נחום פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי

   מצודת דוד:משא נינוה. הנבואה ההיא נאמרה על נינוה היא ראש ממלכת אשור: ספר וגו׳. זהו ספר נבואה של נחום האלקושי הוא היה המתנבא על נינוה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   האלקושי. שם עיר אלקוש:

   רש"י

   משא נינוה. ת"י מטל כס דלווט לאשקא' ית נינוה:

   ספר חזון נחום. חזון נקוד קמץ לפי שאינו דבוק ואינו דומה לחזון ישעיה שהוא נקוד חטף פתח וכן פי' ספר חזון כבר נכתב עליה והוא נבואת יונה בן אמיתי ועתה חזר ונתנבא עלי' נחום האלקושי את המשא הזה. אלקוש היה שם עירו וכן ת"י מלקדמין אתנבי עלה יונה בר אמתי ותבת מחובהא וכדו דאוסיפת למיחטי תב ואיתנבי עלה נחום דמבית אלקוש:

   מלבי"ם

   משא נינוה, הספר הזה נחלק לשנים, אחד נקרא בשם משא נינוה, והם הנבואות של סי' א' וסי' ב', והשני הוא ספר חזון של נחום, והיא הנבואה שבסי' ג', כי נינוה נחרבה שתי פעמים, והמשא יספר מחורבן האחד של נינוה שזה היה קודם ימי הנביא או בימיו, והחזון הוא לעתים רחוקות אשר חזה חורבן השני של נינוה שהיה בשנה הראשונה של מלכות נבוכדנצר שבו נחרבה לגמרי. והנה חורבן נינוה השני שהיה על ידי נבוכדנצר מצאנו בדברי חז"ל, אבל חורבן הראשון לא נמצא בספרי חכמינו רק הוא דבר מוסכם מסופר בכל קורות דה"י הקדמונים, ואלה דבריהם, סרדנאפל מלך אשור היה איש בליעל זולל וסובא ורודף זימה טפש ונשחת מאד, ויתקשר עליו שר צבא בבל (שמו בעלעזיאס) אשר היה תחת ממשלתו, עם שר צבא מדי (שמו ארבאצעס) ועם שאר שרי הצבא, ויתאספו עם חילם כארבע מאות אלף איש להלחם על נינוה והמלך יצא לקראתם ויך בהם חללים וירדוף אותם עד גבול ארץ כשדים, ושם עמדו המורדים, ונודע להם כי יצא חיל גדול מבאקעריען לעזור למלך, וישלחו שלוחים לקראתם לפתותם להיות אתם בקושרים, והמלך לא ידע מזה מאומה ובטח על אדיריו הבאים לעזרו, וישתו וישכרו, ויקומו הקושרים עליהם בלילה ויכו כל חיל המלך, וגם חיל המלך שיצאו לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפלו במלחמה, וכל השרים אשר היו תחתיו מרדו בו ויפרקו עולו, ואז נסגר המלך וחילו הנשארים בעיר נינוה אשר היתה עיר בצורה ונהר חדקל סובב, והמורדים צרו על העיר שלש שנים ולא יכלו לה, והמכשפים אמרו למלך שכ"ז שלא יהפך נהר חדקל לאויב לו לא תלכד העיר, וע"ז בטח ולא פחד מרעה, ויהי אחרי שלש שנים עבר הנהר את גבולו ויפרוץ בחומת העיר כחצי פרסה, וירא המלך כי הפך הנהר לאויב לו ויתבהל מאד ויאמר נואש, ויצו להקים בארמונו מדורת עצים ואש וישם עליה את כל רכושו גם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד וישרפו באש, והאויבים כבשו את העיר ולא שלחו את ידם בבזה, ולא רצו להרע ליושבי העיר כי אמרו שלא באו רק להשמיד את בית המלך, רק אנשי העיר נפל עליהם פחד וינוסו כולם ויעזבו את העיר כמדבר שממה, והאויב הקים ציון של בוז וחרפה להמלך סרדנאפל לאות על מעשיו הרעים, וכל ציוני הכבוד שהיו מורים על המלך שברו ויתצו, וישימוה לאות ולמשלים. זה תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה"י כולם פה אחד, אבל מתי היה הדבר ובאיזה זמן? לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור, והמבארים יאמרו כי המלך סרדנאפל הוא אסר חדון המוזכר בכתוב, אשר מלך תחת סנחריב אשר בניו הכוהו בחרב ויאמרו שהוא שם מורכב סר (אסור) נאפל הוא (חדן, פול) הנז' בד"ה, ולפ"ז היה מעשה זו בסוף ימי חזקיהו או בימי מנשה, והוא מסכים לדעת חז"ל שנחום נבא בימי מנשה. אולם המעיין בספרי הקורות משמע שהיה קדום זמן הרבה. ואין בידינו להכריע, רק אם היה קדום, נשא המשא על חורבן שהיה קודם לימיו, ואם היה בזמנו נשא המשא על חורבן שהיה בימיו, ועל זה אמר משא נינוה, ועוד חזה חזיון על חורבן השני של נינוה שיהיה בימי נבוכדנצר. ועל זה אמר ספר חזון,שהחזן הוא לעתיד. ואנחנו נפרש הכתובים מסכים בכל האופנים:

   אבן עזרא

   ספר חזון כי דבק הוא אע"פ שהוא תביר.

   משא נבואה מה שנשא השם על נינוה. לא ידענו דורו של זה הנביא ויתכן היותו האלקושי מתיחס אל שם העיר, או אל שם אחד מאבותיו, נבואתו על מפלת נינוה ביד נבוכדנצר.

2. (ב)אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו

   מצודת דוד:אל קנוא וגו׳. ה׳ הוא אל זועם ונוקם וכפל עוד ואמר נוקם ה׳ וגו׳: נוקם ה׳ לצריו. ר״ל רק לצריו הוא נוקם ונוטר איבה לאויביו הם העכו״ם אבל לא כן לישראל עמו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קנוא. ענין כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):

   ונוטר. ענין שמירת איבה כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

   רש"י

   אל קנוא ונוקם ה'. על זרעו של סנחריב נתנבא נחום ובימי מנשה כמו שמצינו בסדר עולם:

   אל קנא ונוקם ה'. מאז שנפרע לישראל מאויביהם וגם עדיין עתה נוקם הוא ובעל חימה ועתיד הוא להיות נוקם לצריו שהחריבו את ארצו והגלו את עמו ונוטר הוא את איבתו לבבליים ור"ש אומר ג' נקימות הללו כנגד ג' גליות שהגלה סנחריב את ישראל כמו שמצינו בסדר עולם:

   מלבי"ם

   אל, תחלה יאמר הצעה והקדמה אל ספרו ה' אל קנא ונוקם, ר"ל שיש בו שני מדות, א] לקנא על כבוד שמו המחולל, ב] לנקום על הרע שנעשה לנגדו, ויש הבדל ביניהם שבצד שנוקם על הרע שעשו הרשעים בפועל לא יאריך אף רק נוקם ה', ינקום תיכף כדי שלא יתמידו ברעתם ויחריבו את העולם, אבל בצד שהוא קנוא על כבוד שמו אינו נוקם תיכף רק הוא בעל חמה, שגדר החמה הוא ששומר הכעס בלבו ואינו מוציאו אל הפועל להעניש עליו שזה יקרא בשם אף, ומפרש שני ענינים אלה, נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו כי יש הבדל בין צר ובין אויב שהצר הוא המציר בפועל והאויב הוא הדורש רעתו בלב ואינו מציר בפועל, ויצוייר צר שאינו אויב אם מציר לו להנאתו שלא מחמת איבה, ואויב שאינו צר אם אינו עושה לו רעה,ואצל השם, העושים רעות בפועל בין אדם לחברו נקראים צרי ה', ויצוייר שאינו אויב רק שעושה להנאתו, והכופרים בו בזדון והחולקים על אמונת ה' נקראים אויביו, ויצוייר שאינו עושה רע בפועל בין אדם לחברו, ויש הבדל בין נקימה ובין נטירה, שהנטירה הוא שמירת השנאה בלב, והנקימה הוא שנוקם בפועל, ועז"א כי לצריו שעושים רעות בפועל ה' נוקם תיכף ואינו ממתין להם, אבל לאויביו המכחישים אלהותו ואינם מריעים בפועל הוא נוטר החמה בלב ואינו מעניש תיכף:

   אבן עזרא

   אל הזכיר אל שיראה כחו.

   וטעם קנא כמו: ויקנא ה' לעמו, כי מלך אשור השחית ישראל.

   קנוא שם התאר, כמו: קנא ונוקם שיקח נקמה, ופירוש כי הוא נוקם לצריו, לא לאחרים.

   וטעם: נוקם ה' ובעל חמה שיהיה נודע בעולם.

3. (ג)יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו

   מצודת דוד:ה׳ ארך אפים. ר״ל הן אמת שה׳ מאריך אף ואינו ממהר לפרוע גמול הרשע עם כי הוא גדול כח ובידו להפרע בכל זמן: ונקה לא ינקה. אבל הוא אינו מנקה לותר על הרשע מכל וכל: בסופה ובשערה דרכו. הלוכו הוא ברוח סופה וסערה ר״ל כשבא לענוש העכו״ם מביא רוח סופה וסערה להניעם ולכלותם מהר: וענן אבק רגליו. ר״ל הגזירות הבאות מסבתו אל העכו״ם הם לו לחושך ואפלה כענן והמשילם לאבק הנופל מתחת הרגלים:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בסופה. כן יקרא רוח החזק:

   ובשערה. כמו בסערה בסמ״ך וגם הוא רוח חזק אבק. עפר דק:

   רש"י

   ה' ארך אפים וגדל כח. גדל כח הוא והיכולת בידו להנקם ואשר לא מיהר נקמתו לפי שארך אפים הוא ומכל מקום נקה לא ינקה:

   ה' בסופה ובשערה דרכו. הם שלוחיו להפרע מאויביו שנא' במצרים (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים עזה ובדור המבול (איוב ד׳:ט׳) מנשמת אלוה יאבדו בצור נאמר (יחזקאל כו) רוח קדים שברך:

   וענן אבק רגליו. גם הוא דרך נקמתו (שמות י״ד:כ״ד) וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן (יחזקאל ל׳:י״ח) היא ענן יכסנה:

   מלבי"ם

   ה' ארך אפים. באר ענין הנטירה, שבזה הוא מאריך אף ואינו מעניש תיכף, וזה מצד שהוא גדל כח, כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים, שהארכת האף מורה על גודל כחו לסבול עתה ולהעניש תמיד בעת שירצה, כי בשר ודם אי אפשר לו להאריך אפו מצד קוצר כחו לסבול. ומצד שמתירא שלמחר לא יהיה בכחו להעניש כי אין כחו מתמיד אבל ה' מצד שהוא רב כח מאריך אף, ובכ"ז ונקה לא ינקה כי סופו להעניש ולהשמיד את אויביו עת תתמלא סאתם, ורצה בזה שמה שהאריך ה' לנינוה מעת נבא עליה יונה, הגם שאז לא שבו רק מן החמס אשר בכפיהם ולא שבו מעבודת אלהים אחרים כמש"ש, כי על עבודה זרה וכפירה והכחשת האמונה ממתין עד שיתמלא סאתם ולא שלם עונם עד הנה, ורק על החמס שבזה נקראים בשם צרים רצה להאבידם תיכף בעוד ארבעים יום, ע"כ הציע מדת ה' והנהגתו בעונשי הרשעים ואיך האריך להם אפו עד שבא קצם, עתה יתחיל להציע איכות ענשו ונקמתו, ומצייר ביאת ה' והתגלותו להשמיד את הרשעים בשלוש מדרגות זו אחר זו, וכל מדרגה יצייר בציור אחר נורא ומרעיש ומבהיל מאד, והוא, כי הלביש מליצתו בחזיונות מבהילים כאילו ארבעה האיתנים מצוקי ארץ שהם ארבעה היסודות יוצאים אתו להחריב ולהשמיד את כל פני האדמה, (מדרגה אחת) יצייר התעוררות ה' לירד מגבהי מרומים אל הארץ להחריב אותה, ויצייר הליכות אלי מלכי בקדש עם שני היסודות אשר בו יציירו המליצים את דרכו והלוכו, שהוא יסוד הרוח ויסוד המים, ועז"א ה' בסופה ובשערה דרכו, הדרך שילך אל הארץ היא בסופה ובסערה, והיא רוכב על עב קל הנושא יסוד המים שהוא הענן, והוא אבק רגליו כאילו בהליכתו במרוצה מעלה אבק והוא הענן ר"ל שאז יתעוררו שני יסודות המחריבים הישוב לפעמים, כמו סער מתחולל עוקר הרים ומשבר סלעים, או זרם עננים ושטף ומבול מים:

   אבן עזרא

   ה' הטעם אמת שהוא ארך אפים וגדל כח. הטעם כפול דרך, משל לאדם שיש לו כח גדול אז ימשול בכעסו וכן הוא כתוב בתורה: ועתה יגדל נא כח ה' וכתוב אחריו: ה' ארך אפים ואע"פ שיאריך לרשעים, לא ינקה אותם.

   וטעם בסופה משל למהירות ברוח סערה.

   וענן אבק רגליו דרך משל למרוצת העננים. והטעם: על הגזירות הבאות מהשמים במהרה, שהם למעלה מהעננים.

4. (ד)גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל־הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל

   מצודת דוד:גוער בים וגו׳. הוא משל על כריתת השרים מנינוה: אמלל בשן וגו׳. הם מקומות מרעה השמן והוא משל על אבדן בעלי העושר: ופרח וגו׳. ר״ל יכלה הצלחתם:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   גוער. ענין צעקת נזיפה:

   החריב. ענין יובש כמו חרבו המים (בראשית ח):

   אמלל. ענין כריתה כמו כי אמלל אני (תהילים ו׳:ג׳):

   לבנון. שם יער:

   רש"י

   גוער בים. כמשמעו ודוגמא הוא כלפי העכו"ם שנמשלו למים כענין שנאמר (ישעיהו י״ז:י״ב) לאומים כשאון מים כבירים ישאון:

   וכל הנהרות החריב. כאן ניבא שעתיד הקב"ה להמליך את נבוכדנצר (ירמיה כה) בימי יהויקים ויתן את אשור ואת כל הארצות לחרב:

   אומלל בשן וכרמל. מושבות הטובים:

   ופרח לבנון אומלל. חכמי ישראל פירשו כלפי מיני מגדים שנטע שלמה בבהמ"ק שהיו של זהב וכיון שנכנסו גוים להיכל יבשו:

   מלבי"ם

   גוער, מצייר שיעשה אז חורבן בין בים ובין ביבשה, שהוא גוער בים ויבשהו ואת הנהרות החריב, הגם שבעת השטף ובקיעת העננים ימלאו הנהרות מים וישתפכו לתוך הים, הוא יעשה דבר והפוכו, שהגם שזרם הים עבר ושטף הארץ, הנהרות יחרבו ולא ירדו מימיהם אל הים וייבש הים, וכן יעשה חורבן ביבשה כי אז אומלל בשן וכרמל שע"י הסער וזרם ברד שער קטב יכרתו כל שדי תבואה ופרח אילנות, כמ"ש קול ה' על המים קול ה' שובר ארזים וכו':

   אבן עזרא

   גוער ויבשהו חסר יו"ד שלא להתחברות שנים יודי"ן והוא מהבנין הכבד הדגוש. תיבש גרם, כי כאשר יאמר מן יאבד ויאבדם ככה היה ראוי שיאמר: ויבשהו, רק לא תהיה נאה להתחבר שנים יודי"ן ועתה יספר כח השם בים וביבשה שאין מי שיכול לפניו.

   וטעם אמלל בשן בעבור וכל הנהרות החריב ודבר זה שהחריב הנהרות בעבור יבשת הגשם מעל הארץ, דבר זה גרם אמלל בשן וכרמל, מכל פרי תבואה.

5. (ה)הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ

   מצודת דוד:הרים רעשו. מפחדו ירעשו ההרים וימסו הגבעות גם הוא משל על שרי נינוה וכפל הדבר במ״ש: ותשא הארץ מפניו. הארץ תשרף מפני אש חמתו והוא משל על גודל הרעדה והכליון: ותבל. הוא החלק מן הארץ המיושבת מבני אדם:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   התמוגגו. מל׳ המגה והמסה:

   ותשא. ענין שרפה כמו שאו משאת (ירמיה ו):

   רש"י

   הרים רעשו ממנו. המלכים והשרים מהכשדים יפחדו מגזירתו:

   ותשא הארץ. משאת עשן:

   מלבי"ם

   הרים (המדרגה השניה), עת הגיע בדרכו על ראשי ההרים הרמים שאז הוא קרוב אל הארץ, ובזה יצייר המשחית השלישי שיצא לפעלו והוא יסוד העפר, שבעמדו על ראשי ההרים אז ירשו ממנו, וגם הגבעות שהם למטה מן ההרים התמוגגו ר"ל שאז ירעש יסוד העפר ויתהוה רעש הארץ ויתחיל בהרים שבהם מצוי הרעש לרוב ואח"כ יתפשט אל הגבעות, ומוסיף כי תשא הארץ מפניו כאילו כלל הארץ תתנשא ממקומה לקום מפניו כמי שמתנשא לקום לפני מלך גדול, ועמה תתנשא תבל ויושבי בה, ימליץ שאז תרעש הארץ בכללה ועמודיה יתפלצון, והוא ציור חורבן כללי ע"י רעש יסוד העפר:

   אבן עזרא

   הרים אמר ר' מרינוס: ותשא הארץ מפניו אימה, כמו: נשאתי אימיך אפונה. והנכון בעיני: ותשא משאת שרפה שנשרפה הארץ, וככה: וישאם דוד ואנשיו. והטעם: וישרפם.

   והטעם בעבור שאמר בתחילה ובעל חמה שמשרף הארץ בחמתו, כדרך: וחמתו בערה בו והעד.

6. (ו)לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ

   מצודת דוד:מי יעמוד. מי יוכל להתקיים לפני זעמו: ומי יקום וגו׳. כפל הדבר במ״ש: נתכה כאש. היא נשפכת לכלות ולהאביד כאש ההולך ושורף: והצורים. הסלעים נתצו ונכתתו ממני ר״ל בעלי הכח יחלשו ויאבדו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נתכה. ענין התכה ושפיכה כמו ותתך חמתי (שם מד):

   והצורים. מל׳ צור וסלע:

   נתצו. מל׳ נתיצה ושבירה:

   רש"י

   נתכה. הגיע לארץ כמו (שמות ט׳:ל״ג) ומטר לא נתך ארצה:

   נתצו ממנו. מאימתו:

   מלבי"ם

   לפני. (המדרגה השלישית), שכבר בא השופט את הארץ ודן אותם עפ"י מעשיהם ושופך עליהם עברה וזעם וצרה, ובזה יצייר המשחית הרביעי שיצא להחריב ולהשחית שהוא יסוד האש ויש הבדל בין אף ובין חמה ובין זעם, החמה היא הכעס הפנימי העצור בלב, ועת יתגלה הכעס לחוץ נקרא אף שאז יגזר עונש, והקללה עצמה והעונש נקרא זעם, עז"א לפני זעמו מי יעמד שהוא העונש עצמו, ומוסיף מי יקום גם בחרון אפו אף שעוד לא שפך זעמו, ומוסיף שגם חמתו הפנימית אף שעדיין לא יצאה לחוץ בכ"ז נתכה כאש, מצייר החמה כאש בוער העצור בהררי עד ותאכל עד תהום רבה, שעת יותך האש ע"י חלקי גפרית ויתר דברים אשיים הנמצאים במעמקי האדמה והארץ תקיא העצמים אשר בבטנה, שאז חמתו נתכה כאש הנזרק מהרים מוריקים אש, שהדברים המוצקים נתכים אז עד שגם הצורים החזקים נתצו ממנו ויעלו כאבק פורח להחריב ולהשמיד את כל סביבותם:

   אבן עזרא

   לפני זעמו מי יעמוד וכל זה יספר חרי אף השם על נינוה.

7. (ז)טוֹב יְהוָה לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ

   מצודת דוד:טוב ה׳ למעוז וגו׳. ר״ל אף ביום צרה כשהוא עוסק בהבאת המשפט עכ״ז הוא טוב אז להיות למעוז ולחוזק ונותן לב לדעת את החוסים בו להזמין להם הצלה ועזר לא כבשר ודם שאין מי יעמוד לפניו בעת זעמו ולא יתן אז לב להיטיב עם מי:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   למעוז. ענין חוזק:

   חוסי. ענין בטחון:

   רש"י

   טוב ה' למעוז. ואף בשעה שהוא נפרע מאויביו לא זזו רחמיו מלהטיב ליראיו ולא כמדת בשר ודם שכשהוא עסוק בזו אינו פנוי בזו כענין שנא' (שם טו) ה' איש מלחמ' ה' שמו כמו שהוא במכילתין:

   ויודע. את צרכי חוסי בו:

   מלבי"ם

   טוב, אחר הציור הנורא הזה שצייר שהמקום הכללי שהוא כדור הארץ עלה בתהו ויאבד, ואין מקום ומעמד לכל היקום אשר על פני האדמה, ישאל על מה יעמדו עתה בני תבל? הלא הארץ התפוררה והתמוטטה? משיב, ביום צרה, טוב ה' למעוז, טוב לעמוד על ה' כי הוא עתה מקומו של עולם ועליו יעמדו הברואים וימצאו מעוז ומחסה, ויודע חוסי בו, ר"ל והמעוז הזה שיעוזו בו עתה שהוא ה', נעלה מן המעוז שימצא אדם בדבר טבעי שהמעוז אינו יודע מי חוסה בו, אבל ה' הוא מעוז אשר יודע חוסי בו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, ר"ל כי בחורבן הכללי הזה, ישגיח בעין חמלה להציל את הבוטחים בו ולהצילם מני צר:

   אבן עזרא

   טוב הטעם כל שונאיו ישמיד בחרון אפו כאשר חמתו נתכה, כאשר יתאנף בהם ויביא עליהם צרות וימלטו היראים, וזהו: למעוז, כמו: מגדל עוז.

   וחוסי בו דבק למעוז והוסיף מלת ויודע, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב ומכיר החוסים בו.

8. (ח)וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ וְאֹיְבָיו יְרַדֶּף־חֹשֶׁךְ

   מצודת דוד:ובשטף עובר. הנה בשטף מים רבים יעשה כלה את מקום נינוה שזכר בתחילת הנבואה ר״ל האויב הבא והוא נ״נ הוא יכלה הכל כמו שטף מים העובר השוטף הכל מבלי ישאר מה: ואויביו. החושך ירדף את אויביו הם אנשי אשור:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ובשטף. ענין מריצת המים כמו כנחל שוטף (שם מז):

   רש"י

   ובשטף עובר. ובחמה שוטפת:

   כלה יעשה מקומה. של ארץ ומוסב זה על ותשא הארץ מפניו כמו שאמור למעלה:

   מלבי"ם

   בשטף עובר, עם הציור שצייר את ה' כמעוז מן הצרה, מצייר אותו ג"כ כעובר בשטף לכלות את הצרה, ר"ל בעת שה' עובר בשטף וזרם מים, עד שכלה יעשה מקומה (של הצרה), שע"י השטף יכלה את המקום שמשם באה הצרה לכל העולם שהיא ארץ אשור ואויביו ירדף חשך, והוא ציור על זרם מי חדקל ששטף אז נינוה בפקודת ה', וכל העיר ברחו כאילו דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם, כמו שנתבאר בפסוק א':

   אבן עזרא

   ובשטף נחל שוטף.

   כלה יעשה לא מעט מעט.

   ואויביו החשך ירדף עמהם ואחריהם, או שירדפם אל מקום החשך, שלא יראה בבא כלה עליהם.

9. (ט)מַה־תְּחַשְּׁבוּן אֶל־יְהוָה כָּלָה הוּא עֹשֶׂה לֹא־תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה

   מצודת דוד:מה תחשבון. ר״ל אתם אנשי נינוה מה תחשבון על ה׳ הגוזר עליכם את הכלייה הזאת אם תחשבו להנצל מידו דעו כי כלה הוא עושה לכם ולא תקום הצרה פעמים כי בפעם אחת יכלה אתכם:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   כלה הוא עושה. לנינוה ומלכי אשור לא ישנה להם עוד פעם אחרת:

   מלבי"ם

   מה תחשבון אל ה' למה תחשבון ע"ז מחשבה ראה על ה' כאילו יצא להרע ולבלע ולהשחית שאין זה ממדתו, כי באמת אין כונתו להרע רק כלה הוא עושה צרה לא תקום פעמים, בזה יכלה את הצרה, שהיא מלכות אשור שהיא היתה צרת התבל, וע"י השטף הזה הוא מכלה את הצרה בל תקום פעמים, שהגם שאחר מפלה זו קמה פעם אחד, הלא עוד תשוב ותחרב שנית ע"י נ"נ ובפעם השני לא תקום עוד, כי רק פעם א' תקום צרה לא פעמים:

   אבן עזרא

   מה אומר לאנשי נינוה לא ידעת מחשבות השם, כי כלה הוא עושה ואין צורך שתקום פעמים צרה עליכם, כי באחת תכרתון.

10. (י)כִּי עַד־סִירִים סְבֻכִים וּכְסָבְאָם סְבוּאִים אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא

    מצודת דוד:כי עד סירים סבוכים. בעוד שהקוצים יהיו מסובכים ונאחזים אלה באלה ר״ל בעוד שיהיו אנשים בתכלית החוזק מקובצים יחד באגודה אחת: וכסבאם סבואים. כאשר המשכרים יהיו עוסקים בשכרות היין פתאום יהיו נאכלים כקש יבש שנמלא ונשלם בשולו שהוא קל להשרף:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    סירים. מין קוצים כמו כקול הסירים (קהלת ז):

    סבוכים. ענין אחיזה וקליעה וכן סבכי היער (ישעיה י):

    וכסבאם סבואים. ענין שתיית משקים המשכרים כמו ונסבאה שכר (שם כו):

    אכלו. נאכלו ר״ל נשרפו:

    מלא. ענין השלמה ר״ל נשלם בשולו:

    רש"י

    כי עד סירים סבוכים. כלומר פתאום תבא עליהם מכתם ולא ירדו מכבודם מעט מעט כי בעוד שהסירים והקוצי' נסבכים נשרשים בחזקה:

    וכסבאם סבואים. ועודם במשתיהן ובשמחתן ויש פותרין כי עד סירים לשון הסרה:

    אכלו כקש יבש. אשר נתמלא ונגמר בשולו ויבש:

    מלא. אשובי"ר בלע"ז וכן מלאתך, המלאה הזרע:

    מלבי"ם

    כי עד סירים סבוכים, כי ע"י השטף הזה נתבהל סרדנאפל והתיאש, וערך מערכת קוצים כסוחים באש יצתו ועלה על המוקד הוא וכל ביתו ונשרפו שמה, ובזה צייר שהמלך וכל בני ביתו שתו אז ונשתכרו כמו שהיה דרכם שהיו בסובאי יין תמיד, ומתוך שכרות באו עד סירים סבוכים, שהם מערכת הקוצים והמדורה של אש, והגם שהסבואים היו כסבאם, ר"ל שתויי יין, בכ"ז כאשר קרבו עד הסירים הסבוכים אכלו כקש יבש מלא, ר"ל כקש שמלאו ימי גדולו ונתיבש שאז ישרף תיכף בהריחו אש, והלחים מן היין נעשו כיבשים:

    אבן עזרא

    כי משל לקש יבש מלא. כי היבשת כמו גמור עם אנשים שכורים יבוא האש ויכלה הכל רגע אחד. והנה סירים קוצים סבוכים מגזרת נאחז בסבך.

    ומלת סבואים תואר כדרך: השכוני באהלים, גם עצום וארוך.

    וכסבאם כאשר הם שותים.

    אכלו יחדיו נשרפו באש כשהיו נסבכים יחד זה בזה, כמו סירים סבוכים ויהו סבוכים בשכרותם, אז יהיו נוחים שישרפו באש יחד, כקש יבש גמור מרוב יבושת הסירים וחמימות השכרות. והנה נתן משל מהמים ומהאש וכל זה בעבור מלך נינוה שהגלה ישראל, וחשב להשחית פליטת יהודה וזהו.

11. (יא)מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל־יְהוָה רָעָה יֹעֵץ בְּלִיָּעַל

    מצודת דוד:ממך וגו׳. אתה נינוה ממך יצא סנחריב החושב רעה על ה׳ להחריב את בה״מ ויועץ עצת בליעל לשלוח לחרף כלפי מעלה כמ״ש (במ״ב ובישעיה):

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בליעל. בלי עול שמים ר״ל רשע:

    רש"י

    ממך. את נינוה:

    יצא. סנחריב החושב רעה דימה להחריב דירת מטה ומעלה כתוב אחד אומר (מלכים ב י״ט:כ״ג) ואבא מלון קיצו וכתוב אחד אומר (ישעיהו ל״ז:כ״ד) ואבא מרום קיצו בתחילה אחריב דירה של מטה ולבסוף דירה של מעלה כדאי' בחלק (דף צד):

    מלבי"ם

    ממך, מסב פניו אל עיר נינוה, אומר אליה הנה ממך יצא הרשע הזה שהוא חושב רעה על ה' לכפור במציאות ה' והשגחתו והוא יועץ עצת בליעל לפרוק עול ולעשות כל התועבות:

    אבן עזרא

    ממך וידועים הם דברי רבשקה מפי אדוניו, כמו שאמור בספר מלכים אשר שלחו מלך אשור לחרף שם ה'.

12. (יב)כֹּה אָמַר יְהוָה אִם־שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד

    מצודת דוד:אם שלמים. אם יהיו אנשי נינוה שלמים בדעה אחת ובעצה מוסכמת וכן יהיו רבים במספר שכל זה הוא סבה אל הנצחון: וכן נגוזו. ר״ל אעפ״כ יהיו גזוזים ונכרתים כאשר אמרתי ועבר העם מן העולם: ועניתך. ר״ל אענה אותך בתכלית העינוי והאבדון עד שלא אצטרך לענות אותך עוד כי בפעם ההיא תכלה מכל וכל והוא דוגמת אמרו לא תקום פעמים צרה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שלמים. מל׳ שלום:

    וכן נגוזו. הוי״ו היא במקום אעפ״כ וכן הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם (משלי ל׳:כ״ה):

    נגוזו. מל׳ גזוזה וכריתה:

    וענתך. מל׳ עינוי וצער:

    רש"י

    אם שלמים וכן רבים. יפה תרגום של יונתן מיושב על המקרא אם יהון שלמים בעצה שיהו כולם שוים בהסכמה א' וכן אם יהיו רבי' מאד אנשי נינוה אויביך ירושלים וכן אף אם גזו חדקל ועברו את פרת לצור עליה לא יצליחו שהרי עניתיך ולא אענך עוד, ועוד שמעתי אם שלמים אנשי נינוה בגדולתם וכן אם יהו עוד רבים ונכבדים יותר וכן נגוזו ועבר וכן אגיזם ואעבירם הרי זה כמו (שמו' א) וכאשר יענו אותו כן ירבה:

    ועניתיך לא אענך עוד. אענה אותך בפעם הזאת כלה ונחרצה ולא אזקוק לך עוד ורבותינו דרשו לענין מעשה הצדקה במסכת גיטין אך אינו על סדר שאר הנבואה:

    מלבי"ם

    כה אמר ה', על כן נגזר על נינוה שתהיה שממה ולכן בא עליהם פחד ה' וברחו כולם, הגם שהיו שלמים והיו רבים, שהיו עם רב ולא נחסר מהם במלחמה כי לא לחמו כלל, בכ"ז כן נגוזו וברחו מן העיר כמו שעבר המלך החושב רעה על ה', ולדעת האומרים שסרדנפאל שבו היה המעשה הוא אסור חדון בן סנחריב, יל"פ שהמליץ ידבר אל סנחריב בנוכח, אומר אליו אתה החושב רעה על ה'! ממך יצא יועץ בליעל, ר"ל אסרחדון שיעץ בליעל לפרוק עול הוא יצא ממך, אתה סנחריב שהיית חושב רעה על ה' ושלחת מלאכים לחרף אלהים חיים, לכן כה אמר ה' אם (כן) נגוזו שלמים וכן רבים, לכן כן ועבר גם היועץ בליעל, ר"ל הלא במיתה זו שהיא מיתת שריפה נגוזו מן העולם שלמים ורבים ממחנה סנחריב, שהמלאך שיצא והכה במחנה אשור שרפן כולם כפי קבלת חז"ל לכן ועבר גם הוא יעבור על האש, (ותפס לשון העברה על האש, כי היה דרכם להעביר באש למולך, וסנחריב עצמו רצה לעשות כן לבניו שלכן הכוהו בחרב, כמ"ש (ישעיהו ל׳:ל״ג) במ"ש כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן, ור"ל שמיתה זו להשרף על המוקד מוכן לו מימי אביו), ועניתיך, מסב פניו אל ישראל, מה שעניתי אותך ע"י אשור לא אענך עוד, וזה נכון מאד אם נאמר שמעשה זה היה באסרחדון, שאז חדל אשור לענות את ישראל, ואם נאמר שהיה קודם לכן, עכ"פ חדל לענותם בעת ההיא שהיה דעתו להלחם עם ישראל ולענותם, וע"י חורבן נינוה נבטל עצתו בעת ההיא:

    אבן עזרא

    כה אם היו אנשי נינוה בשלום עד היום, וכן היו רבים ואלה דברי השם לכנסת ישראל, כך נגוזו מפעלי הכפל, כמו נגולו כספר.

    ועבר כמו מקרה שעבר ולא ישוב.

    ועניתיך לא אענך עוד על ידו.

13. (יג)וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלָיִךְ וּמוֹסְרֹתַיִךְ אֲנַתֵּק

    מצודת דוד:ועתה. ר״ל בזמן קרוב אשבור מטהו מעליך ישראל ר״ל עוד לא יצר לך ומוסרותיך. המוסרות שהייתם קשורים בהם אנתק ממך ר״ל לא תהיה עוד מוכנע לאשור:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מטהו. ענינו בדי העול כמו מוסרות ומוטות (ירמיה נז):

    ומוסרותיך. הם קשורי רצועי העול:

    אנתק. ענין ההעתק ממקומו:

    רש"י

    ועתה אשבור מטהו מעליך. שכינה אומרת כן לנביא שהוא ישראלי אשבור מטהו של אשור מעליך ומעמי:

    מלבי"ם

    ועתה אשבור מוטהו, של אשור שהם המשא של מס ועבדות, וגם מוסרותיך אנתק מה שהיית אסור במוסרות מפני פחד גדודיו וחייליו (ואם היה מעשה זו בימי מנשה כנ"ל נשבר העול לגמרי כי מאז חדלה ממשלת אשור על ישראל, ואם היה קודם לכן ר"ל שעכ"פ עתה אשבור, כי מה שבא אח"כ סנחריב עליהם היה בעת העתיד):

    אבן עזרא

    ועתה כתוב בימי חזקיהו: אשר ישאר מאשור וממצרים.

14. (יד)וְצִוָּה עָלֶיךָ יְהוָה לֹא־יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ

    מצודת דוד:וצוה עליך ה׳. מול מלך אשור יאמר: לא יזרע משמך עוד. ר״ל לא ימלוך מי מזרעך: אכרית פסל ומסכה. כי שממה תהיה: אשים קברך. ר״ל אני אשים לך קבר המיוחד לך כי אני אלחם בך: כי קלות. היית קל בדעתך לשלוח לחרף כלפי מעלה ולכן אקח ממך נקם:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קלות. מל׳ קל:

    רש"י

    וצוה עליך ה'. עתה מוסב הדיבור אל מלך אשור:

    לא יזרע משמך עוד. לא יעמוד ממך מלך:

    מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה. ואשים את בית אלהיך קברך שם תברח להמלט ושם תהרג כמו שכתוב שנהרג אביך בית נסרוך אלהיו:

    כי קלות. בעיני:

    מלבי"ם

    וצוה עליך ה', מסב פניו אל סרדנאפל, ה' צוה וגזר עליך אשר לא יזרע משמך עוד, שלא יעמוד מבניך מלך שיקרא על שמך, כי נמחה הוא וזרעו ושמו לא יזכר עוד, מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה שהיה מנהג המלכים להעמיד פסילי צלמם בבית אלהיהם, והיו מכבדים את פסלו ומיחסים לו אלהות, ואז הסירו כל פסל שהיה אות ציון לכבודו, בהפך העמידו על קברו פסל של גנאי להורות על קלותו ובזיונו, כמו שזכרו ספורי דברי הימים, ועז"א פסל ומסכה אשים (ציון) קברך שיהיה לציון כי קלות ונבזית מאד:

    אבן עזרא

    וצוה עתה ידבר אל מלך נינוה וטעם וצוה גזר.

    לא יזרע שלא יעמד זרעו הנקרא בשמו.

    אשים קברך בבית אלהיך, כמו שאומר בספר מלכים ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ושם הכהו בחרב.