משלי פרק א׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:משלי שלמה. ר״ל אלה הם המשלים אשר אמר שלמה כי את התורה המשיל לאשה טובה וכן ברוב הדברים אחז בדרך משל:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   משלי. כל דבריו דוגמות ומשלים משל התורה באשה טובה ומשל העובדי גלולים באשה זונה:

   מלבי"ם

   משלי, בכל דבר יש חומר צורה פועל תכלית, עפ"ז יאמר כי חומר הספר הוא משלי, שהם קבוצת משלים, שלהבין דברים סתומים ועמוקים הבלתי נודעים ימציא להם משל מדברים הנודעים, שדרך הלבוש של המשל הנודע יובט המתלבש שהוא הנמשל הבלתי נודע. הפועל הוא שלמה בן דוד, ואמר בו שלשה תארים, כי האמתיות יתודעו, א] ע"י החכמה או הנבואה, ועז"א שלמה, שהוא היה חכם וחל עליו רוח אלהים, ב] יתודעו ע"י הקבלה, ועז"א בן דוד והיה לו קבלה מאבותיו. ג] ע"י הבחינה והנסיון, שזה ישלם ע"י קבוצת חכמים רבים, ועז"א מלך ישראל, שע"י שהיה מלך על עם חכם ונבון הזה היו כל החכמים נאספים אליו, והיה בכחו לבחון כל הענינים, כמ"ש כל זה נסיתי בחכמה:

   רלב"ג

   משלי. הנה המשל הוא דבר נאמר על צד הדמיון פעם לתת ציור בדבר הנראה לדבר בו ופעם להעיר על ענין הדבר אשר יכוין בו מצד שהוא מרוחק או נרצה או מה שידמה לזה וזה כי הדבר המרוחק ימשיל אותו בדבר שיש לו בו קצת דמיון שהוא יתבאר הענין בדבר הנרצה ובשאר מה שידמה לזה: [1]

   משלי. אלו הם המשלים אשר דבר שלמה בן דוד מלך ישראל והנה התועלת בהם היא לדעת החכמה המופתים אשר יבואו בה כמו ראיה או במופת סבה ומציאות:

   אבן עזרא

   משלי שלמה וגומר זה חלק האזהרה הודיע בו מעלת החכמה הקדומה, כי בה נברא יש מבלי מה, והזהיר להדבק בה ולסור מן האשה הזעומה, והוכיח להמית הפתאות ותאות הנוצר מן האדמה ולהחיות הנשמה התמימה.

   בן דוד לספר מעלתו שהיה בן חכם ומשכיל.

   מלך כי בעבור חכמתם מלכו שניהם על ישראל, או שהיה מלך עם חכם ונבון ומלך שם התואר, כמו עבד ארך אבר.

2. (ב)לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה

   מצודת דוד:לדעת. תועלת הדברים להודיע לבני אדם חכמה ומוסר ואחז במשל למען הבין לזולת דברי בינה כי הוא מבוא גדול לקנות ההבנה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   לדעת חכמה ומוסר. המשלים האלו אמר להודיע לבריות (חכמה ומוסר) שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה:

   מלבי"ם

   "לדעת חכמה - תכלית הספר הוא לדעת חכמה וכו'.

   גדר החכמה הוא לדעת בכל המידות והדרכים והמנהגים, שיש בכל אחד מהם שני דרכים הפוכים זה מזה, כמו אכזריות - רחמים, גאוה - ענוה, עזות - בושת, אכילה - צום, קדושה - טומאה, שהנהגה ע"פ דרך אחד היא חכמה והיפוכה סכלות, למשל: להתנהג בענוה היא חכמה ולהתנהג בגאוה הוא סכלות. ולפעמים הגאוה חכמה והענוה סכלות, כמו נגד רשעים וזדים. וכן בכל דבר שייפול עליהם שם טוב ו"רע, נאה ו"מגונה, תלמד החכמה באיזה דרך יילך ואיך ומתי וכמה ישתמש בכל מידה.

   וכלל הוא, שדרכי החכמה אי אפשר שיבין האדם מעצמו, ואי אפשר שיתוודעו במופת, והם מקובלים מה' לבדו, שהוא חקק חוקי החכמה ולימדה לבני אדם בשתי התורות, בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, שבם חקק לאדם כל המעשים המוגבלים כפי דרכי החכמה, עד שלפי זה אי-אפשרלדעת חכמה, כי הידיעה לא תיפול רק על דבר שיידע האדם בידיעה ברורה, והוא בדבר שנודע על-ידי החושים או על-ידי מושכלות ראשונות, וזה אי-אפשר בחכמה, שלא תושג בחוש ובמופת התבונה, רק על-ידי הקבלה.

   אולם, שלמה, על-ידי משליו, לימד לדעת חכמה, כי הסביר את הדברים הבלתי נודעים על-ידי דברים הנודעים, עד שעל-ידי המשלים ישיג האדם את כללי החכמה בידיעה ברורה.

   ועשה זה על-ידי שלימד במשליו לדעת חכמה ומוסר - רוצה לומר, באשר חוקי החכמה הם מתנגדות אל טבע לב האדם, כי מטבע הלב להעלות על ליבו ציורים היפך מציורי החכמה, כמו שנאמר (בראשית ח׳:כ״א): כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הלב יעלה ציורים להתגאות, לקנאה, לנקמה, להתאכזר וכדומה, ואלה הציורים הרעים עולים מעצמם אל הלב, ועל-ידם יילחמו הכוח המתאוה והמתעורר עם החכמה, והאדם ייטה אחריהם בטבעו, באשר אין על חוקי החכמה מופתי הדעת, עד שאי-אפשר שיעמוד נגדם בכוח הדעת, וכן לא יילחם נגדם מצד טבע נפשו, כי נהפוך הוא שחוקי החכמה סותרים אל טבע הנפש, לכן צריך הוא ל"מוסר, והוא שייסר ויאסור כוחות נפשו בל יליזו מחוקי החכמה, לא אל שיבחר דרך הסיכלות, ולא אל שכוחות נפשו הנוטים לטוב יצאו ויתפשטו חוץ מגבול שגבלה להם החכמה.

   ומהו המוסר? יבואר לקמן (משלי טו לג): יראת ה' מוסר חכמה, שכוח היראה הנטוע בנפש, מסתעף ממנו סעיף אחד שהוא יראת ה', שהיא תאסור כוחות נפשו בעבותות בל יפרצו חוק, כי באשר יאמין בה' ויודע כי חקי החכמה הם נתונים מה', יירא מה' מכבודו וגדלו ממשפטו וענשו, ויפחד מלסור מחקי החכמה אשר צוה והזהיר עליהם מלך עליון רם ונשא, וכבר אמרנו שהדעת לא יהיה רק בדבר שידע בידיעה ברורה ע"י השגת החוש או מושכל ראשון או במופת, אולם יצויר ג"כ שישיג ידיעה ברורה גם בדבר שלא נודע לו בחוש או במופת, רק שקבל דבר זה מאיש נאמן שהוא מאמין בו בכל עז ונתחקה הדבר הזה במחשבתו בלי שום ספק כאלו ראה הדבר בעיניו או השכילהו בשכלו, ואם כן, על-ידי המוסר, שהוא יראת ה' שהודיע והורה חוקי החכמה, וליבו מאמין בו ובדבריו, ושמרם בכל עוז מיראתו, על-ידי כן תיקבע החכמה בלב האנשים כדבר ברור, עד שעל-ידי המוסר יבואו לדעת חכמה ומוסר בידיעה ברורה.

   להבין - והנה, הבינה היא נבדלת מן החכמה, שהיא מה שהאדם מבין דבר מתוך דבר, והיא נופלת גם בדברים שייפול עליהם שם אמת ו"שקר, וכן להבין המליצות הקשות והחידות הסתומות שדיברו בהם בעלי התבונה.

   ותחת שהחכמה נאספת אל הנפש מבחוץ, הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחוץ, לעבור בין הדברים ולחקרם, ולחדור לדעת עמקם, ולהוציא תעלומות על-ידי היקשי התבונה, וזה ילמד גם-כן בספר זה להבין אמרי בינה - שיבין אמרים הסתומים של הבינה, ולהבין דבר מתוך דבר.

   רלב"ג

   לדעת חכמה. היא הידיעה אשר בדברי' יבוא לה מדברים עצמיים ומתיחסים לה, מוסר הנה יאמר על המוסר אשר במדות ועל המוסר אשר בדעות והמוסר אשר במדות הוא לעזוב המדות המגונות ולהתנהג במדות המשובחות והמוסר אשר בדעות הוא לדרוך בהשגות כפי סדורם ולפי הדרכים אשר יובילו' אליהם ושלא לעיין במה שאין דרך להגיע אל השגתו ושלא לקצר מלעיין במה שאפשר לאדם להשיגו, בינה היא הידיעה אשר בדברים יבואו לה מדברים בלתי עצמיים כאמרנו שהשמש יחמם והירח יקרר ואם אין להם בעצמם דבר מאלו האיכיות וזה גם כן יקרא תבונה: [2]

   לדעת. ולדעת המוסר במדות אשר בדברי' המדיניי' וזה יהי' בעזיבת המדות המגונות וברדיפה במדות המשובחות והנה הקדים החכמה למוסר ואע"פ שהמוסר ראוי להיות קודם בזמן לפי שהחכמה היא כמו סבה תכליתית למוסר, ולהבין אמרי בינה הם הקדמות המפורסמו' אשר יבואו מהם אל הידיעה בחכמת האלהות ובמה שינהג מנהגה שלא תהיינה ההקדמות המגיעו' אל העצמיות ובה' גם כן תועלת:

   אבן עזרא

   לדעת התי"ו נוסף וכן לקחת וכן הלמ"ד וטעם במשלים: ידע האדם, חכמה והיא שרש הכל שהוא ירא ה', שנאמר: ראשית חכמה יראת ה', ומוסר לשמור מצותיו. ויש אומרים: המנהג בן עם הארץ, בינה להבדיל בין דבר לדבר, שלא ישים חשך לאור ואור לחשך.

3. (ג)לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים

   מצודת דוד:לקחת. ללמוד מוסר מתוכם: צדק. היא עבודת האלהים: ומשפט. מה שבין אדם לחבירו: ומשרים. בדבר המדות והנהגת האדם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לקחת. ענין ידיעה ולמוד כמו לקח טוב נתתי לכם (לקמן ד):

   רש"י

   צדק ומשפט ומשרים. צדק, צדקה מממונו. ומשפט, לשפוט אמת. ומשרים, היא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה:

   מלבי"ם

   לקחת מוסר השכל, יש מוסר, ויש מוסר השכל, שהשכל נבדל מן הבינה שהוא כח חד באדם שעובר בדברים שאין יד הבינה שולטת בהם, כמו להשכיל עניני החכמה שאין מתבררים במופתי הבינה, וכן להשכיל באמתת העצם הנשגב וסוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה להשיג גדולתו של יוצר בראשית, כ"ז מפעולות השכל, והנה המוסר היוצא ע"י יראת ה' שיתיירא מענשו נקרא בשם מוסר סתם, והמוסר היוצא על ידי יראת הרוממות שמשיג גדולתו של השי"ת ויירא מרוממותו מעשות דבר נגד חקי החכמה אשר ישכילם בשכל טוב, זה נקרא מוסר השכל, כי זה יושג על ידי כח השכל, ולפעמים ילוה אליו רוח הקודש ואז נקרא בשם שכל טוב, כ"ז יקח ממשלי הספר וממליצותיו, וכן ע"י המשלים האלה יקח צדק ומשפט, שהוא איך יתנהג בענינים שבין אדם לחברו ובהנהגה המדינית, המשפט הוא מה שיעשה ע"פ הדין, והצדק הוא לפנים משורת הדין שישקיף על המקום והזמן והענין שלפיהם יטה לפעמים מן קו הדין לעשות כפי הצדק, וכן שיעשה מישרים, ושם זה נופל בין על הישר בדעותיו בדברים עיונים, בין על הישר במעשיו בדברים המעשיים, בין בדברים שתחת סוג החכמה בין מה שתחת סוג הבינה, אם שכלו ומעשיו הולכים ע"פ חקי היושר, וכ"ז ילמד מן המשלים האלה:

   רלב"ג

   מוסר השכל. היא המוסר אשר בעיון, צדק ומשפט ומישרים אלו הג' נופלים על דבר אחד או קרוב מאחד והם בכללם נופלים על היושר והראוי בדברים וזה אם בדעות אם במדות:

   אבן עזרא

   לקחת השמיעה והלמוד מפי המוסר הם הלקיחה.

   השכל שם הפועל והוא חסר וי"ו.

   צדק כולל עבודת האלהים וכל מעשה הטוב.

   משפט שישפוט בין איש ובין רעהו.

   ומישרים שידבר היושב במשפט. ויש אומרים: השכל לדעת לעשות צדק.

4. (ד)לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה

   מצודת דוד:לתת. הדברים הנאמרים פה יועילו לתת לשוטים התחכמות להסיר הפתיות מלבם לנער. למי שהוא רך בשנים אשר יעשה מעשיו בבלי דעת ובלי מחשבה קדומה הדברים ההם יועילו לקנות דעת ומחשבה ר״ל מעתה יחשוב בדבר עד לא יעשנה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ערמה. ענין התחכמות כמו ערום יערים הוא (ש״א כ״ג):

   ומזמה. ענין מחשבה כמו זממה שדה ותקחהו (לקמן לא):

   רש"י

   לתת לפתאים ערמה. משלים אלו אמר קהלת לקנות בהם הפתאים ערמה, לנער דעת, וגם לנער המנוער מכל למוד שלא למד עדיין כלום:

   מזימה. מחשבת עצה:

   מלבי"ם

   לתת עתה באר לאיזה כתות מן האנשים חבר זה הספר, אמר שיועיל לכל הכתות, שיתן לפתאים ערמה, הערמה הוא הפך הפתיו שהפתי מאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, שעם הערמה לא יפתה לבו לכל דבר ויבחין את כל דבר בשכלו, ולכן בא תמיד ערום מקביל אל פתי, לכן אמר שהמשלים האלו יועילו להפיח ערמימות בלב הפתי, שיבחן את דרכיו ותהלוכותיו ולא יהיה כיונה פותה, ומוסיף שהנער שהוא אינו פתי ויש בו ערמה אבל מתוך שהוא רך בשנים אין בו דעת ומזמה, שהדעת נקנה ע"י רוב הבחינה בחושים או השימוש במושכלות, והצעיר לימים לא בחן עדיין הענינים ולא קנה ידיעה ברורה, וכן המזימה שגדרו המחשבות העמוקות שהם אינם נמצאים עדיין בלב נער, המשלים האלה יתנו לו בין דעת לבחון כל דבר ולדעתו, בין מזימה:

   רלב"ג

   לתת לפתאים. עומק מחשבה וקצת פלפול ישמרו בו מהפתיות ולתת לצעיר השנים הדברים אשר הם התחלות העיון והם המחשבה והמושכלות הראשונות או מה שיקרב אליהם ואולם זכר תחלה הדעת כי הוא יותר נכבד מהמחשבות ולא תחשוב שלא יהיה בהם תועלת כי אם לאלו שזכר שאין להם שום שלימות אבל ימצא ג"כ תועלת גם לחכמים ולנבונים וזה שכבר ישמע חכם אלו המשלים ויוסיף קנין בחכמה וישמע אותם הנבון ויקנה תחבולות להמציא ההקדמות המפורסמות אשר יובילו אל ההשגה בדרוש דרוש מאלו החקירות הפילוסופיות הנה אלו המשלים יישירו האנשים:

   להבין משל ומליצה. אשר יאמרו החכמים והנביאים כי בהם ילמד האדם דרכי החקויים אשר ירגילו להמשיל ולחקות בהם ובהם יתיישר להבין דברי החכמים ואם הם רבי העומק ויבין חידותיהם מצד הבינו דרכי החקויים אשר ירגילו להמשיל בהם:

   ערמה. הוא פלפול בדברים המדיניים:

   דעת. הם מושכלות ראשונות או מה שקרוב אליהם להגלות האמת בו, ומזמה היא המחשבה שהיא התחלה לדעת ומישרת אליו וזה שכאשר ירצה האדם לעמוד על האמת בדבר יקח המחשבות הנופלות בו ויקח הצודק מהם ויניח הבלתי צודק כמו שנזכר בספר הניצוח ובספר מה שאח' הטבע:

   אבן עזרא

   לתת על משקל הרה ללת מן יללה. והנכון לתנת ללכת על משקל לשבת, וטעמו: יבינו לתת בהם לפתאים ערמה, שיסירו הפתיות מהם, כיון שלא יוכלו להשיג חכמה ובינה, יבינו דרכם בעולם הזה ואיך יחיו, שנאמר: חכמת ערום הבין דרכו.

   לנער ולתת לנער במשלים דעת ואל"ף פתאים תחת יו"ד פתי וכן רפאים, ואם הנזהר חכם - יוסיף לקח, ואם נבון - תחבולות יקנה וכל זה:

5. (ה)יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה

   מצודת דוד:ישמע חכם. ר״ל וגם לחכם יועילו הדברים כי כשישמעם יוסיף עוד למוד מדעתו והנבון יקנה ע״י תחבולות והם דברים עמוקים בעיון רב בדקות המחשבה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   תחבולות. עניינו דקות העיון כמו ובתחבולות עשה מלחמה (לקמן כ):

   יקנה. מצינו לשון קנין אף אם אין שם מוכר כמו קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:י״ט) ורבים כמוהו:

   רש"י

   ישמע חכם. המשלים הללו:

   ויוסף. על חכמתו:

   לקח. למוד:

   חכם. זה בעל השמועה:

   ונבון. מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו:

   מלבי"ם

   ישמע חכם, וגם יועילו אל החכמים והנבונים, שהחכם שגדרו מי שקבל חקי החכמה מרבותיו או ע"י העסק בתורה יוסף לקח, כי החכמה רחבה מאד ואין לה קץ ועל ידי המשלים האלה יוסיף לקח ותקח אזנו פרטים רבים שלא התבארו בתורה ובקבלת חכמים, והנבון שהוא המבין דבר מתוך דבר ומוציא מושכל ממושכל ע"י היקשים יקנה תחבולות, שגדר מלת תחבולה היא שמוציא תולדות מושכלות ע"י היקשים רבים משולשלים זה מזה, שע"י הספר הזה יקנה הקדמות רבות ויתלמד לבנות ולהוציא היקשים רבים מכח בינתו אחד מחברו וחברו מחברו להרחיב גבול בינתו:

   רלב"ג

   לקח. קנין:

   תחבולות. דברים לקוחים בדקו' מחשבה: [3]

   לקח'. המוסר בעיון ר"ל שידרוך בהגעתו בדרכים הראויים ולא יעיין במה שאין דרך אל העיון בו ובהם ג"כ תועלת להתנהג בדרכים הישרים במדותיו ובדעותיו ר"ל בצדק ובמשפט ובמישרים ובהם ג"כ תועלת:

6. (ו)לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם

   מצודת דוד:להבין משל ומליצה. ר״ל הדברים האלה נאמרים על שני דרכים להבין את המשל ר״ל מה שהמשיל אל המליצה וגם את המליצה עצמה כשאומר בהמליצה להשמר מזונה ואמורה להמשיל על אפיקורסת הנה יש להבין בה להיות נזהר גם מאשה זונה ולתוספת ביאור אמר דברי חכמים וחידותם ר״ל הדברים האמורים בפה מלא והרמוזים בדרך חידה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ומליצה. עניינו אמרים צחים המקובלים על הלב:

   וחידותם. עניינו דברים סתומים קשי ההבנה:

   רש"י

   להבין משל ומליצה. שיתנו לב להבין במקראות שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה (ס"א זונה):

   דברי חכמים וחידותם. דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה:

   מלבי"ם

   להבין משל ומליצה, עתה יבאר צורת הספר שנמצא בו משל ומליצה, המליצה הוא הנמשל, וכן ילמדו מתוכו להבין משלי התורה שבכתב והמליצה, שהוא המושכל הפנימי אשר תחת הלבוש החיצון שהוא המשל, כמו בספורי עץ הדעת והנחש וכדומה יבין המשל וגם הנמשל, וכן בתורה שבע"פ יבין דברי חכמים וחדותם, שהם הדברים שדברו חכמים לפרש מצות התורה, והמוסרים שאמרו, וכדומה, וכן האגדות והנסתרות שדברו אותם בדרך חדה ולא יבינום כ"א חכמי לב וימצאו פתרונם על ידי משלי הספר הזה:

   רלב"ג

   וחידותם. הנה החידה היא מאמר סתום נאמר על דבר צד המשל ויסבול כוונות מתחלפות:

   אבן עזרא

   להבין משל ומליצה וחידות משל שממנו יוצא דבר אחר, חידה דבר מכוסה ואינו מובן עד שיפורש שנאמר: הלא אלה כלם עליו משל ישאו ולקח יקרא כן, בעבור מה שיקח אדם מן הדעת. וכן: מה יקחך לבך ותחבולות ענין עצה ומחשבה, והעד: מחשבות צדיקים משפט וגומר. וכן: חובליך והטעם תחבולות יקנה, בעבור שיבין משל ומליצה ודברי חכמים אחרים.

7. (ז)יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ

   מצודת דוד:יראת ה׳. עתה החל לדבר דבריו ואמר יראת ה׳ וכו׳ ר״ל בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה׳ כי הלא אוילים ורשעים בזו את החכמה והמוסר ואם לא יקנה יראת ה׳ בראשיתם מה תועלת בלמודה הלא יבזה אותה וימאס בה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אוילים. ר״ל רשעים כי אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות:

   רש"י

   יראת ה' ראשית דעת. ע"כ פי' לצורך מה עשה שלמה הספר הזה ועתה מתחיל הספר:

   יראת ה' ראשית דעת. היא תרומת עיקר הדעת והיא תהיה לך הראשונה לדעת לפני חכמתך הקדם ליראה אם יוצרך והיא תתן בלבך לעשות בחכמה ובדעת כי האוילים אשר אינם יראים את ה' הם בוזים את החכמה ואת המוסר:

   מלבי"ם

   יראת ה' ראשית דעת - הנה, כל חכמה יש לה התחלה, שעל ידה תיוודע החכמה, והם יסודותיה, כמו שחכמת ההנדסה תבנה יסודותיה על החוש והמושכלות ראשונות, חכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והניסיון,

   אבל חכמת התורה וחכמת המידות, הנזכרת בספר זה בשם חכמה סתם, התחלותיה לא ייוודעו במופת השכל כנ"ל, והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה. אם כן, אי אפשר להגיע בה לכלל דעת, שידע אותה בידיעה ברורה, רק על-ידי המוסר ויראת ה', וכמ"ש בפסוק א, שע"י כח היראה הנטוע בנפש לירא את ה', ירא מעבור רצונו, ויכין ליבו לשמור חוקי החכמה הנתונים מה', וייקבעו בליבו לדברים נאמנים ואמיתיים, ובזה יבוא בם לכלל דעת, באשר ע"י אמונתו בה', המחוקק חוקי החכמה, המה אצלו כדבר שהשיג ע"י החושים או מושכלות ראשונות, וזה רק למי שמאמין בה' ובמצוותיו ובלתי מסתפק.

   אמנם, האוילים (שגדר האויל הוא המסתפק ובלתי מאמין), שהם מטילים ספקות, בין על החכמה, בין על יראת ה' שהוא המוסר שהיא ראשית ויסוד דעת החכמה, הם מבזים בין את החכמה בין את המוסר.

   וזהו שאמר שאוילים בזו חכמה ומוסר, מפני שיראת ה' ראשית דעת, רוצה לומר, מפני שאין לחכמה התחלה אחרת לדעת אותה ולהשיג ממנה ידיעה ברורה, רק על-ידי יראת ה', שזה בנוי על אמונה בה' ובחוקי החכמה שבאו מאיתו, אשר הם מסתפקים בכל זה ומבזים את המוסר ויראת ה' עם החכמה שנשענת עליה.

   רלב"ג

   יראת ה'. היא המוסר במדות והיא התחלה והישרה אל קנין הדעת כי לא יתכן שירדוף האדם לקנין המושכלות עם היותו ילכד ברשת המדות הפחותות והנה האוילים אשר הם המואסים המוסר ובוזים אותו הם בוזים חכמה ומוסר ולא ירגישו בה כי במאסם המוסר ירחיקו מהם החכמה והוא מבואר כי האויל לא יקח מוסר מוסר לא לקחו:

   אבן עזרא

   יראת יודיע כי ראשית הדעת והמוסר הוא, שיהיה ירא שמים אף על פי שחכמת היראה והמוסר אוילים יבוזו, אין ראוי לבוז אותם על כן אחריו.

8. (ח)שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ

   מצודת דוד:שמע. קבל מוסר מאביך כי בוודאי חפץ הוא בתקנתך: תורת אמך. מה שאמך מלמדתך:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תטוש. ענין עזיבה כמו כי לא יטוש ה׳ את עמו (ש״א יב):

   תורת. ענין למוד והוראה:

   רש"י

   שמע בני מוסר אביך. מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה:

   אמך. אומתך כנסת ישראל כמו (יחזקאל י״ט:ב׳) מה אמך לביאה והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה:

   מלבי"ם

   שמע, ע"ז משיב אליהם ומראה כי יש יסודות לחקי החכמה, והתחלות מושכלות אשר יתקבלו בהכרח אל שכל כל אדם, אמר, אתה בני שמע מוסר אביך שבאר אח"ז, שהמוסר הראשון שייסר איש את בנו הוא דבר שא"א להטיל בו שום ספק כלל, והוא ברור כדבר המושג בחוש, ומזה יברר שכלל המוסר הוא דבר הנוסד ומושכל בשכל האדם והוא דעת ברור שאין בו ספק כלל, ובזה אל תטוש את התורה שתלמד אותך אמך, או ר"ל תורת הכנסיה בכללה שהיא האם הכוללת, אל תטוש, כי יש לה יסוד במוסר ובדעת:

   רלב"ג

   שמע בני. הנה המוסר הראשון שיקח הוא מוסר האב והאם כי הם ייסרו אותו וינהיגוהו בקטנותו ואח"כ יתישר ללקיחת המוסר מדברי התורה ולזה ענשה התורה העונש הנפלא לבן סורר ומור' מפני שלא ישמע בקול אביו ובקול אמו ולזה הזהיר זה החכם ואמר שמע בני מוסר אביך ואל תעזוב ההנהגה שתנהיגך אמך בה כי אלו המוסרים שתקנה תחלה מהם הם כמו תכשיטים לך להסיר ממך לכלוך המדות הפחותות או קרא מוסר אב ותורת אם התורה והנה קרא הש"י אב כאמרו הלא הוא אביך קנך והאם הוא השכל הפועל אשר באמצעיתו הגיעה הנבואה והמשילו אל הנקבה ביחס אל הש"י כי הוא שיקבל הכח ממנו והש"י הוא הפועל השלימות לו כטעם אמרו בעטרה שעטרה לו אמו לזאת הסבה קראוהו ז"ל מטטרון שהוא אם בלשון רומי:

   אבן עזרא

   שמע בני מוסר וגו', תורת אמך כי האשה חכמה מורה הדרך הישרה לבנה, כבת שבע שהיא יסרה למואל ומלת אל לשון פיוס, מן המענה ומהם אלקום עמו אל מות.

9. (ט)כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ

   מצודת דוד:כי לוית חן. המוסר והלמוד הזה הם לראשך חבור של חן ועדי ענקים סביב לצואריך:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לוית. ענין חבור ודבוק כמו הפעם ילוה אישי (בראשית כ״ט:ל״ד):

   וענקים. עניני עדי הצואר כמו ולבד מן הענקות (שופטים ח׳:כ״ו):

   לגרגרותיך. מלשון גרון וצואר יפתוך. מלשון פיתוי והסתה:

   רש"י

   לוית חן. חבור של חן הם לראשך כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן וכענקים של עדי זהב יהיו:

   לגרגרותיך. לצוארך ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים:

   מלבי"ם

   כי לוית חן הם לראשך, שהוא כתכשיט של חן המחובר לראשך, וכענקים שהם תכשיט לגרגרותיך על צוארך, והראש מציין המחשבה והשכל שמשכנו בראש, והגרגר הוא הגרון שמשם יוצא הדבור ומציין תכשיט הדבור, ור"ל שהמוסרים האלה יעלו חן על מחשבותיך ועל דבוריך, ושם לויה הוא דבר המחובר אליו מבחוץ, כי החכמה אינה באה מפנימית הנפש כמו הבינה רק מקבלה מחוץ:

   רלב"ג

   כי לוית חן. ואמר אחר זה משבח אלו המוסרים הנה הם לראשך כמו חיבור והוא הקשוט היפה אשר כשיתחבר לראש האדם ישא חן בעיני רואיו והם לצואר כמו ענקים הם התכשיטים אשר מדרכם שיושמו בצואר כמן באחד ענק מצוארוניך וממה שזכר הראש והגרגרת להעיר שזה המוסר הוא הישרה אל היופי בראש אשר בו הרבה מהכחות המשיגות המישירות אל ההשגות השכליות ואל היופי בגרגרות שהם כלי הדבור להוציא מהם דברי חכמה בלמידה ולמוד ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו והוא מוכן מפני זה אל הדרכים הרעים אשר יפתוהו אליהם האנשים החטאים הזהיר זה החכם ואמר בני אם יפתוך חטאים להתחבר עמהם ולהתנהג בדרכיהם אל תאבה ולא תשמע אליהם:

   אבן עזרא

   כי לוית חסר כ"ף, והוא מענין: ילוה אישי, ופירושו: כחבור דבר חן, כן הם המוסר והתורה נאים לראשך.

   לגרגרותיך סביבות הגרון נקראו גרגרות. וכן על צוארי בנימין. וכן סביבות הראש, מראשותיו:

10. (י)בְּנִי אִם־יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל־תֹּבֵא

    מצודת דוד:אם יפתוך. ללכת אחר דעתם: אל תבא. אל תרצה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תבא. ענין רצון כמו לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳):

    רש"י

    חטאים. חוטאים:

    אל תבא. אל תאבה להם:

    מלבי"ם

    "בני אם יפתוך חטאים - זה המוסר יאמר האב לבנו.

    שכאשר ירצה להורות לו ההנהגה בחכמה, יתחיל מדבר פשוט שטעמו גלוי ומבואר ומושג אף לנער קטן בידיעה ברורה, כמו שלא יילך בחבורה עם רוצחים לרצוח נפשות ולגזול, שזה נודע לכל, אם מצד חומר ענין הרצח שהוא נגד טבע האדם, אם מצד הסכנה שיש בו כי בנפשו הוא.

    ולכן, בזה יתחילה אב בלמדו מוסר לבנו הקטן, להסביר לו העניין של דרך הסכלות ורוע עניינה, שהמלמד יתחיל בדבר פשוט ומבואר, ומזה יעלהו בלימודו שלא ישמע לפיתוי חטאים בשום דבר.

    ועל כן הקדים אם יפתוך חטאים - אל תבא, שהיא אזהרה כללית, שלא ישמע להם, כי פיתוייהם הם נגד חוקי החכמה, ויסביר לו במשל מפיתויי הרציחה:

11. (יא)אִם־יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם

    מצודת דוד:לדם. לשפוך דם: נצפנה. נסתר לארוב על דם נקי לשפוך חנם על לא חמס בכפו וכפל הדבר במ״ש כדרך המליצה ולהתמדת הפתוי:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נארבה. נשב במארב לארוב:

    נצפנה. ענין הסתר:

    רש"י

    נארבה לדם. לשפוך דם:

    נצפנה. ל' מארב:

    נצפנה לנקי חנם. הכתוב אומר שצפינתם לנקי חנם הוא:

    מלבי"ם

    אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם, אם יפתוהו חברת רוצחים, והנה זה יהיה בשני אופנים, שלפעמים יעמדו השדודים נגדם וילחמו על נפשם, ואז ילכו הרוצחים דרך מארב שיארבו עליהם בתחבולות מלחמה איך יכבשו אותם וילכדום, ואז יהיה שפיכת דם ביניהם, ועז"א נארבה לדם, ולפעמים שהשדודים המה אנשים חלשים או רכי לבב ולא ילחמו נגדם, ועז"א נצפנה לנקי חנם, שאז השדודים נקיים ואין חייבים מיתה בדין הרוצחים, כי לא לחמו אתם, וכל מה שיעשו להם רע הוא חנם שאין להם עליהם טענה להרע להם ע"י שלחמו והרגו מהם, וע"ז תפס לשון נצפנה שלא באו דרך מארב ומלחמה רק מסתירים א"ע בדרך ליפול עליהם בעברם ולשדדם:

    רלב"ג

    אם יאמרו לכה אתנו. ונארבה להרוג איש א' בדי שנקח קנינו נצפון ונסתיר לאיש אע"פ שהוא נקי מה שישחת בו אע"פ שלא חטא לנו ולא לאחר הנה כמו שיבלע הקבר המת שנקבר בו נבלע אלו האנשים בעודם חיים ונבלע האנשים ואם הם תמימים כאילו הם יורדים לקבר והנה הסכמנו להריגת אלו האנשים בעבור שנקח שללם כי כבר נמצא עמהם כל הון יקר ונמלא בתינו מהשלל שנקח מהם לחלק השלל:

    אבן עזרא

    אם לדם לשפוך דם.

    חנם מלשון: חנן אלהים מלשון מתנה והמ"ם נוסף כמו ריקם.

12. (יב)נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר

    מצודת דוד:כשאול. כמו השאול בוצע כל הגוף כן נבלע הכל כשהם בחיים ר״ל בעודם בחוזק העושר: ותמימים. נבלע אותם כשהם שלמים במרבית ההון וכמו היורד לבור שיורד בו שלם בכל איבריו והיא היא וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    נבלעם. לנקיים כשהם חיים:

    כשאול. הבולע כל גוף שלם:

    ותמימים. אינו לשון צדיקים אלא מלשון שלמים נבלעם כשהם שלמים כאדם היורד בתוך הבור כשהוא שלם כלומר בעודם בעשרם נהרגם ונירש נכסיהם:

    מלבי"ם

    נבלעם, הנה בצד שאמר נצפנה לנקי חנם, שאז לא יהרגו אותם אחר שלא לחמו נגדכם, רק נבלעם כשאול חיים, היינו שנבלע אותם ואת ממונם והם ישארו בחיים להיות להם עבד עולם, כמו שהארץ תפתח פיה ויורד הוא וכל אשר לו חיים שאולה כמו שהיה בקרח, ובצד שאורבים לדם והורגים אותם נבלעם תמימים כיורדי בור שיורד מת, ובכ"ז הגם שאינם חיים הם תמימים, ר"ל שנקח כל עשרם ומאדם כיורדי בור ועוזב את כל אשר לו ליורשיו:

    אבן עזרא

    נבלעם ותמימים - יהיו נבלעים כיורדי בור, פרוש אחר: שלמים כלם שאול, פירש מטה, פעם בלשון זכר ערום שאול. ופעם בלשון נקבה, שאול מתחת רגזה לך:

13. (יג)כָּל־הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל

    מצודת דוד:כל הון. הן נמצא אצלו כל הון יקר ואת בתינו נמלא מהשלל אשר נקח ממנו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, אבן עזרא

    מלבי"ם

    כל, א] שנמצא כל הון יקר מכסף וזהב, ב] נמלא בתינו שלל, שהחפצים שנמצא שהם יהיו לשלל יקח כל אחד שלל לביתו לכלי ביתו, כי את הזהב וההון לא יקחו לביתם רק יניחוהו באוצר הכולל של החבורה כמו שיפרש:

    אבן עזרא

    כל הון ממון מכסף וזהב.

    שלל בגדים.

14. (יד)גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ

    מצודת דוד:גורלך. ויוסיפו לומר לך אם תרצה אתה תפיל את הגורל אשר תרצה לברר לכל אחד חלקו: כיס. אם תרצה יהיה כיס אחד לכלנו רוצה לומר נאכל ונשתה בשותפות מדמי הגזילה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    כיס. אמתחת ושק:

    רש"י

    גורלך תפיל בתוכנו. אם תרצה תחלוק או אם תרצה יהיה בשותפות:

    כיס אחד יהיה לכולנו. ביחד:

    מלבי"ם

    גורלך, על השלל של החפצים והכלים שזה יחלקו ביניהם בגורל ויקח כ"א את חלקו לביתו, גורלך תפיל בתוכנו לקחת חלקך בגורל כאחד מאתנו, וההון והממון שזה יונח בכיס הכולל של אוצר החבורה יהיה כיס אחד לכולנו ויהיה לך שותפות בו:

    רלב"ג

    גורלך תפיל בתוכנו. ויהיה לך עמנו בו חלק כחלקנו לכלנו יהיה כיס אחד לא יהיה בו יתרון לאחד על האחר והנה זכר דבר הרציחה כדי להרחיקו יותר מלכת אחר עצתם ועוד כי הוא התכלית אשר יביאוהו אליו דרכיהם הרעים וזה שאם יפנו אל רבוי האכילה והשתיה פעמים שלא ימצא להם ויבואו לגנוב ולפעמים ימצאם האדון וירצחוהו וכן אם יפנו אל העריות וליתר הדברים הרעים אשר אפשר שיפנו אליהם:

15. (טו)בְּנִי אַל־תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם

    מצודת דוד:בדרך אתם. רוצה לומר בדרך אשר אתם אשר הם הולכים בה שלא תלמוד ממעשיהם: מנתיבתם. מהדרך שהם הולכים בה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    בני אל תלך בדרך אתם, דרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והנתיבות הם של יחידים, ומוסיף שלא לבד שלא תלך אתם בדרך הגדול שלהם הקבוע לכולם, כי גם אל תלך בנתיבתם, בנתיב שהולך בו יחיד מהם, וגם הוסיף שלא לבד שלא תלך אתם בצוותא חדא, כי גם אם הם אין הולכים שם מנע רגלך שלא תלך בנתיב שהלך בו יחיד מהם, כי הם ירצחו גם אותך:

    רלב"ג

    בני אל תלך בדרך אתם. בדרך אחד כדי שלא תלמד מעשיהם:

    מנע רגלך מנתיבתם. באיזה דבר מהדברים שימשכוך אליהם:

16. (טז)כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ־דָּם

    מצודת דוד:לרע ירוצו. רוצה לומר עם כי לא ניכר לעין שהדרך הזה הוא רע מכל מקום סוף כוונתם על הרעה וימהרו לשפוך דם כאשר תמצא ידם:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    לרע ירוצו. לרעת עצמם הם רצים ואינם יודעים לתת לב לדבר:

    מלבי"ם

    כי רגליהם לרע ירוצו, האב מודיע לבנו הקטן שידע שכל מה שרצים הוא לרע כי הגזל הוא דבר רע, (בזה יתחיל האב ללמד את בנו בדבר שיבין בקל בשכלו, ומוסיף להסביר לו כי) חוץ ממה שהוא דבר רע ירצחו גם אותך, כי ימהרו לשפך דם, (וגם בל תחשוב שבתוך כך תשמט מידם, כי ימהרו לזה):

    רלב"ג

    כי רגליהם לרע ירוצו. ואף על פי שיחשב מתחלת הענין שאין דרכם אל הרציחה הנה הם ימהרו לשפוך דם כי הם בדרכים רעים מביאין אל הרציחה כמו שזכר וזה בלא פשע ובלא חטא:

17. (יז)כִּי־חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל־בַּעַל כָּנָף

    מצודת דוד:כי חנם. ר״ל כמו שנדמה בעיני כל בעל כנף שעל חנם פרושה הרשת ואין הכוונה על הלכידה ומתוך כך יורד בתוכה לאכול מהזרעונים אשר בה:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מזורה. ענין פזור ופרישה כמו מזרה בעיניו כל רע (לקמן כ׳):

    בעלי כנף. הצפרים שיש להם כנפים:

    רש"י

    כי חנם מזורה הרשת. כי העופות הרואות חטים וקטניות מזורים על הרשת חנם הוא בעיניהם שאינם מכירים על מה היא נזרת ויורדין בה ואוכלין:

    מלבי"ם

    כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, העוף שרואה רשת ומיני אוכל מזורים עליו נדמה לו שנותנים לו אוכל בחנם ולא יבקשו מידו דבר עבור זה:

    רלב"ג

    כי חנם מזורה הרשת. ללכוד בה כי העוף לא חטא למי שהוא צד אותה ועכ"ז:

    אבן עזרא

    כי חנם שלא יראה הרשת ולא יפחד ממנה עד שינוח בה יראה האוכל שבה ולא הרשת, כך הם יראו מה שיקחו ויאמרו: כל הון יקר נמצא לא יראו הרשת, שהם הולכים עליה, שנאמר כי שלח ברשת ברגליו.

18. (יח)וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם

    מצודת דוד:והם. אבל באמת פורשי הרשת לא בחנם פרשוה כי הם יארבו לדמי העופות ומסתירים עצמם לקחת נפשותם וללכוד פרשוה:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    והם לדמם יארובו. והציידים יארובו לדמם של עופות:

    מלבי"ם

    והם, הציידים לדמם יארבו ר"ל או שיארבו להמית אותו, או שיצפנו לנפשותם, לתפשם חיים:

    רלב"ג

    והם לדמם יארובו. הנה פורשי הרשת אורבים לדמם וצופנים לקחת נפשותם:

19. (יט)כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח

    מצודת דוד:כן ארחות. כן הדרך של הגזלן לעשות תחבולות ולבל ירגיש מי בו להשמר ממנו ואחר זה יגזול העושר וגם יקח נפש בעל העושר למען לא יודע:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ארחות. ענין הנהגה וסדר:

    בוצע בצע. ענין גזל כמו מה תקות חנף כי יבצע (איוב כ״ז:ח׳):

    רש"י

    כן ארחות כל בוצע בצע. גוזל גזילה נאה ונחמדת היא לו וחנם היא לו וסופו את נפש בעליו יקח. נפש עצמו שנעשה עכשיו בעל הממון שגזל מחבירו:

    מלבי"ם

    כן ארחות כל בוצע בצע, שבארח הזה ילך כל בוצע בצע שפורש רשת ללכוד את הנפתה כיונה פותה להלכד ברשתו נדמה לו שנותן לו ממון והון יקר בחנם, ובאמת את נפש בעליו של הבצע יקח, כשיראו שיש לך בצע יקחו את נפשך ויגזלוהו ממך, כמ"ש וימהרו לשפך דם, ובזה מברר לו גם הסכנה שיש לו בדבר, ועפ"ז ילמדהו מן הנודע אל הבלתי נודע שישמר מפיתוי חטאים בכל אופן:

    רלב"ג

    כן ארחות. כל מי שלוקח ממון אחר שלא כדין הנה הוא יקח את נפש בעליו ר"ל שכבר יהרגהו כדי שלא תגלה חרפתו אם ימצאהו או אם יתעצם כנגדו למנוע ממנו מה שירצה ללקחו, והנה אחשוב שהמשיל זה הענין לפריש' הרשת על צד ההפלגה והגוזמא וזה כי פרישת הרשת יהיה עקר הכוונה בה נלכוד העוף ובשנית יתישר בה להאכיל העוף מזון מהמזונות ובזה יאמר שהבא לגנוב יכוין בגניבה להמית בעליה על הכוונה הראשונה ובשלישית יתישר בה לתועלת הממון וזה כלו אמר להעיר כל אלו הדברים הרעים יתישרו מאד לרציחה כאילו היתה הרציחה היא המכוונת בהם ראשונה כי אלו הרעים יסכימו עם מחשבתם בתחלה שאם ימצא להם מונע מעשות מה שכוונו יהרגוהו הנה זה ביאור דברי זה החלק שהגבלנו ביאורינו פה, ואולם התועלות המגיעות ממנו הנה, התועלת הראשון הוא להודיע מי הוא המחבר הספר ותועלתו ומדרגת הלימוד הנעשה בו ואולם התועלת בידיעה מי הוא המחבר הוא הישרה על אמתת הכוונה בדברים כשהיו דעות האיש ההוא מפורסמות לנו ממקומות אחרים או מקום אחר ואולם התועלת בידיעת תועלת הספר הוא גם כן להעמיד על כונת הדברים כי צריך שיפורשו במקו' מקום בדרך יגיע מהם תועלת במין אחד ממיני הפעולות הנזכרות בזה המקו' ואולם התועלת בידיע' מדרגת הלימוד הנעשה בו והוא ידבר על צד המשל והדמיון הוא מבואר כי כן הישרה נפלאה לעמוד על הכוונה במקום מקור הב' הוא להודיע כי שלמות המדות הוא הצעה לשלמות המושכלות כי לא יתכן שישלים האדם נפש במושכלות בעוד חלאת המדות הפחותות בו והוא אמרו יראת ה' ראשית דעת. הג' הוא צווי על קבול המוסר מההורים לפי שהוא המוסר הראשון שיקנה האדם והוא דרך אל לקיחת האדם המוסר על השלמות והוא אמרו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. הד' הוא אזהרה מחברת הרעים כי היא מביאה בקלות לחטאים גדולים עם שהאדם מוכן מאד מתחלת ענינו לחטא והוא אמרו בני אם יפתוך חטאיך אל תאבה אל תלך בדרך אתם וגו':

    אבן עזרא

    כן, נפש בעליו הנגזל יקח הגוזל.

20. (כ)חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ

    מצודת דוד:חכמות. הלא כל חכמה מהחכמות תכריז בחוץ במקום פרסום:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תרונה. ענין הכוזה והשמעת קול כמו ויעבור הרנה במחנה (מ״א כב):

    רש"י

    חכמות בחוץ תרונה. הרי חכמותיה של תורה בחוצותיה תזעקנה להזהירכם לסור עליהם ומה הן חוצותיה בתי מדרשות:

    ברחובות. במקום שמרחיבין אותה כך דרש רבי תנחומא:

    מלבי"ם

    חכמות, אחר שהזכיר איך יתחיל האב ללמוד חוקי החכמה עם בנו הקטן, יאמר שהחכמה תגלה לאט לאט ותוסיף להתגלות מדרגה אחר מדרגה, וחשב בזה ארבע מדרגות, זו אח"ז מלמטה למעלה, שתחלה בחוץ תרנה, שהחוץ הוא המקום שאחורי הבתים ששם אי נם נמצאים רק העוללים ובני החצר, ואח"כ ברחובות תתן קולה, שהרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם נמצאים הגדולים הדרים במבוי ההוא, ותתן קולה היא יותר מן הרנה, שהמרנן מרנן בפ"ע והנותן קול מתכוין שישמע זולתו, שתחלה תחל להתגלות לפני הנערים ביחידות אחורי הבתים, ואח"כ תחל להתגלות יותר עד שיעמוד הדורש ויתן קולו ברחוב לפני הגדולים, ואח"כ.

    רלב"ג

    חכמות בחוץ תרונה. יגביהו קולם:

    אבן עזרא

    חכמות הודיע כי כאשר יסרתיך כן החכמה מזהרת הפתאים, וזה דרך משל.

    בחוץ שבה המון העם.

    תרונה ענין קריאה, כמו ותעבור הרנה.

    ברחובות במקום העוברים והשבים.

21. (כא)בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר

    מצודת דוד:בראש הומיות. שם בראש מקום שנשמע שם המיית בני אדם: בפתחי שערים. מקום הנכנסים והיוצאים: בעיר. בכל עיר ועיר תאמר כל חכמה את אמריה והוא ענין מליצה וכאומר הלא התורה גלויה לכולם ומזהירה על קיומה:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    בראש הומיות תקרא. במקום שהיא נשמעת ונכרזת שם היא קוראת ואומרת ענין שלמטה עד מתי פתאים וגו':

    בפתחי שערים. הם מקום ישיבת הזקנים:

    מלבי"ם

    בראש הומיות תקרא, תתגלה במקום השוק ששם מתקבצים כל בני העיר למסחר, ואז תקרא, שהקריאה הוא יותר מנתינת קול, שהקורא יכוין לאנשים שיקרא עליהם, מה שאין כן הנתינת קול הוא אל הכולל, ורצה לומר שאז יעמוד הנביא או הדורש לפני המונים רבים, ואח"כ בפתחי שערים (אשר) בעיר אמריה תאמר, ששם יושבים השופטים והזקנים, ושם תאמר אמריה ותגלה חכמתה לזקני שער, עד שאור החכמה יתבקע כאור נוגה מוסיף והולך ואור עד נכון היום, והיא אומרת,

    רלב"ג

    בראש הומיות. מדברות בקול רם:

    אבן עזרא

    בפתחי בעבור היוצאים והבאים.

    בעיר אמריה מוסריה חסר, או תאמר בצרי במקום פתח, והטעם: או בעיר אמרי מוסריה תאמר, כאשר אין השערים פתוחים.

22. (כב)עַד־מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ־דָעַת

    מצודת דוד:ולצים. מוסב על עד מתי האמור בתחלת המקרא וכן וכסילים וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    פתים. כמו פתאים ר״ל שוטים הנפתים מהר:

    רש"י

    פתים. המתפתים ע"י מסיתים ומינים:

    תאהבו פתי. הסתה שם דבר לפתיות כמו כלי קרי (שני סא"א) שפי:

    מלבי"ם

    עד מתי פתים תאהבו פתי, הפתי יפותה אל דרך הסכלות מבלי דעת, ועל זה אמר עד מתי תאהבו להיות נפתה באין דעת, כי החכמה תתן לפתאים ערמה, ועד מתי לצים לצון חמדו להם, הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, והוא אינו שונא את החכמה מפני שאינה יודעת בידיעה ברורה, והם אין מקבלים אותה בקבלה ע"י המוסר ויראת ה' מפני שלצון חמדו להם על דברי אמונה שאין עליהם מופת, אולם הכסיל הוא יודע חקי החכמה ונלוז ממנה מפני תאותו, מפני שחקי החכמה הם מתנגדות ליצרי לבו הרע, ובזה הוא גרוע מן הלץ שהלץ אינו שונא דעת ואינו מתלוצץ רק על דבר שלא יוכל לדעתו בידיעה ברורה, והכסיל הגם שידע חקי החכמה בידיעה ברורה, ילוז ממנה מפני שהכסילים ישנאו דעת מפני שדעת החכמה תשים רסן לחסום בפני תאות לב:

    רלב"ג

    עד מתי פתים. הם אשר דעתם קלה והם מתפתים בקלות אל איזה דבר שיעלה במחשבתם מזולת חקירה אם הוא ראוי אם לא, לצים הם האנשים המדברים דברי לעג ושחוק, וכסילים הם בעלי הסכלות שהוא קנין ר"ל שתהא להם דעת כוזבת בדברים אם מפני מיעוט חקירתם או מפני שגדלו על האמנתם או בעלי הסכלות שהוא העדר קנין חכמה:

    אבן עזרא

    עד, תאהבו פתי תדברו לבני אדם, שיאהבו הפתיות שם התאר.

23. (כג)תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם

    מצודת דוד:לתוכחתי. לשמוע תוכחתי: אביעה. הלא אדבר לכם רוח פי ר״ל הלא אני מזהיר לכם בכל עת: אודיעה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אביעה. אדבר כמו יביע אומר (תהלים יט):

    מלבי"ם

    תשובו לתוכחתי, תאמר החכמה להם שישובו מרוע דרכם, א] בעבור התוכחה שתתוכח עמהם ותלמדם דרכי החכמה ואמתתה, ב] אביעה לכם רוחי, שרוח החכמה יהיה כמעין נובע בלבם ותלמדם את חוקיה ואמתיותיה, ג] אודיע דברי אתכם, שהוא העונש המיעוד לעוזב את החכמה וכמו שיבאר:

    רלב"ג

    תשובו. אביע' לכם רוחי, הוא מענין נביעה והרצון בו אוציא לכם רצוני כאילו הוא נובע מפי או מלבי בדברי שאודיע אתכם או יהיה הרצון בו הנה אשים לכם נובע השפע שלי:

    תשובו. שובו מדרכיכם וקבלו התוכחות ממני הנה אשים אני רוחי נובע בדברי' להשפיע לכם כמו שיהיו נובעים המים מהמקור כי הדברים המוחשים מעידים על החכמה אשר יצרם הש"י בה וזאת החכמה נובעת מהם תמיד כל מה שיפליגו החקירה בהם ובזה האופן אני מודיע דברי אתכם:

    אבן עזרא

    תשובו עד מתי תשובו לשמוע תוכחתי.

    אביעה מן נחל נובע.

24. (כד)יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב

    מצודת דוד:יען. לכן הואיל ומאנתם לשמוע מה שקראתי: נטיתי. כדרך אדם המרמז בנטיית היד להקשיב מאמריו: ואין מקשיב. אין מי מקשיב:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    נטיתי ידי. לרמוז להם לסור אלי כאדם המרמז לחבירו בידו ונוטה ידו אליו לסור אליו:

    מלבי"ם

    יען, נגד מ"ש תשובו לתוכחתי אמר יען קראתי ותמאנו, שהחכמה קוראה ומתוכחת עם האנשים, וגם שתקרא בלב האנשים ושופכת עליהם רוחה כמ"ש אביעה לכם רוחי, כי כחות נפש האדם הוכנו לקבל חקי החכמה והלב מרגיש את רוח החכמה אשר תמלא כל בתי הנפש והלחשים לשמוע בקולה, ובכ"ז תמאנו לשמוע בקול הקריאה הלזו. ונגד מ"ש אודיע דברי אתכם שהוא דברי העונש המיועד לעובר על החכמה, אמר נטיתי ידי שנטית היד מורה על ההכאה כמו ואט ידי עליך ואשחיתך, שרציתי שתשובו אל דרכי החכמה מפני יראת העונש ואין מקשיב:

    רלב"ג

    יען. ואתם עזבתם אותי אם להתעסק בדברים בטלים אם לעמוד בשלוה ובבטלה לבלתי עמול בחכמה:

25. (כה)וַתִּפְרְעוּ כָל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם

    מצודת דוד:ותפרעו. בטלתם עצתי ולא רציתם לקבל תוכחתי:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ותפרעו. ענין בטול והשבתה כמו למה משה ואהרן תפריעו וגו׳ (שמות ה׳:ד׳):

    לא אביתם. לא רציתם:

    רש"י

    ותפרעו. ותבטלו:

    כל עצתי. שיעצתי לגדל אתכם בעולם:

    מלבי"ם

    ותפרעו, נגד מ"ש יען קראתי שהיא העצה שתתן החכמה בלב איש, כאלו יועצת אותו את הדרך הטוב אשר ילך בה, אמר ותפרעו כל עצתי, ונגד מ"ש נטיתי ידי, שהוא מה שתוכיח אותו ביראת העונש, אמר ותוכחתי לא אביתם, שלא אביתם לשמוע התוכחה כמ"ש ואין מקשיב:

    רלב"ג

    ותפרעו. ותבטלו ר"ל שלא שמעתם:

    ותפרעו. ובטלתם כל עצתי ולא רציתם לקבל תוכחתי ר"ל להתעורר על החקיר' בחכמה הנה זה גמול לכם על זה כי במקום שהייתם נעזרים כי אם השגתם אותי ר"ל החכמה וזהו בעת הרעה כי מצד החכמה יהיה האדם מושגח מהש"י וניצול מהרעות כמו שבארנו בד' מספר מלחמות ה' אז יסיר משם העזר ואלו הרעות הם אם פחד עצום אם רב בפועל:

26. (כו)גַּם־אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם

    מצודת דוד:גם אני. לכן גם אני לא אחוס עליכם ואשחק בבוא אידכם:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    באידכם. ענין צער ומקרה רע כמו הלא איד לעול (איוב ל״א:ג׳):

    מלבי"ם

    גם אני באידכם אשחק, האיד היא הצרה עצמה, והפחד הוא לפני הצרה, (שגדר הפחד הוא מדבר שאינו יודע ממה מפחד), ומוסיף שגם אלעג בבוא פחדכם, שהוא לפני הצרה, ומפרש:

    רלב"ג

    בבא. וכסופה, ובבא עליכם צרה וצוקה כי מידכם היתה זאת לכם ועוד אמרה החכמה לאלו האנשים ע"ד משל אז יקראונני להעזר בי ולא אענה ישחרונני כי לא השיגוני ולזה אעדר מהם את פריי:

    אבן עזרא

    גם אני באידכם יתכן שהוא מלשון ואיד יעלה, כענין יום ענן וערפל.

27. (כז)בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה

    מצודת דוד:בבוא. בעת בוא לכם פחד כחושך ואידכם כרוח סערה ולתוספת ביאור אמר בבוא עליכם צרה וצוקה:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    כשואה. כחושך כמו אמש שואה ומשואה (, שם):

    יאתה. ענין ביאה כמו מצפון זהב יאתה (שם ז):

    רש"י

    כשואה. כענן העולה פתאום:

    כסופה. טורבילו"ן בלעז:

    יאתה. יבא:

    מלבי"ם

    בבוא כשואה פחדכם, שהפחד יבא כשואה וחשך שהפחד יגדל באופל שאין רואים מהות הדבר שמפחד ממנו:

    ואידכם יאתה במהרה כסופה, שתיכף אחר השואה והפחד יבא האיד אחריו, ויש הבדל בין בא ובין אתא, שאתא מורה הביאה המוחלטת, וע"ז הוסיף שכבר יאתה וביאתו ניכרת באותותיה.

    בבוא עליכם צרה וצוקה, שצרה היא הצרה החצונית וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית (פערצוויפלונג). שאם ילוה אל הצרה החיצונית צוקת הנפש היא רע ומר מאד שאז אבד כל תקוה ויחול ומתיאש לגמרי:

    רלב"ג

    בבא כשואה. ר"ל בהמיה גדולה:

28. (כח)אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי

    מצודת דוד:אז. בבוא הצרה: יקראונני. יקראו אלי:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ישחרנני. ענין דרישה כמו לשחר פניך (לקמן ז):

    רש"י

    ישחרונני. יבקשוני:

    מלבי"ם

    אז יקראנני ולא אענה, מצייר שתחלה תהיה החכמה עדיין קרובה אצלם עד שיקראו אותה, רק היא לא תענה להם ואחר כך תתרחק מאתם עד שישחרונני ולא ימצאונני, והנה הראשון הוא בכסילים שיודעים חקי החכמה ואין שומרים אותם מפני תאותם, ואחר כך יגיעו אל ענין האוילים שמסתפקים בחקי החכמה או למדרגת הפתאים שאין יודעים חקי החכמה כלל:

29. (כט)תַּחַת כִּי־שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ

    מצודת דוד:תחת. בעבור אשר שנאו דעת:

    עוד פירושים על פסוק כט: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    תחת כי שנאו דעת, שזה מדרגת הכסילים כמו שכתוב וכסילים ישנאו דעת, שעל ידי תאותם אינם רוצים בדעת כלל, וכבר בארנו (בפסוק ב') שהגם שאין על חקי החכמה מופת הדעת, בכ"ז אפשר לבא בם לכלל דעת על ידי מוסר ויראת ה', שע"י יראת ה' יקבעו חקי החכמה בלבו וישובו להיות ברורים אצלו כדבר שראה בחוש או שהשיג ע"י מושכלות ראשונות, אבל הם יראת ה' לא בחרו, שע"י שהולכים אחר תאותם לא יחפצו ביראת ה' שתביא אותם לכלל דעת, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, ועי"כ.

    רלב"ג

    תחת כי שנאו דעת. ולא בחרו ביראת ה' אשר היא הצעה והישרה לקנין הדעת:

30. (ל)לֹא־אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל־תּוֹכַחְתִּי

    מצודת דוד:לא אבו. לא רצו לשמוע עצתי: נאצו. בזו התוכחה:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    נאצו. הוא לשון מושאל על הבזיון וכן כי נאצו האנשים את מנחת ה׳ (ש״א ב):

    מלבי"ם

    לא אבו לעצתי, שלא רצו לקבל חקי החכמה, בין מצד שנותנת להם עצה מצד השכל, בין ע"י פחד העונש שהם נאצו כל תוכחותי, וכמ"ש ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם:

    רלב"ג

    לא אבו לעצתי. להשתוקק לחקור בחכמה מפני מה שיגלה מענינה בדבר דבר מה בעלי נפש ומאסו כל תוכחתי בזה הענין:

31. (לא)וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ

    מצודת דוד:ויאכלו. ר״ל כמו הנוטע אילן אוכל הוא מפירותיו כן יקבלו פרי גמול דרכם ויהיו שבעים מגמול עצתם כי יקבלו הגמול משלם:

    עוד פירושים על פסוק לא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    מפרי דרכם. הפירות שאוכלים בחייהם בצרות המוצאות אותם והקרן שמורה להם בגיהנם:

    מלבי"ם

    ויאכלו, וע"כ יקבלו עונש בין על פרי דרכם, שהוא על המעשה שהלכו בדרכיהם המושחתים, בין על העצה שלהם שכחשו בחקי החכמה והאמונה, שעז"א וממועצותיהם ישבעו, והשביעה היא יותר מן האכילה שעל ידי שעשו הרע בעצה יגדל ענשם ביתר שאת :

    רלב"ג

    ויאכלו. הנה ימשך להם שיאכלו מפרי דרכם וישבעו מהדרכים הפחותים שהיתה עצתם להתנהג בהם:

32. (לב)כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם

    מצודת דוד:משובת. ר״ל מה שבחרו לשבת בהשקט ומרגוע מבלי טורח עול תורה המרגוע ההיא תהרוג אותם כי יקבלו גמול: ושלות. היא היא וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    משובת. ענינו ההשקט והמרגוע כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל׳:ט״ו):

    רש"י

    משובת פתים. את אשר לבם שובב:

    ושלות כסילים תאבדם. לפי שרואים הרשעים שהם מצליחים נדבקים ברעתם ואינם חוזרין:

    מלבי"ם

    כי משובת פתים תהרגם, הפתאים אין יודעים חקי החכמה כלל, והם י"ל שובבות ששכלם שובב, וזה תהרגם, והכסילים הם יודעים חקי החכמה ואינם שובבים בשכלם, רק סרים מדרכי החכמה בעבור תאותם וע"י שרוצים בשלוה ובתענוגי העוה"ז, לכן שלות כסילים תאבדם שלוה הזאת תאבד אותם בין בעוה"ז בין בעוה"ב, והוא גרוע מן הריגה שהוא רק בעוה"ז כי הפתאים הם שוגגים וי"ל חלק לעוה"ב, לא כן הכסילים שעושים בזדון:

    רלב"ג

    כי משובת פתאים. הפתי הולך שובב בדרך לבו מזולת חקירה על מה שראוי וזאת התכונה ממנו תקרא משובה לפי שלא יתקיים בענין אחד אבל פעם יתפתה לענין זה ופעם להפכו לפי העולה על רוחו:

    ביאור הדברים הנה החכמות הנמצאות יגביהו קולן בחוץ כדי שישמעו האנשים דבריהם ברחובות אשר בעיר, תתן קולה כל אחת מהן, בראש, המדברת בקול גדול היא קוראה לאנשים, בפתחי כל שער ושער בעיר תאמר דברי' והנה אמר זה להגלות חכמת הש"י בנמצאות הגלות נפלא כשיעויין באופן החכמה הנפלאה שיש ביצירת נמצא הנה זאת החכמה הנפלאה תקרא האנשים קריאה חזקה כשיעיינו בה מצד תשוקה הטבעית שתהיה לאישי האדם בזה מזה כמו שבארנו בספר שיר השירים כאמרו לריח שמניך טובים ואמר חכמות בחוץ תרונה בלשון רבות לפי שבחוץ יראו דברים רבים יעידו על חכמות רבות נפלאות יותר ממה שיראה מזה ברחובות העיר ובפתחי שעריה ולזה אמר תתן קולה, אמריה תאמר לשון יחידה עד מתי ואמר ממשל שהחכמה תקרא ותאמר עד מתי אתם פתיים תאהבו פתיות ותתפרשו בהבלי העולם ולא תחקרו בחכמת הש"י בדברים עם חוזק הגלותה ועד מתי חמדו להם לצון הלצי' ויתעסקו בדברי ההבלים האלו אשר לא די שאין להם תועלת אבל יש להם הפסד רב בדברים המדיניים עד מתי ישנאו דעת הכסילים שלא ישתדלו לחקור בעיון האמת:

    משובת פתיים תהרגם. כי זה יהיה סבה שתפול בחירתם ברע פעמים רבות והשלוה אשר בחרו בה הכסילים לבלתי עמול בחכמה תאבדם כי דרכיהם יהיו בזולת חכמה והסתכלות:

    אבן עזרא

    כי משובת מן: בשובה ונחת והענין ושלות כסילים ופירושו: מנוחת פתאים תאבדם, היא תהרגם, כי בהיות להם מנוחה יעשו רשע, וכשהם שלוים מפגעי העולם השלוה תאבדם. פירוש אחר מענין: שלו כל בוגדי בגד כמו אשר חוטא עושה רע וגומר, על כן מלא לב וגומר והוא הנכון.

33. (לג)וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן־בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה

    מצודת דוד:ושומע לי. זהו סוף דברי החכמה שאמרה אבל השומע לי ישכון בטח מן פחד רעה ר״ל בטוח יהיה שלא תבוא עליו פחד רעה:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ושאנן. ענין השקט כמו לעשתות שאנן (איוב יב):

    רש"י

    ישכן בטח. בעולם הזה:

    ושאנן. לעולם הבא:

    מפחד רעה. מדינה של גהינם:

    ושאנן. ויהי שליו ושקט, ושאנן לשון עתיד לכן נקוד פתח:

    מלבי"ם

    ושומע לי ישכן בטח, שבוטח בלבו על חכמתו, ושאנן מפחד רעה שהחכמה תשמרהו מכל פחד הבא מבחוץ שלא תאונה אליו רעה:

    רלב"ג

    ושומע לי ישכן בטח. ואולם מי שישמע לי לחקור בחכמת הש"י בנמצאו' ישכן בטח ושאנן מפחד רעה כי מפני חכמתו תדבק השגחת השם יתברך בו:

    אבן עזרא

    ושומע לי וכל זה דבר החכמה, שנאמר: חכמות בחוץ תרונה.