' חלוקי אוכל האגוז ואז ירדתי עליך ותהי' לי למרכבה וכ"כ רב כשרונך כי נתראתי לראות באבי הנחל הוא ההפרחות הנמשכות מימי הנחל והוא כי במתן תורה הוריד הוא יתברך נחל שוטף שפע להריק על ישראל וממנו הוכנו וקבלו רוח קדוש ונבואה ואפי' הדורות העתידים קבלו נפשותם כל מה שעתיד כל נביא להנבא וכל תלמיד חכם וכל תלמיד ותיק מה שעתיד לחדש כמאמרם ז"ל בשמות רבה וזהו לראות באבי הנחל איך הפריחו מחמת שפע הנחל ומה שהי' צודק ע"פ ההשערה שהיה ראוי יפריחו הם השלמים שבישראל המשולים לגפן וזהו ירדתי לראות בהפרחות הנמשכות מהנחל והיה העיקר לראות הפרחה הגפן ואחרי כן ראיתי שלא בלבד המשולים לגפן כי אם גם המשולים לרמונים הם הרקים שבך כד"א כפלך הרימון רקתך וזהו הנצו הרמונים ולא אמר ההנצו אם היה חוזר אל אומרו לראות: אך שעור הכתוב העיקר היה לראות באבי הנחל אם פרחה הגפן והנה הנצו הרמונים גם הם ומה גם עתה הגפן כי גם הרקים שבישראל ניבאו וישקם ה' מנשיקות פיהו שהיא השגה גדולה עד מאד. משיבים ישראל ואומרים לא ידעתי כו' לומר הנה לא מחכמה שהיתה בי להשגה ההיא השגתיה כי הלא לא ידעתי אך מה שאגזור אומר הוא כי נפשי שמתני במעלה זו כי מפאת היות נפשותינו מתייחסות לנפש אחד להיותן מתחת כסא הכבוד מחמתן זכיתי לכך כלומר וגם עתה עדיין נפשותינו משם המה ולמה נגרע גם עתה בדורות הגלות החיל הזה משיב הוא ית' ואומ' מרכבות עמי נדיב לומר הלא הבחירה חפשי היתה כ"א לא היית נדיב בבחירתך לא היה מועיל איכות הנפש וזהו מרכבות עמי נדיב לומר עמי הוא שהיה אז נדיב והנדיבות בחירתו הטובה לבחור בטוב עלה במעלת היותו מרכבות אל השכינה ואמר מרכבות לשון רבים על כי אין השראת שכינה בכולם בשוה רק בכל אחד לפי הכנתו:

   תורה תמימה

   ששים המה וגו'. רבי חייא צפוראה פתר קראה באוה"ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים הרי ק"מ, ארבעים מהם יש להם לשון ואין להם כתב וארבעים מהם אין להם לשון ויש להם כתב, ועלמות אין מספר, השאר מהם, שאין להם לא כתב ולא לשון, יכול אף ישראל כן, ת"ל (אסתר ט') ואל היהודים ככתבם וכלשונם. (שם)

   ששים המה וגו'. ר' לוי פתר קרא באוה"ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים היי ק"מ, שבעים מהם מכירים אבותיהם ואין מכירים אמותיהם, ושבעים מהם מכירין אמותיהם ואין מכירים אבותיהם, ועלמות אין מספר – שאין מכירין אבותיהם ואמותיהם, יכול אף ישראל כן, ת"ל ויתילדו על משפחותם לבית אבותם . (שם)

   ששים המה וגו'. רבי יצחק פתר קראי בפרשיותיה של תורה, ששים המה מלכות – אלו ששים מסכתות של הלכות , ושמונים פלגשים – אלו פ' פרשיות שבתירת כהנים , ועלמות אין מספר – אין קץ לתוספתות , יכול שהן חולקין אלו עם אלו, ת"ל יונתי תמתי אחת היא, כולן דורשין מטעם אחד, מהלכה אתת מגזרה שוה אחת, מק"ו אחד . (מ"ר)

   ששים המה וגו'. רבי יודן ב"ר אלעאי פתר קרא בעץ חיים ובגן עדן, ששים המה מלכות אלו ששים חבורות של צדיקים שיושבות בגן עדן תחת עץ החיים ועוסקות בתירה, ושמונים פלגשים אלו שמונים הבורות בינוניות שעוסקות בתורה חוץ לעץ החיים , ועלמות אין מספר, אין קץ לתלמידים, יכול מפני שהן חלוקין זה עם זה, ת"ל אחת היא יונתי תמתי, כולן דורשין מטעם אחד מהלכה אחת מגז"ש אחת מק"ו אחד. (שם)

   ששים המת וגו'. רבנן פתרי קראי ביוצאי מצרים, ששים המה מלכות, אלו ששים רבוא שיצאו מבן עשרים ולמעלה, ושמונים פלגשים אלו שמונים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים ולמטה, ועלמות אין מספר – אין קץ ואין סכום לגרים . (שם)

9. (ט)אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ

   מצודת דוד:אחת היא. אבל רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה ותמימה באהבתה אלי, היא אחת ומיוחדת בכולן ואין להעריכן אליה וזהו על כי היא אחת ויחידה לאמה, ושמה בה כל מגמתה לפלס מעגל דרכיה להיישירה בכל עוז והיא ברה וצחה בעבור אמה שילדתה, כי השתדלה לצחצחה ולמרקה בתמרוקי הנשים. והנמשל הוא לומר הנה כנסת ישראל היא המיוחדת שבכל העמים, כי מקור מחצבתה היו קודש הם האבות והאמהות, והם השרישו בלבה אהבת ה׳: ראוה בנות. כשראוה העלמות בכשרון מעשיה ובהפלגת יופיה, היו מאשרות ומשבחות אותה וכאשר ראוה נשי המלך ופילגשיו, היו מהללות אותה כאלו הודו בעצמן שהיא עלתה על כלן. והנמשל הוא על חכמי האומות שכלן מפארים את ישראל ומודים בשבחם:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

   מצודת ציון

   ברה. מלשון ברור ונקי:

   ויאשרוה. ענין הלול ושבח כמו אשרי האיש (תהלים א א):

   רש"י

   אחת היא יונתי. ומכולם אחת היא הנבחרת לי ליונה תמה שהיא תמימת לב עם בן זוגה:

   אחת היא לאמה. לכנסייתה הרבה מחלוקות בבתי מדרשות כלם לבם להבין תורה על מכונה ואל אמתתה:

   ברה היא ליולדתה. יעקב ראה אותה מטה שלימה בלא פסול והודה וקילס למקום שנאמר (בראשית טו) וישתחו ישראל על ראש המטה:

   ראוה בנות. את ישראל בגדולתה:

   ויאשרוה. ומה הוא קילוסך—

   מלבי"ם

   משל: אחת היא אלי יונתי תמתי, אין לי ידידה זולתה. שב לאמר. אבל היא ג"כ אחת לאמה. שלא ילדה עוד האם בת כמוה, והיא ברה ונבחרת ליולדתה. כאילו יולדתה בררה לעצמה היופי והחן הנמצא בתבל וילדה הבת הזאת. עד כי הבנות כולנה ראוה ויאשרוה. וגם מלכות ופלגשים של שלמה הגם שהן צרות לה ראוה ויהללוה:

   מליצה: אבל אחת היא יונתי תמתי הנפש הקדושה היא יחידה ביניהם, אין לה ריע ואחות בין כחות הבשר כולם, כי נבדלת היא מכל תולדות העולם השפל הלזו, אחת היא לאמה (כבר בארנו א' ו') שהגוף יקרא במליצה אם הנפש שהגויה לא הוציאה רעיה כזאת בכל הבנות והכחות אשר הוציאה וגם היא ברה ליולדתה. היא הבר והסולת של הטבע בכללה שאחר שעלתה הטבע מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אז יצאה בת שמים הלזו המובחרת מכולם, עטרת הנפשות וצפירת הבריאה, עד שהבנות כלנה יאשרו אותה, כי יכירו כל בנות הבריאה שהיא המאושרת מכולם והיא האושר האמיתי, היא לבדה חלק ה' בעולמו, וגם מלכות ופלגשים שהם כחות הגויה כלנה, יהללו אותה כי היא לבדה בלתי בת תמותה היודעת והמשכלת ואין דומה לה בכל כחות הנתלות בגויה:

   רלב"ג

   אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה כרה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה:

   אמר משבח חשוקתו שהיא אחת לבד אין לה רבוי וזה כי משאר הכחות ימצא מה שיש לו רבוי באופן מה כמו הזן שהוא באבר אבר מה שיחדהו וכן הענין במה שידמה לזה. ואולם זה הכח הנפשי אשר ילך מהשכל במדרגת ההיולי הוא אחד אין רבוי בו והוא הולך מדרגת הצורה והשלמות משאר כחות הנפש זולת השכל ולזה אמר שהיא ברה ליולדתה והיא הנפש וששאר הכחות הנפשיות והם העלמות והמלכות והפילגשים יהללוה ויאשרוה:

   אבן עזרא

   הפעם הג' אחת היא. שלא נתערבה באומות העולם:

   תרגום

   וּבְעִדָּנָא הַהוּא הֲוָת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא שְׁלִימְתָא פָּלְחָא בְּלֵב חַד לְמָרָהָא וְאָחְדָא לְאוֹרָיְתָא וְעָסְקָא בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא בְּלֵב שְׁלִים וּבְרִירָן זָכְוָתָהָא כְּיוֹמָא דִּנְפַקַת מִמִּצְרַיִם הָא בְּכֵן נְפַקוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאֵי וּמַתִּתְיָה וְכָל עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל וַאֲגִיחוּ בְּהוֹן קְרָבָא וּמְסַר יְיָ יָתְהוֹן בְּיַדְהוֹן וְכַד חֲזוֹ יָתְבֵי פִּלְכַּיָּא אַשַּׁרוּ יָתְהוֹן וּמַלְכְוָת אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָּא וְקַלִיסוּ לְהוֹן:

   ספורנו

   אחת היא יונתי. שהיתה דבקה בי כיונה לבעלה:

   תמתי. השלמה:

   אחת היא לאמה. לשרה תחוללכם לא לאברהם שיצא ממנו ישמעאל:

   ראוה בנות ויאשרוה. כענין רחב באמרה כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת:

   מלכות ופלגשים. מלכת שבא ושפחותיה כאמרה אשרי אנשיך ואשרי עבדיו אלה כו':

   תורה תמימה

   אחת היא וגו'. אחת היא יונתי תמתי – זו כנסת ישראל, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחת היא לאמה, שנאמר (ישעיהו נ״א:ד׳) הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, לאמי כתיב , ברה היא ליולדתה – בר מינה לית ליולדתה , ראוה בנות ויאשרוה – כמש"נ (מלאכי ג׳:י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים, מלכות ופלגשים ויהללוה – כמש"נ (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אומניך. (שם)

   יארח היא וגו'. אחת היא יונתי תמתי – זה אברהם, שנאמר (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם , אחת היא לאמה – זה יצחק שהיה יחיד לאמו , ברה היא ליולדתה – זה יעקב שהיה ברור ליולדתו לצדיק גמור . (שם)

   ראוה בנות ויאשרוה. אלו השבטים, שנאמר והקול נשמע בית פרעה , דבר אחר, ראוה בנות ויאשרוה זו לאה, שנאמר באשרי כי אשרוני בנות. (שם)

   מלכות ופלגשים ויהללוה. זה יוסף, שנאמר ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה . (מ"ר)

10. (י)מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

    מצודת דוד:מי זאת הנשקפה וגו׳. הלשון הזה יורה על ענין שבח וחשיבות, וכן מי מלל לאברהם ומוסב למעלה לומר כן היה הקילוס שקלסוה הבנות והמלכות והפלגשים, וכה אמרו ראו מי היא, וכמה גדולה וחשובה היא זאת אשר מתחלה היתה נשקפה ונראה כזוהר כוכב השחר, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשית יפה כלבנה, ואחר זה הוסיפה עוד ביופי עד שנעשית ברה כחמה, לא כדרך שאר הנשים שנכחש יפיין כשהן מזדקנות. והנמשל הוא לומר כמה גדולה האומה ההיא שבכל פעם מוספת על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה: איומה כנדגלות. לפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר כל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית, כאילו היתה המון עם רב מלמדי מלחמה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

    מצודת ציון

    הנשקפה. ענין ראיה והבטה כמו בעד החלון נשקפה (שופטים ה כח):

    שחר. כוכב השחר:

    איומה. מלשון אימה ופחד:

    כנדגלות. מלשון דגל של מחנות עם:

    רש"י

    מי זאת הנשקפ' עלינו ממקום הגבו' לנמוך קרויה השקפ' כך בית המקדש גבוה מכל ארצות:

    כמו שחר. הולך ומאיר מעט מעט כך היו ישראל בבית שני בתחלה זרובבל פחת יהודה ולא מלך והיו משועבדים לפרס וליון ואחר כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים:

    אימה כנדגלות. איומה בגבוריה כנדגלות של מלכים כל זה הקב"ה מקלס את כנסת ישראל יפה את רעיתי כתרצה וכל העניין ע"כ:

    מלבי"ם

    משל: מי. [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר:

    מליצה: מי זאת. כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי' צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר"ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה"ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע"י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה"ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע"י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי"כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע"י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה' הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע"ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ"ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג"ע):

    רלב"ג

    מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות:

    אחר שנשלמה לו ההשגה בדברים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות החל לשבח חשוקתו במה שתכינהו אליו בחקירתו בדברים הטבעיים המיוחדים כי בו מהפלא והקושי העצום וזה שהדריכה בעמידה עליהם תהיה מהדברים המאוחרים מהם והם המשיגים והמקרים. משל זה במתדמה חלקים כי כבר נעמוד על מהותם וטבעם מטעמם ומראיהם והחום והקפאם מן החום ומן הקור והתוכם מהחום או מהקור וזולת זה מהמקרים והמשיגים אשר להם כמו שנתבאר קצת זה ברביעי מהאותות וקצתו בספר החוש והמוחש וקצתו בספרי הרפואה. ומשל זה בבעלי נפש כי אנחנו נעתק מהפעולות אל מהות הכחות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות ולא מהפעולות לבד אבל מהדברים אשר בהם יהיו אלו הפעולות להיותם יותר ידועים מהפעולות והמשל כי כבר נעתק מהמזון אל הכח הזן ומהמוחש אל החוש ומהמושכל אל השכל כמו שהתבאר בראשון מספר הנפש ושם התבאר ההכרח המביא להיות החקירה בהם על זה האופן ואחר ישוב הענין בהם סובב כמו שנתבאר שם רצוני אחר שעמדנו מאלו המשיגים והמקרים על מהות הדברים אשר יקרו להם נשוב ונעתק ממהות הדברים ההם אל כל המשיגים העצמיים והמקרים המיוחדים אשר להם באופן שלם. ולפי שבעמידה מהחוש אל אלו המשיגים והמקרים אשר יישירו אל ידיעת מהות הדברים יהיה קושי גדול ותחבולה רבה וזה שהידיעה מאיזה המשיגים ראוי שנקח ראיה על מהות הדבר הוא ממה שיקשה כי דרכה מה שיקרה בהם הטעות ונחשוב במה שהוא בלתי מיוחד שהוא מיוחד ואם לא עמדנו על המשיגים העצמיים אשר ראוי לעמוד עליהם בזאת החקירה יהיה זה סבה לטעות במהות הדברים. ולמה שהיה מהקושי בהכנת מה שיצטרך אליו מהחוש באלו החקירות אשר יחקור בהם עתה כמו שזכרנו החל לספר שבחה במה שהכינה לו מאלו החקירות והפלא אשר יהיה בזה האופן מההגעה ואמר שהשקפתה היא כמו השחר שהיא התחלת האור ואחר כן דמה אותה ללבנה ואחר כן לחמה להיות האור המגיע ממנה חלוש בהתחלת הענין אבל הוא באופן שיתחזק עד נכון היום רצוני שמה שתכינהו לו מהדברים המאוחרים באלו הדברים הוא שלם התקון עד שאפשר שיעתק ממנו אל מהות הדברים באופן שלם וגם כן הנה מצד קבלת השפע היא מזולתה תחלה דמה אותה ללבנה שהיא מקבלת אורה מזולתה ומצד השפיעה לו מה שתשפיעהו דמה אותה לחמה ואולם אמרו איומה כנדגלות כבר התבאר עניינו במה שקדם:

    תרגום

    אֲמַרוּ אוּמַּיָּא כַּמָּה זֵיוְתָנִין עוֹבָדֵי עַמָּא הָדֵין כִּקְרִיצְתָא שַׁפִּירָן עוּלֵימָהָא כְּסִיהֲרָא וּבְרִירָן זָכְוָתָהָא כְּשִׁמְשָׁא וְאֵימְתָהָא עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא כִּזְמָן דְּהַלִּיכוּ אַרְבְּעַת טִקְסַהָא בְּמַדְבְּרָא:

    ספורנו

    מי זאת הנשקפה. לכן ראוי לתמוה כי אמנם דניאל וחביריו שהיו בגלות היו מצפי' לאור הישועה.

    יפה כלבנה. המקבלת אור מזולתה כן הוא וחביריו התבוננו בדברי ירמיהו כאמרו אני דניאל בינותי בספרים כו':

    ברה כחמה. בנבואת חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו הם בעצמם על הישועה:

    איומה. כענין דריוש מלך פרס באמרו ואלהא די שכן שמיה תמן ימגר כו' ועם די ישלח ידיה להשניא לחבלא בית אלהא דך די בירושלים. והנה אחרי כן:

    תורה תמימה

    כמו שחר. כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת, בתחלה היא באה קימעא קימעא, אח"כ מנצנצת ובאה, אח"כ פרה ורבה ואח"כ מרטבת והולכת ודכותה בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך, אח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו', אח"כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה . (שם)

    יפה כלבנה. יכול מדכתיב כמו שחר, מה שחר שאין לו צל אף ישראל כן, ת"ל יפה כלבנה שיש לה גם צל . (שם)

    יפה בלבנה. יכול מדכתיב ברה כחמה מה חמה קופחת והיא משמשת ביום ולא בלילה אף ישראל כן, ת"ל יפה כלבנה, מה לבנה כתיב בה ולמשול ביום ובלילה כך ישראל הן הן בעוה"ז הן הן לעוה"ב. (שם)

    ברה כחמה. יכול מדכתיב יפה כלבנה מה לבנה אין אורה ברור והיא לפעמים חסרה ולפעמים יתירה אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה. (שם)

    איומה כנדגלות. יכול מדכתיב יפה כלבנה ברה כחמה מה חמה ולבנה אין להם אימה אף ישראל כן, ת"ל איומה כנדגלות, כנדגלין של מעלה, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, דכתיב בהו (יחזקאל א׳:י״ח) וגבה להם ויראה להם . (שם)

11. (יא)אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים

    מצודת דוד:אל גנת אגוז ירדתי. גם זה מדברי החשוק, שאמר הנה כשנפרדתי ממנה לא הלכתי לחבק חיק נכריה, אבל געגועי היה עליה, ולהפק הגעגועין ירדתי אל גנת אגוז לטייל שם, ולקבל ריח עלי האילנות, ולראות בצמחים הגדילים בשפת הנחל, ולהביט אם פרחה הגפן, אם גדלו נצי הרמונים והנמשל הוא לומר אף בהיות כנסת ישראל בגולה לא בחרתי בעם אחר, אבל מצוי אני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לקבל ברצון עסק חדושי התורה ורנון התפלה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

    מצודת ציון

    באבי הנחל. בצמחי הנחל כמו עודנו באבו (איוב ח יב):

    הפרחה. מלשון פרח:

    הנצו. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל כמו ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר יז כג):

    רש"י

    אל גנת אגוז ירדתי. עוד זה מדברי שכינה הנה באתי אל מקדש שני זה אליך:

    לראות באבי הנחל. מה לחלוחית מעשים טובים אראה בך:

    הפרחה הגפן. אם תפריחו לפני ת"ח וסופרים ושונים:

    הנצו הרמונים. מקיימי מצות מליאי זכיות למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז זה אתה רוא' אותו כולו עץ ואין ניכר בתוכו פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים כך ישראל צנועין וענוותנין מעשיהם ואין תלמידים שבהן נכרים ואין מתפארים להכריז על שבחן בדקתו את' מוצא אותו מלא חכמה ועוד כמה מדרשות לדבר מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקיות הרבה ואין מעשיהם נמאסין:

    מלבי"ם

    משל: אל. [משיבה הרעיה], אמרה להם אמתלאות למה יצתה מחדרה ונשקפה לחוץ, כי ירדה לגנת אגוז, ושם הלכה לטייל לראות באבי הנחל, ומשם הלכה לראות הפרחה הגפן וכו':

    מליצה: אל. (משיבה הנפש) אל גנת אגוז ירדתי. ידוע שהחומר מצד היותו נקשר בעץ הדעת טוב ורע נמשל בדברי חכמי האמת לאגוז, שד' קליפות סובבים את המוח שבו, והאריכו בזה ביחוס קליפות האגוז אל שמרי החומר וחסרונותיו. (עיין בזוהר בראשית דף ט"ז ודף י"ט ע"ב תרומה דף ק"מ ע"ב ר"מ פנחס דף רפ"ז ע"ב) עד שגם העולם הגדול עם ארבע קליפותיו ידמה לאגוז. כמו שצפה יחזקאל במעשה מרכבה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל. ואליהו בהר חורב רוח רעש אש וקול דממה דקה כמו שדברנו ע"ז במק"א. תאמר כי ירדה אל גנת אגוז שהוא גויתה לספור כחותיו ופעולותיו. לראות מה תוכל להציל ממנו בעת הפרידה. ומשם ירדה לראות באבי הנחל את הצמחי' שהצמיחה הגויה בחייהו משם לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. כבר בארנו בספר זה (ב' י"ג ד' י"ג) שהגפן ירמוז על העיון והמושכלות, כי הוא אבי היין שרומז המושכלות וההשגה. והרמונים ירמזו אל התרי"ג מצות, יצאה לראות על האגוז הזה שהוא הגוף מה העלה במושכלותיו ומה הוליד בעבודתו אשר תקח עמה ליום מועד להתלבש בהם עת תלבש מחלצות:

    רלב"ג

    אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים: לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב:

    אמר השכל מספר שבחיה ונפלא על שלמות מה שתכינהו לו באלו החקירות אל גן האגוז והוא בושם מיוחד ירדתי לראות בפירות הנחל רצוני אם התחילו עדיין בנתינת פריים והרצון בזה שהוא ירד בחקירות האלו אשר ישתדל עתה לחקור בהם ובא לראות אם ימצא בשום פנים הקדמות יוליכוהו אל מקום חפצו כי בזה מהקושי העצום לפי מה שזכרנו. ואמר שהוא לא ידע איך שמתהו נפשו מאלו העניינים המוחשים לרכוב במרכבות הרבוי הבלתי בעל תכלית ר״ל אל עשיית ההקדמות הכוללות אשר יוליכוהו אל הדרוש. ואולם קרא זה הכללות עמינדיב אשר הוא שם אדם להעלים הענין והוא עם זה כאלו יאמר עם נדיב ותהיה היו"ד נוספת וכבר באו כמו זה יודין נוספות בלשונינו הרבה. ואולם קרא זה הקבוץ עם נדיב לפי שזה הרבוי המתמיד הוא באלו הדברים מצד נדיבות הפועל כמו שזכר הסלוסוף ואמנם הכילות הוא מצד החומר ר"ל היות מציאות האיש בלתי מתמיד וזה כי טבע החומר חייב זה להיותו בלתי נשמע בתמידות אל הצורה המשתדלת לשמור מציאותו ונצחו אותה. ולהעיר אותנו על מה שדמו באמרו עמי נדב קרא חשוקתו בזאת הפרשה בת נדיב. והנה קרא חשוקתו בזה הפסוק נפשי לפי מה שאחשוב לרוב הצטרכות אל כחות רבים מכחות הנפש בזאת ההשגה ולפי שכחות הנפש בכללם יעזרוה וזה בהכנעם אל השכל ההכנע הראוי. ואולם יחס השגתו ההקדמות הכוללות לה להיותה מכינה לו מהחוש מה שיישירהו אל הגעתם ואולם הגעתם יהיה מהשכל הפועל במו שהתבאר בספר הנפש. ואפשר שנאמר שהוא קרא נפשי השכל הפועל כי הוא אליו במדרגת הצורה כמו שהתבאר בספר הנפש. והנה יהיה הרצון בזה שהוא לא ידע איך שמהו השכל הפועל לידיעת אלו ההקדמות הכוללות מאלו הדברים אשר הכינה לו חשוקתו כאלו נפלא על שלמות התקון אשר במה שהכינה לו עד שיוכל השכל להעתיקו מהם אל אלו ההקדמות:

    אבן עזרא

    הפעם הא' אגוז. ידוע בלשון רז״ל:

    באבי. הפרי המבוכר שיבא בתחלה כמו ואנביה שגיא:

    הנצו. כמו עלתה נצה:

    הפעם הב' ואני ירדתי אל גנת אגוז לראות אם הנצו הרמונים להתחבר שם:

    הפעם הג' והשכינה אמרה אל גנת אגוז ירדתי ו[ה]ענין שעליתי למרום עד שתפרח הגפן והענין עד שיעשו ישר׳ הנמשלים לגפן מעשים [טובים ו]נאים וענין אגוז [שהוא פריו גנוז] והענין שלא יראה נסיו בגלות ואל תתמה ש(י)אמ׳ ירדתי כי הנה מצאנו וירדתי על ההרים:

    תרגום

    אֲמַר מָרֵי עָלְמָא לְבֵית מַקְדַּשׁ תִּנְיָן דְאִתְבְּנֵי עַל יְדוֹהִי דְּכוֹרֶשׁ אַשְׁרִיתִי שְׁכִינְתִּי לְמֶחֱמֵי עוּבָדִין טָבִין דְּעַמִּי וּלְמִחֶמֱי אִלּוּלֵי פָּשָׁן וְסָגָן חַכִּימַיָּא דִּמְתִילִין לְגוּפְנָא וְלִבְלוּבֵיהוֹן מָלְיָן עוּבָדִין טָבִין הַכְרִמּוֹנִין:

    ספורנו

    אל גנת אגוז ירדתי. מצאתי עשרה יוחסין שעלו לארץ שהיו רובם פסולים ובלתי ראוים לשריית שכינה:

    לראות באבי הנחל. מכל מקום ירדתי שם עם חגי זכריה ומלאכי לראות במיוחסי' שנשארו בבבל:

    הפרחה הגפן כו'. אם יש בהם חכמים ותלמידי' אשר לבבם פונה לבא לארץ ה' להשרו' שם שכינתו:

    תורה תמימה

    אל גינת אגוז. דרש רבא, מאי דכתיב אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, למה נמשלו ת"ח לאגוז, לומר לך, מה אגוז זה אע"פ שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס אף ת"ח אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת . (חגיגה ט"ו ב')

    אל גינת אגוז. מה אגוז זה [הקשה כאבן], האבן שוברו, כך תורה קרויה אבן כדכתיב ואתנה לך את לוחות האבן ויצה"ר קרוי אבן כדכתיב (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסרתי את לב האבן מבשרכם, אמר הקב"ה, תהא תורה [שקרויה אבן] משברת יצה"ר [שקרוי] אבן . (מ"ר)

    אל גינת אגוז. א"ר אלעשה, והלא לא היה צריך לומר אלא אל גינת ירק ואמר אל גינת אגוז, מלמד שנתן להם [לישראל] כחן של נטיעות וזיון של ירק . (שם)

    אל גינת אגוז. א"ר יהושע בן לוי, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה לטובתו הוא נגזז ונחלף כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעוה"ז, לטובתן היא, שמרבין להם עושר בעוה"ז ושכר טוב לעוה"ב . (שם)

    אל גינת אגוז. א"ר לוי, נמשלו ישראל לאגוז, לפי שכל הנטיעות אם את מכסה שרשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, אבל האגוז הזה אם אתה מכסה שרשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, וכך ישראל כתיב בהו (משלי כ״ח:י״ג) מכסה פשעיו לא יצליח . (שם)

    אל גינת אגוז. א"ר עזריה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עצו משמר פריו כך עמי הארץ שבישראל מחזיקין בדברי תורה . (שם)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת אתה נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה בא יוהכ"פ ומכפר עליהם . (שם)

    אל גינת אגוז. אמר ר"י בר סימון, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש לו שתי קליפות כך ישראל יש להם שתי מצות [בגופן] מילה ופריעה . (שם)

    אל גינת אגוז. אמר ר"ל, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה חלק וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הצבור בישראל ואינו נותן דעתו היך הוא מנהיג את ישראל סופו שהוא נופל, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ב׳:ג׳) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו . (מ"ר)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה שחוק לתינוקות ושעשוע למלכים כך הן ישראל בעוה"ז, ע"י עונות נעשים שחוק, דכתיב (איכה ב') הייתי שחוק לכל עמי, אבל לעתיד לבא והיו מלכים אומניך. (שם)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש בו אגוזי פרך, אגוזים בינונים ואגוזים קנטרנין כך ישראל יש מהן עושין צדקה מאליהן ויש שאם אתה תובען הם נותנין ויש שאתה תובען ואין נותנין . (שם)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אי אפשר לגונבי המכס לגנוב ממנו מפני שהוא נשמע וניכר, כך ישראל כל מקום שאחד מהם הולך אינו יכול לומר שהוא אינו יהודי, לפי שהוא ניכר, כדכתיב (ישעיהו ס״א:ט׳) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה' . (שם)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז. מה אגוז זה שק מלא אגוזים בידך אתה נותן בו כמה שומשמים כמה חרדלים והם מחזיקין כך כמה גרים באו ונתוספו לישראל, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב . (שם)

    אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה נוטל אחד מן הכרי וכולן יורדין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין, הדא הוא דכתיב האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף . (שם)

    אל גינת אגוז. א"ר ברכיה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עשוי ד' מגורות והסירה באמצע כך היו ישראל שרויים במדבר, ד' דגלים ד' מחנות ואהל מועד באמצע. (שם)

    אל גינת אגוז וגו'. דבר אחר, אל גינת אגוז ירדתי – זה העולם לראות באבי הנחל – אלו ישראל לראות הפרחה הגפן אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות , הנצו הרמונים – אלו התנוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבין שורות שורות כגרעיני רמונים. (שם)

12. (יב)לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי־נָדִיב

    מצודת דוד:לא ידעתי. חזרה החשוקה להתאונן ולומר הנה אז לא שמתי לבי לדעת ולהזהר בכבוד החשוק לפתוח לו הדלת מיד, והנה נפשי עשתה לי להיות מרכבות להטעין עלי נדיבי עם, רוצה לומר להיות משועבדת ונכנעת אליהם כדרך היושבת בדודה וגלמודה והנמשל הוא לומר שכנסת ישראל תתאונן לומר לא שמתי לבי מאז לצאת מבבל כולנו יחד כאשר צוה ה׳, ונפשי עשתה לעצמה להיות משועבדת בגולה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

    מצודת ציון

    שמתני. מלשון שימה ועשיה:

    עמי. היו״ד יתירה כמו שוכני סנה (דברים לג טז) ורבים כמוהו:

    נדיב. ענין שררה כי דרך השר לנדב ולתת מתן:

    רש"י

    לא ידעתי. כנסת ישראל מתאוננת לא ידעתי להזהר מן החטא שאעמוד בכבודי בגדולתי ונכשלתי בשנאת חנם ומחלוקת שגבר במלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסתובלוס עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי וקבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות להרכיב עלי נדיבות שאר אומות:

    עמי נדיב. כמו עם נדיב יו"ד יתיר כיו"ד של (דברים לג) שכני סנה (בראשית י) גנובתי יום (איכה א) רבתי עם:

    נפשי שמתני. אני בעצמי מניתים עלי כעניין שנאמר (ירמיה יג) ואת למדת אותם עליך אלופים לראש:

    מלבי"ם

    משל: אמנם חוזרת מדבריה, אומרת לא ידעתי אני בעצמי איני יודע למה יצאתי. רק נפשי, ר"ל דודי הרועה שהוא נפשי וחיי רוחי, הוא שם אותי מרכבות עמי נדיב, הוא המניע אותי כמרכבה רצה וחשה אל עמי נדיב, אל בני עמי הנדיבים, שלא אהיה עוד כלואה בחדרי שלמה, רק אצא וארכב אל בני עמי:

    מליצה: לא ידעתי. באמצע חשבונותיה שמחשבת על פעולות גויתה ומעשהו בזה העולם. ופוקדת על כל מעשיו שעשה בעודו חי. הגיע לה זמן הגויעה שתאסוף רגליה על המטה. ותצא ללכת בדרך עולם, מפסקת מלחשוב בעניני החיים האלה. אומרת לא ידעתי עוד דבר. כי נפשי ר"ל ה' שהוא נפשי ורוחי. היא שמתני מרכבות עמי נדיב, ר"ל שם אותי כמרכבה וצוני לרכוב ברכב אש וסוסי אש לעלות בסערה השמים אל עמי נדיב. (מלשון אני נאסף אל עמי). שארכב חיש קל אל הצדיקים אשר בעולם הנשמות:

    אבן עזרא

    הפעם הב' ענתה לא ידעתי אנה היית באי זה גן לכך נפשי שמתי במרכבות עם נדיב לבקשך

    תרגום

    וְכַדּוּ אִתְגְּלִי קֳדָם יְיָ דְּאִנּוּן צַדִּיקִין וְעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵף לְמַבְכִנּוּן וְאַף לָא אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אֱלָהֵין אַמְּלִיךְ בְּנַפְשִׁי לְאוֹטָבוּתְהוֹן וּלְשַׁוָּאָה יָתְהוֹן גֵּיוְתָנִין בִּרְתִכֵּי מַלְכִין בְּגִין זְכוּתָא דְּצַדִּיקֵי דָּרָא דְּדָמְיָן בְּעוּבָדֵיהוֹן לְאַבְרָהָם אֲבוּהוֹן:

    ספורנו

    לא ידעתי נפשי. משיבה עדת ה' הנה לא ידעתי מה היות אז נפשי רצוני ודעתי:

    שמתני מרכבות עמי נדיב. שבחרתי לשבת בגולה תחת יד פרס ומדי גם שהם בלי ספק עם נדיב כאמרו אשר כסף לא יחשובו אחרי אשר נקראתי מהנביאים לבא אל המלך הקדוש בארצו למען תשרה שכינתו בתוכנו:

    תורה תמימה

    לא ידעתי נפשי. בצאת ישראל ממצרים הכתוב מדבר, אתמול מלוכלכין בטיט ולבנים ומאוסים ובזויים בעיני המצרים והיום נעשו בני חורין וסגנים על כל העולם, וקראו על עצמן לא ידעתי נפשי שמתני . (מ"ר)

    לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, ביוסף הצדיק הכתוב מדבר, אתמול ענו בכבל רנלו ברזל באה נפשו (תהילים ק״ה:י״ח) והיום ויוסף הוא השליט על הארץ וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני . (שם)

    לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בדוד המלך הכתוב מדבר, אתמול דדה בורח מפני שאול והיום (ש"ב ח') וימלוך דוד על כל ישראל וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני . (שם)

    לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, במרדכי הכתוב מדבר, אתמול וילבש שק ואפר והיום ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', וקרא על נפשו לא ידעתי נפשי שמתני . (שם)

    לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בכנסת ישראל הכתוב מדבר, אומרת כנס"י לאוה"ע, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי (מיכה ז') שבשעה שהייתי יושבת בחושך הקב"ה הוציאני לאור, שנאמר (שם) כי אשב בחושך ה' אור לי, וקראה על עצמה לא ידעתי נפשי שמתני . (שם)

    מרכבות עמי נדיב. [אל תקרא עַמי אלא עִמי, אמרה כנס"י] עמי מהלך נדיב חי העולמים . (שם)