קהלת פרק ג׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם

   מצודת דוד:לכל זמן. רוצה לומר אין שום דבר בא במקרה והזדמן בזמן זולת זמן כי אם בזמנו בא בעבור סיבה הקודמת: ועת לכל חפץ. לכל הדברים שהאדם חפץ בו גם לזה יש עת, כי לא בכל עת יחפוץ בדבר אחד כי פעם יחפוץ בדבר מה ופעם בחלופו, וכאשר יפרש במקראות שלאחריו: תחת השמים. רוצה לומר לכל הדברים הנעשים בזה העולם:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   חפץ. ענינו כמו רצון:

   רש"י

   לכל זמן. אל ישמח האוסף בהון מהבל כי אם עכשיו הוא בידיו עוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה:

   לכל חפץ. לכל דבר, כל הדברים קרוים חפצים בלשון משנה:

   אבן עזרא

   לכל זמן. אנשי שקול הדעת יפרשו אלה העתים שהם סמוכות לבן אדם כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו ותחלת העתים וסופם ישחיתו פירושם האחד עת ללדת ועת למות ואחרון את הכל עשה יפה בעתו, ויש אומרים כי אלה השמנה ועשרים עתים כנגד כ"ח צורות גלגל המזלות שהלבנה נראית בהן בכל חדש גם זה הבל והנכון שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן כי בהשחת המתכונת המולידה ימות הילוד ותתחדש מתכונת תעשירנו והפך העושר כי עתים קצובים הם ובבא העת יתנועע אדם לאשר הוא מוכן לו ותהיין תנועותיו כתנועת הצלם כענין אך בצלם יתהלך איש ואם כן אך הבל יהמיון ופירושו יקבצו ממון וכמוהו מהמון רשעי' רבי' וכן מי אוהב בהמון לא תבואה והראיה השלמת הפסוק יצבור ולא ידע מי אוספם.

   תרגום

   לְכָל גְּבַר יֵיתֵי זִמְנָא וְעִדָּנָא לְכָל עִסְקָא תְּחוֹת שְׁמַיָּא:

   אלשיך

   לכל זמן הנה בשאר המזלות חקרנו ודרשנו אם הכל תלוי במזל או בהשגחה לפי מעשה בני האדם ושם הזכרנו דברי הרמב"ם ז"ל בשמנה פרקיו שייחס אל סכלות ופתיות גדול המאמין כי המזל מעלה ומוריד שאם כן חלילה תפיל התורה כלה ושכר ועונש וכתב שאם כן על מה צותה תורה להמיתאת הרוצח והלא יתנצל באומר מה פשעי אם איש הרגתי לפצעי ואני נולדתי במזל מאדים המחייבני להיות שופך דם והנרצח נולד במזל המחייבו ליהרג ועל פי הדברים האלה ודומיהם העלינו כי זה וזה אמת ולא ינגד זה את זה אך הוא מאז ברא אלקים את השמים וכסיליהם והיה גלוי לפניו יתברך כל אשר יעשה האדם מטוב ועד רע וכל אשר יהיה ראוי להביא עליו טובה או יסורין לפי מעשיו ומאז בחכמתו הגדולה עמד וימודד ותיקן שמים באופן לא ישפטו על האדם רק לפי הראוי אליו לפי מעשיו כי לא יביאהו אל העולם רק בעת ישפוט מזלו הראוי לו שאל"כ בטלה בחירת האדם וכל תוכחות מוסר התורה על עוזביה מראות מהעה"ז שאם הם לפי המזל מה יתן לו רשעו וזה יאמר פה שלמה בחכמתו באומרו לכל זמן ועת שהוא עת המזל ואותו העת הוא לכל חפץ ובחירת האדם תחת השמים כי עת המזל והחפץ אחד הוא כי העת נתקנה לפי החפץ כמדובר וזה לכל שנוי עתים עת ללדת וכו'. עוד לשוב אל פרטות עתים אלו בס"ד ובהתימו ספור העתים להכריח מאמרו אמר מה יתרון העושה באשר הוא עמל אחר היות עתים מזומנים מחויבים כל דבר ומה בצע לעמל בתורה ומצות להאריך ימים גם בעולם הזה כנודע כי גם בעולם הזה יאריך ימים כענין רבה ואביי שהאריכו ימים על תורה וגמילות חסדים כי בזבח ומנחה אינו מתכפר כ"א בתורה וג"ח וז"א מה יתרון העושה באשר הוא עמל כי גם בעולם העליון יהיה לו כי יתרון בעולם אשר היא עמל אין לו יתרון אם המזל מחייב ואיך יתקיים מקרא שכתוב והיה אם שמוע תשמע בקול ה' וכו' ונתנך ה' עליון ברוך אתה בעיר ומה יעשה אם המזל ינגד אמנם ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני אדם לענות ולהשיב בו בדבר הזה והוא כי את הכל עשה הוא יתברך יפה בעתו כי סידר הוברי השמים ולידה כל איש באופן יהיה יפה בעתו ולא ינגד המזל אל הבחירה ושכרה ואין צריך לומר איש כמוני כי ראיתי בחכמתי כי נבונותי איך יסודרו הדברים כ"א גם את העולם הוא המון העם נתן ה' בלבם יאמרו כן דרך אמונה מבלי אשר לא ימצא וכו' והוא כי הלא אם יאמרו לאומר כדבר הזה הנה לפניך דרך משל איש צדיק תמים ולא תמוש רע מביתו לפי מזלי ובכל אשר נגזר עליו במזלו על פיו יהיה לו כל ריב וכל נגע ואיך תצדק שפוט מזלו עם מעשיו וכן איש רע ובליעל בעיני אלהים ואדם וירכתי ביתו מלאים כל טוב לפי מזלו אך תשובת הדבר במאמר אליהוא לאיוב כי גם ההשגחה איננה על האדם לפי מעשיו של אותה הפעם כ"א לפי הראוי אליו מהפעמים הראשונים ויש צדיק לוקה על הקודם ויש רשע אוכל זכות הקודם וכמאמרי על מאמר רז"ל צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו' באופן כי כדי לאמת אמונה זו כי הכל עשה יפה בעתו והעת והחפץ אחת היה ראוי ידע האדם כל מה שקרה לצדיק ורע לו בפעמים הקודמות למען יראה שלפי ההשגחה תאות רעתו לו וההקש ברשע וטוב לו לדעת את הקודם לו אך ה' נתן בלב העולם לומר שהכל עשה יפה בעתו והמזוג והחפץ אחד מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים בהשגחתו מראש ועד סוף כדי שיראה איך הטוב או הפכו אשר לאדם צודק אליו לפי סדר מעשיו ואשר הביא ה' עליו מראש גלגוליו עד סופו כי היה צריך ישיג האדם את כל מעשה האלקים אשר עשה בהנהגתו בעולם מראש ועד סוף כדי שעל ידי כן יתגלה אליו היות בכל אדם עת והשגחה צודקים אך היא כי ה' נתן בלבם אמונה זו בלי מופת וטעם ולמה עשה ה' ככה הנה ידעתי כי אין טוב בם באמונתם זו כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו כי לולא אמונה זו היו עצבים ולא יעבדו את ה' באומרם כי מה יתרון העושה באשר הוא עמל אך באמונה זו ישמחו ויעשו טוב ואל תתמה שאמרתי לשמוח ולעשות טוב ולא אמרתי לאכול ולשתות ולשמוח ולעשות טוב שהוא שייטב לבו ויאכל ב' עולמות בשמחתו הלא הוא כי לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות כי מתת ה' היא ומי ומי המשיג שתיהם וע"כ לא דברתי רק בהווה אל הרוב וז"א וגם כל אדם שיאכל ושתה הוא טוב העולם הבא וגם ראה טוב וכו' כי בעת סלוקו של אדם שאז מראין לו כל עושר תורה שעמל בהם כמשז"ל על פסוק ותשחק ליום אחרון אם אשר אכל ושתה ויתענג בהעולם הזה זכה שגם בעת סלוקו ראה טוב בכל עמלו של תורה ומעשים טובים ולא נכו לו דבר בטובות העולם הזה זו מתת אלהים ומי ומי יזכה לזה וזאת היתה תמיהת ר' אבהו כשהראו לו בסילוקו י"ג נהרין דאפרסמון שאמר כל הני לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' והוא כי הנה רבי אבהו אכל בטובות העולם הזה כמפורש בגמרא שאפילו בלכתו בדרך היו ב' עבדים תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד עם היותו אמיץ הנה כי בנפול עבדיו אל הפחת הגביה שניהם בשתי אצבעותיו ע"כ חשב נכו דבר מזכיותיו וע"כ אמר כל הני לאבהו כלומר כל אלין ולא מיעטו בטובותי כי אני אמרתי בשביל רוב טובות העה"ז ניכה דבר מיגיעי אכן משפטי היה עם ה' הוא מדת רחמים וכל זה שאני או' הוא להמון העם שניתן למו אמונה זו בלי ידיעה אך אני כי רבה חכמתי להשיג במעשה האלקים ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים עליו אין להוסיף מאשר כונן שמים וכסיליהם וממנו אין לגרוע אלא שמכל זה ינגד לזה שכר הצדיק ועונש הרשע כי איך יאמר אלהים לצדיק אם שמוע תשמע וכו' ברוך אתה בעיר וכו' אם לא תשמע וכו' ארור אתה בעיר וכו' לשיראו מלפניו אם הכל תלוי במזל אך למה שכל אשר יעשה האלקים אין להוסיף ולא לגרוע ממנו ואיך יהיה השכר ועונש לכן והאלקים עשה באופן שיראו מלפניו המזל כי סידר המזל צודק אל הבחירה כאמור באופן שיראה איש ישלם לאיש כמעשהו ויירא באמור לו שאם ירשע ירע לו וש"ת והלא עין בעין נראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו אל תתמה כי הנה מה שהיה כבר הוא כלומר האיש שהיה כבר פעם אחת או שתים הוא ההוה עתה והאיש אשר יהיה עתיד להיות כבר היה מקודם וע"כ ממציאי' לו כפי הראוים לו על פי הקודם ובדבר הזה יצדק מה שאלקים יבקש את נרדף והוא מה שכתבנו למעלה בשם הרמב"ם ז"ל שכתב שאם היה מזל מחייב תפול התור' חלילה כי למה תצוה עלינו להמית את כל אשר ירצח את רעהו והלא המזל חייב את ראובן להרוג ואת שמעון ליהרג אלא ודאי שאין המזל מחייב וזה יאמר שלמה בחכמתו הנה אמרתי שאין המזל מחייב כי הכל בהשגחה הנה בזה יאות מה שאלהים יבקש את נרדף מיד רודפו ויצוה להמית את עמיתו יען כי הוא בבחירתו עשה הדבר:

   תורה תמימה

   לכל זמן. זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן ושיצא ממנו, זמן היה לנח שיכנס אל התיבה ושיצא ממנה , זמן היה לאברהם שתנתן לו המילה , וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר . (מ"ר)

   ועת וגו'. ועת לכל חפץ תחת השמים, א"ר ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים, ואיזה זה, זו התורה . (שם)

2. (ב)עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ

   מצודת דוד:עת ללדת. עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין: לעקור נטוע. לעקור מן הארץ את האילן הנטוע:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   לטעת. מלשון נטיעה:

   רש"י

   עת ללדת. לתשעה חדשים:

   ועת למות. קצב שנות של כל דור ודור:

   עת לטעת. גוי וממלכה:

   ועת לעקור. עת יבא להעקר:

   אבן עזרא

   עת ללדת. הזכיר ראשית האדם וסופו גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו כי הנה הנטיעים כן הם:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְמֵילַד בְּנִין וְעִדָּן בְּחִיר לְקַטָּלָא בְּנִין מְסָרְבִין וּמַרְגְּזִין לְקַטָּלוּתְהוֹן בְּאַבְנִין עַל מֵימַר דַּיָּנַיָּא עִדָּן בְּחִיר לְמִנְצַב אִילָן וְעִדָּן בְּחִיר לְשָׁרָשָׁא אִילָן נְצִיב:

   תורה תמימה

   עת ללדת וגו'. מהו זה עת ללדת ועת למות , אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה . (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט)

   עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו . (מ"ר)

   עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה, אומר הקב"ה, עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות . (שם)

   עת ללדת וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת, אמר הקב"ה, לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני דכתיב (יחזקאל ט"ו) ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו׳ , ועת למות, דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה . (מ"ר)

   עת לטעת וגו׳. עת לטעת בשעת שלום ועת לעקור נטוע בשעת מלחמה . (שם)

   עת ללדת וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לטעת – שנאמר (עמוס ט׳:ט״ו) ונטעתים על אדמתם, ועת לעקור נטוע דכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם . (שם)

3. (ג)עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת

   מצודת דוד:להרוג. רוצה לומר אף להמית מי בידים: לרפוא. שהוא עצמו ירפאו מן החלי למען לא ימות: לפרוץ. לעשות פרצות בחומה: לבנות. לסתום את הפרצות:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   עת להרוג. אומה שלימה כשמגיע יום פקודתה כמו שנאמר (ישעיה סז) ושאריתך בחרב יהרג:

   ועת לרפא. שברם כענין שנאמר במצרים (שם יט) ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם:

   עת לפרוץ. חומת העיר כשנגזר עליה שנאמר (נחמיה א) וחומות ירושלים מפורצות:

   ועת לבנות. שנאמר (עמוס ט) ובניתיה כימי עולם:

   אבן עזרא

   עת להרוג. ענינו כמו למחוץ ולרפוא יורה עליו גם העתים הם קצובות על המקומות שאין בהם צמחים כמו עת לפרוץ:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְקַטָּלָא בִּקְרָבָא וְעִדָּן בְּחִיר לְאַסָּאָה שְׁכִיב מְרַע עִדָּן בְּחִיר לְפַרְכָא בִּנְיָנָא וְעִדָּן בְּחִיר לְמִבְנֵי חוּרְבָּנָא:

   תורה תמימה

   עת להרוג וגו׳. עת להרוג בשעת מלחמה, ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה ועת לבנות בשעת שלום . (שם)

   עת להרוג וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להרוג – דכתיב (איכה ב׳:ד׳) ויהרג כל מחמדי עין, ועת לרפוא – דכתיב (ירמיהו ל״ג:ו׳) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא, עת לפרוץ – דכתיב (עמוס ד׳:ג׳) ופרצים תצאנה אשה נגדה , ועת לבנות – דכתיב (שם ט׳) ובניתיה כימי עולם . (שם)

4. (ד)עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד

   מצודת דוד:עת ספוד. כשמת לו מת חפצו להספידו, כי בזה תנוח הצער: ועת רקוד. בעת שמחת נשואין וכדומה, אז יחפוץ האדם לרקוד ולדלג לעורר השמחה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   רקוד. ענין דילוג וקפיצה של שמחה:

   רש"י

   עת לבכות. בתשעה באב:

   ועת לשחוק. לעתיד לבא שנאמר (תהלים קכז) אז ימלא שחוק פינו:

   עת ספוד. בימי אבל:

   ועת רקוד. בחתנים וכלות:

   אבן עזרא

   עת לבכות. עם דאגה עד שיבכה הדואג, ועת ספוד ועת רקוד עם אחרים:

   תרגום

   עִדָּן לְמִבְכֵּי עַל שְׁכִיבָא עִדָּן בְּחִיר לְמֶחֱדֵּי בְּחוֹכָא וְעִדָּן בְּחִיר לְמִסְפְּדָא עַל קְטִילָא וְעִדָּן בְּחִיר לְטַפְזָא בְּהִלּוּלָא:

   תורה תמימה

   עת לבכות וגו׳. עת לבכות בשעת האבל, ועת לשחוק – אחר האבל, עת ספוד – בשעת האבל, ועת רקוד – אחר האבל . (שם)

   עת לבכות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבכות – דכתיב בכה תבכה בלילה, ועת לשחוק דכתיב (תהלים קט"ו) אז ימלא שחוק פינו, עת ספוד – דכתיב (ישעיה כ"ב) ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד , ועת רקוד – דכתיב (זכריה ח׳) ורחובות העיר ימלאו וגו' . (שם)

5. (ה)עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

   מצודת דוד:להשליך אבנים. יזרקם מן הבית למען לא יכשל בהם: כנוס אבנים. לבנות בהם דבר הצורך: לחבוק. לרדוף אחר אהבת מי ולחבקו: לרחוק מחבק. עוד ירחיק את עצמו ממנו למען לא יבא לידי חבוק:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   כנוס. ענין אסיפה וקבוץ:

   לחבוק. הוא סביבת הזרוע בגוף בעבור אהבה:

   רש"י

   עת להשליך אבנים. בחורי ישראל מושלכים (איכה ד) תשתפכנה אבני קדש:

   ועת כנוס. אותם מן הגולה (זכריה ט) והושיעם ה' אלהים ביום ההוא כצאן עמו כאבני נזר מתנוססות על אדמתו:

   עת לחבוק. (ירמיהו יג) כי כאשר ידבק האזור וגומר:

   ועת לרחוק מחבק. (ישעיה ו) וריחק ה' את האדם:

   אבן עזרא

   עת להשליך. אפילו שמקרה המקרה יש לו עת כמו עת להשליך אבני' שיציקו לו במגוריו עת כנוס אותם המושלכים לצרכי:

   עת לחבוק. אפילו התאוה הנטועה ברוח בן אדם יש לה עת והוא לחבק השוכבת בחיק ולרחוק ממנה:

   לחבוק. מהבנין הקל:

   ומחבק. מן הבנין הדגוש הכבד והענין אחד:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְפַקָּחָא דְּגוֹר אַבְנִין וְעִדָּן בְּחִיר לְמִצְבַּר אַבְנִין לְבִנְיָנָא עִדָּן בְּחִיר לְגָפְפָא אִתְּתָא וְעִדָּן בְּחִיר לְרַחָקָא מְגָּפְּפָא בְּשִׁבְעַת יוֹמֵי אֶבְלָא:

   תורה תמימה

   עת להשליך וגו'. עת להשליך אבנים – בשעה שאשתך טהורה, ועת כנוס אבנים – בשעה שאשתך טמאה . (מ"ר)

   עת להשליך וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להשליך אבנים – דכתיב (איכה ד׳:א׳) תשתפכנה אבני קודש, ועת כנוס אבנים – דכתיב (ישעיהו כ״ח:ט״ז) הנני יסד בציון אבן . (שם)

   עת לחבק וגו׳. עת לחבק – אם ראית כת של צדיקים עומדים, עמוד וחבקם ונשקם וגפפם, ועת לרחק מחבק – אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהם. (שם)

   עת לחבק וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחבק – שנאמר (שה"ש ג׳) וימינו תחבקני, ועת לרחק מחבק – שנאמר (ישעיהו ו׳:י״ב) ורחק ה׳ את האדם . (שם)

6. (ו)עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ

   מצודת דוד:לבקש. לחפש את דבר האבוד: לאבד. הדבר ההוא יאבד אף בידים: לשמור. שלא יקחנו מי: להשליך. במקום המופקר למען יקחנו כל הרוצה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   עת לבקש. כענין שנאמר (יחזקאל לד) ואת האובדות אבקש, לענין נדחי ישראל:

   ועת לאבד. ועת שאבדם בגולה שנאמר (ויקרא כז) ואבדתם בגוים:

   עת לשמור. (במדבר ו) יברכך ה' וישמרך כשאתם עושים רצונו:

   ועת להשליך. (דברים כט) וישליכם אל ארץ אחרת:

   אבן עזרא

   עת לבקש. ועת לאבד מבוקש, ועת לשמור ועת להשליך השמור:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְמִתְבַּע נִכְסַיָּא וְעִדָּן בְּחִיר לְמֵיבַד נִכְסַיָּא עִדָּן בְּחִיר לְמִנְטַר עִסְקָא וְעִדָּן בְּחִיר לְמִשְׁדֵי עִסְקָא בְּיַמָּא בְּעִדָּן נַחְשׁוֹלָא רַבָּא:

   תורה תמימה

   עת לבקש וגו׳. עת לבקש – בשעת שלום, ועת לאבד – בשעת מלחמה, עת לשמור – בשעה טובה, ועת להשליך – בשעה רעה . (שם)

   עת לבקש וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבקש – דכתיב ובקשתם משם את ה' אלהיך, ועת לאבד – דכתיב השמרו לכם וגו׳ ואבדתם , עת לשמור – דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ועת להשליך – דכתיב וישליכם אל ארץ אחרת . (שם)

7. (ז)עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

   מצודת דוד:לקרוע. בגד או יריעה: לתפור. את הדבר שקרע: לחשות. לבל ישיב דבר למחרפו: ועת לדבר. להשיב חורפו דבר כאשר עם לבבו:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   לחשות. ענין שתיקה כמו ויחשו גליהם (תהלים קז כט):

   רש"י

   עת לקרוע. מלכות בית דוד (מלכים י יד) ואקרע את הממלכה וגומר:

   ועת לתפור. (יחזקאל ל לו) והיו לאחדים בידך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות:

   עת לחשות. פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת:

   ועת לדבר. (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ד) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים:

   אבן עזרא

   עת לקרוע. לחשות מן החשו שהוא פועל עבר במשקל העלו עפר על ראשם ואילו היה לשון ציווי לעתיד היה הה"א פתוח והענין כאשר אמר להם גם אני ידעתי החשו ממנו והנה נהיר שלמה אפי' הדבור יש לו עת:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְמִבְזַע לְבוּשָׁא עַל שְׁכִיבָא וְעִדָּן בְּחִיר לְאַחָאָה בְּזִיעָא עִדָּן בְּחִיר לְמִשְׁתַּק מִלְּנַצָּאָה וְעִדָּן בְּחִיר לְמַלָּלָא פִּתְגָמֵי מַצּוּתָא:

   תורה תמימה

   עת לקרוע וגו'. עת לקרוע – בשעת מלחמה, ועת לתפור – בשעת שלום . (שם)

   עת לקרוע וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לקרוע – דכתיב (שמואל א ט״ו:כ״ח) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ועת לתפור – דכתיב (יחזקאל ל״ז:י״ז) והיו לאחדים בידך . (שם)

   עת לחשות וגו'. [עת לחשות – בשעת האבילות, ועת לדבר – לאחר האבלות] . (מ"ר)

   עת לחשות וגו'. עת לחשות ועת לדבר, פעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור ופעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, וכן באהרן הוא אומר וידם אהרן – וקבל שכר , וכן בדוד הוא אומר (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה' והתחולל לו, אע"פ שמפיל לך חללים – שתוק . (זבחים קט"ו ב')

   עת לחשות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחשות – דכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ד) החשיתי מעולם וגו׳ , ועת לדבר – דכתיב דברו על לב ירושלים וגו׳ . (מ"ר)

8. (ח)עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם

   מצודת דוד:לאהוב. דבר מהדברים: לשנוא. הדבר הזה בעצמו: עת מלחמה. בעת אחת חפץ האדם וחשקו לערוך מלחמה עם שונאו, ובעת אחרת ירצה בחלופו להיות עמו בשלום:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   עת לאהוב. ואהבך:

   ועת לשנא. שנאמר (שם ט) כל רעתם בגלגל על כן שנאתים:

   אבן עזרא

   עת לאהוב. גם האהבה גם השנאה תלויה בעת וזמן:

   תרגום

   עִדָּן בְּחִיר לְמִרְחַם חַד לְחַבְרֵיהּ וְעִדָּן בְּחִיר לְמִסְנֵי לִגְבַר חַיָּבָא עִדָּן בְּחִיר לְאָגָחָא קְרָבָא וְעִדָּן בְּחִיר לְמֶעֱבַד שְׁלָמָא:

   תורה תמימה

   עת לאהב וגו'. עת לאהוב בשעת שלום ועת לשנוא בשעת מלחמה, עת מלחמה בשעת מלחמה ועת שלום בשעת שלום . (שם)

   עת לאהב וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לאהוב – דכתיב (מלאכי א׳) אהבתי אתכם אמר ה', ועת לשנוא – דכתיב (ירמיה י"ב) על כן שנאתיה, עת מלחמה – דכתיב (ישעיה ס"ג) ויהפך להם לאויב, ועת שלום – דכתיב (שם ס"ו) הנני נוטה אליה כנהר שלום . (שם)

9. (ט)מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל

   מצודת דוד:מה יתרון. מוסב למעלה לומר הואיל ודרך האדם אשר בעת אחת יחפוץ בדבר מה ובעת אחרת ירצה בחלופו אם כן מה יתרון בא לאדם העושה בדבר אשר הוא עמל בוא למען השיג חפצו, הלא עת לכל חפץ ופן למחר יחפוץ בחלופו והיה אם כן עמלו לרעתו:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   מה יתרון העושה. מה יתרון של עושה רע בכל שהוא עמל גם הוא עתו יבא והכל אבד:

   אבן עזרא

   מה יתרון. אחר שכל הדברים תלוים בעת וזמן, מה יתרון לאיש בכל עמלו שיתכן שתבא עת תשחית עמלו ותסור הונו וישאר ריקם:

   תרגום

   מַה מוֹתַר אִית לִגְבַר פְּלַח דִי הוּא טָרַח לְמֶעֱבַד אוֹצְרִין וּלְמִכְנַשׁ מָמוֹן אִלּוּלֵי מִסְתַּיַּע בְּמַזָּלָא דִּלְעֵילָא:

   תורה תמימה

   מה יתרון העושה. אמר שלמה, הואיל ועתים עתים הן לכל מה מהני אומן באומנתיה וכשר בכשרותיה, וזהו – מה יתרון העושה באשר הוא עמל . (שם)

10. (י)רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ

    מצודת דוד:ראיתי את הענין. ראיתי את הדבר אשר מסר אלהים לבני האדם להשתמש בו ולעשות אותו בכל עת שירצה: לענות בו. רוצה לומר כאלו מסרן בידם לענות אותם בו כי הם ישתמשו בו לעשותו בעת זולת עת, ובזה המה מעונים ומיוסרים על ידו, כי אם עשאום בזמנם יפה היה להם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    נתן. ענין מסירה:

    לענות. מלשון עינוי ויסורים:

    רש"י

    הענין. המנהג:

    לענות. להתנהג:

    אבן עזרא

    ראתי. כאשר איתי כל עניני האדם שיתעסקו בו:

    תרגום

    חָזִית יָת גַוָן יִסּוּרִין וּפוּרְעָנוּתָא דִי יְהַב יְיָ לִבְנֵי אֱנָשָׁא דִי אִינוּן רַשִּׁיעִין לְסַגָּפוּתְהוֹן בֵּיהּ:

    תורה תמימה

    ראיתי את הענין. איזה ענין – אמר ר' איבו, זה שיפוטו של ממון , לפי שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אם יש לו מאה מבקש מאתים . (שם)

    ראיתי את הענין. רבי יוחנן אמר, ראיתי את הענין – זה שיפוטו של גזל , שהרי כ"ד חטאות סידר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא בגזל, דכתיב (יחזקאל כ״ב:י״ג) והנה הכיתי כפי אל בצעך . (מ"ר)

    לענות בו. רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצות הוא מתפלל ונענה בו, כמש"נ וענתה בי צדקתי, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו . (שם)

11. (יא)אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף

    מצודת דוד:את הכל. כל מה שברא ועשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת: גם את העולם. גם כל דרכי העולם ותועלותיו נתן בלב בני אדם להבינם עד תכליתו אם יעמיקו בהשכל רב: מבלי. רוצה לומר מלבד זאת אשר לא מצא האדם די חכמה לדעת ולהבין את המעשה וגו׳: מראש ועד סוף. אף אם אמנם יכול הוא להשיג מה מהם, מכל מקום לא ישכיל הכל עד התכלית:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    מבלי. ענינו כמו מלבד:

    רש"י

    יפה בעתו. בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע:

    גם את העולם נתן בלבם וגו'. גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:

    אבן עזרא

    את הכל. הכרתי שהכל עשה האלהים יפה בעתו המות בעת הזוקן וכל דבר בעתו על פי מתכונת החכמה העליונ' ומלת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח וכן אלהי עולם ה' כמו אלהי נצח או אלהי קדם וכן ומתחת זרועות עולם, וענין גם את העולם נתן בלבם שבני אדם מתעסקי' כאילו יחיו לעולם ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלהים מראש ועד סוף ויש מפרשים כי זה העולם כמו שהוא בלשון קדמונינו ז"ל והענין תאות העולם:

    תרגום

    אֲמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּרוּחַ נְבוּאָה יָת כּוֹלָא עֲבַד יְיָ שַׁפִּיר בְּעִדָּנֵיהּ דְּחָזְיָא [הֲוַת] מַצּוּתָא דַּהֲוָת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט לְמֶהֱוֵי בְיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי וְאִתְעַכַּבַת וְהֲוָאַת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט דְּאִלּוּ הֲוָת בְּיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי לָא הֲוָת מִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא עַל עֵסַק עִגְלִין דִּדְהַב דַּעֲבַד יָרָבְעָם חַיָּבָא וְשַׁוִּינוּן חַד בְּבֵית אֵל וְחַד בְּדָן וּמַנִּי פְרַזְדָּוָן עַל שְׁבִילָא וּפָסְקוּ עוֹלֵי רִגְלָאִין וּבְגִין כֵּן אִתְעַכַּבַת עַד זְמָן דְּיִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא בְּגִין דְּלָא יְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל לְמִבְנֵי יָתֵיהּ אַף יָת שְׁמָא רַבָּא דַּהֲוָת כְּתִיב וּמְפָרַשׁ עַל אֶבֶן שַׁתְיָא כַּסִּי מִנְּהוֹן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע קֳדָמוֹהִי יִצְרָא בִּישָׁא דִי בְּלִבְּהוֹן דְּאִלּוּ הֲוָה מְסִיר בְּיַד אֱנָשׁ הֲוָה אֵינָשֵי מְשַׁמֵשׁ בֵּיהּ וּמַשְׁכַּח בְּגַוָהּ מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹף יוֹמַיָּא עַד עָלְמֵי עָלְמַיָּא וְאַף יוֹם מוֹתָא כַּסִּי מִנְּהוֹן בְּדִיל דְּלָא יְהוֹדַע לִגְבַר מִן רֵישָׁא מַה דַּעֲתִיד לְמֵיתֵי בְּסוֹפָא:

    תורה תמימה

    עשה יפה בעתו. אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, תלי ליה קורא לדבר אחר והוא לדידיה אזיל . (ברכות מ"ג ב')

    יפה בעתו. א"ר תנחומא, בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר את הכל עשה יפה בעתו . (מ"ר)

    יפה בעתו. אלו אחר אמר את הכל עשה יפה בעתו הייתי אומר זה שלא אכל פרוסת מימיו הוא אומר את הבל עשה יפה בעתו, אבל שלמה שכתוב בו (מלכים א ה׳:ב׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וגו', לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו . (שם) יפה בעתו. רבי בון אמר, [באברהם אבינו הכתוב מדבר], ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון אלא שאמר הקב"ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן . (שם)

    יפה בעתו. רבי יצחק אומר [בישראל הכתוב מדבר], ראויים היו ישראל מיד שיצאו ממצרים לכנס לארץ, אלא שהיו שם האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב"ה, מה אני מכניסם לחורבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר מ' שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקצו הישנות ויטעו חדשות ויכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות . (שם)

    יפה בעתו. ר׳ אלעזר אומר [בדוד המלך הכתוב מדבר], מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם היתה ראויה להיות בין דוד ושבע בן בכרי , אלא שאמר הקב"ה עדיין לא נבנה ביהמ"ק ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה ביהמ"ק ואח"כ מה שיהיה יהיה. (מ"ר)

    יפה בעתו. רבי אומר, אפילו לדבר עבירה יפה בעתו . (שם)

    העלם נתן בלבם. אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקת נתן בלבם , שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. (שם)

    העלם נתן בלבם. רבי יונתן אומר, פחדתו של מלאך המות נתן בלבם , ור' אחווה בריה דר׳ זירא אמר, העלמת שם המפורש נתן בלבם , ולמה כן, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף . (שם)

12. (יב)יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו

    מצודת דוד:ידעתי. ואני הנה השכלתי לדעת דרכי העולם ותועלותיו והן ידעתי שאין טוב ומאושר בבני אדם, כי אם מי שדרכו לשמוח ולעשות טוב חסד וצדקה בעוד שהוא חי:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, תרגום

    רש"י

    ידעתי. עתה הואיל ונעלם עת הפקודה כי אין טוב בבריות כי אם לשמוח בחלקו לעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי:

    אבן עזרא

    ידעתי. אלו הפסוקים עד ועוד ראיתי דבקי' וכבר הזכיר שאין טוב לאדם רק שיאכל וישתה ואיננו מדבר על כל האדם כי על האדם הנזכר המתעסק ביום ובלילה לקבץ ממון ואמר אין לו ממנו אלא מה שיאכל שיתכן שהוא שומר אותו למי שייטב בעיני האלהים לקחתו וגם הזכיר פעם שנית זה הענין בעבור העתים והענין הנה דבר העתים לכל דבר לעלות אל עושר או לרדת ממנו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע על כן אין לעמל טוב כי אם לשמוח בחלקו או בהונו לעשות טוב בחייו שיחיה חיים טובים או יהיה פירושו שיעשה טוב בחייו שיקבל עליו שכר טוב במותו:

    תרגום

    אָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּרוּחַ נְבִיָא יְדָעִית אֲרוּם לֵית טָב בְּהוֹן בִּבְנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם אֲלָהֵין לְמֶחֱדֵּי בְּחֶדְוַת אוֹרָיְתָא וּלְמֶעֱבַד טָב בְּיוֹמֵי חַיּוֹהִי:

13. (יג)וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא

    מצודת דוד:וגם כל האדם. אף מי שלא השכיל זאת מדעתו כי אם טבעו הטה את לבבו שיאכל וישתה ולראות טוב, רוצה לומר לבחור לעשות צדקה וחסד עם ההון שקבץ בעמל ויגיעה: מתת. רוצה לומר זהו מתנה מן המקום ברוך הוא אשר הוחק כן בטבעו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    מתת. מלשון מתנה:

    רש"י

    וראה טוב. תורה ומצות:

    אבן עזרא

    וגם. וגם זה שאמר שישמח לא יוכל לשמוח אם אין העת נכונה לו כפי מתת אלהים בתחלת בריאותו:

    תרגום

    וְאוֹף כָּל אֵינַשׁ דְּיֵיכוֹל וְיִשְׁתֵּי וְיֶחֱזֵי טָב בְּיוֹמוֹי וְיַחְסִין לִבְנוֹי בְּעִדָּן מוֹתֵיהּ כָּל טַרְחוּתֵיהּ מַתְּנָן דְּאִתְיְהִיבַת לֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ הוּא:

    תורה תמימה

    שיאכל ושתה. נדרש לעיל פרשה ב׳ פסוק כ"ד בלשון כזה.

14. (יד)יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו

    מצודת דוד:הוא יהיה לעולם. כזה השיעור שהגביל הוא: עליו. על זה והשיעור אין ביד מי להוסיף ואין ביד מי לגרוע ולהפחית ממנו: והאלהים עשה. אמנם מה שעשה האלהים בזה השיעור לא עשהו כן לכוונת תועלתו, כי אם למען ייראו הבריות מלפניו ולא ימרו פיו, ורק בזה השיעור הוא מבוא אל היראה ולא בשיעור זולתו עם כי אנחנו לא נדעהו זהו מקוצר הדעת:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    ידעתי כי כל אשר עשה. הקב"ה במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגרעון, וכשנשתנה, האלהי' צוה ועשה שישתנה כדי שייראו מלפניו אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם והאלהים עשה שיראו מלפניו, שבעת ימים נשתנו הלוך חמה בדור המבול לזרוח במערב ולשקוע במזרח כדי שיראו מלפניו חמה חזר' לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיהו ובימי אחז אביו נתקצר היום ונתרבה הלילה ביום מותו כדי שלא יהא נספד כל זה כדי שיראו מלפניו לפיכך אין טוב לאדם לעסוק אלא במצותיו ולירא מלפניו:

    אבן עזרא

    ידעתי. פירוש והאלהים עשה שלא יוכל נוצר להוסיף על מעשהו או לגרוע כדי שייראו בני אדם מלפניו:

    תרגום

    יְדָעִית בְּרוּחַ נְבוּאָה אֲרוּם כָּל דְּיַעֲבֵיד יְיָ בְּעַלְמָא בֵּין טָב לְבִישׁ מִדְּאִתְגְּזַר מִפּוּמֵּיהּ הוּא יְהֵא לְעָלַם עֲלוֹהִי לֵית רְשׁוּ לִגְבַר לְאוֹסָפָא וּמִנֵּיהּ לֵית רְשׁוּ לִגְבַר לְבַצָּרָא וּבְעִדָּן דְּיֵיתֵי פּוּרְעָנוּתָא בְּעָלְמָא יְיָ הוּא דַּעֲבַד בְּגִין דִי יִדְחֲלוּן בְּנֵי אֱנָשָׁא מִן קֳדָמוֹהִי:

    תורה תמימה

    שיראו מלפניו. אמר רב חסדא, חלמא בישא קשה מנגדא, מאי טעמא, והאלהים עשה שייראו מלפניו . (ברכות נ"ה א׳)

    שיראו מלפניו. אמר ר׳ יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו . (שם נ"ט א׳)

    שיראו מלפניו. א"ר יהודה, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו . (שבת ל"א ב׳)

    שיראו מלפניו. א"ר יהודה ב"ר סימון, ראוי היה אדה"ר שיהיה חי וקיים לעולם אלא מפני מה נקנסה עליו מיתה – מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו . (מ"ר)

    שיראו מלפניו. א"ר אלעזר, מתחלת ברייתו של עולם נאמר יקוו המים מתחת השמים, וכל כך למה – כדי שתראה היבשה, ומפני מה כתיב (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה׳ שמו ב׳ פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה אלא מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו. (שם)

    שיראו מלפניו. א"ר יודן, גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הדא היא דכתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו . (שם)

15. (טו)מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף

    מצודת דוד:מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מאז כבר הוא עשוי ואין להשיב, רוצה לומר אם מי רדף אחר חבירו ועשה עמו רעה מה שעשה עשוי: ואשר להיות. וכן אשר עתיד להיות עוד באחרונה שירדוף מי אחר חבירו לעשות עמו רעה, כבר היה הגזרה טרם עשותו ויהיה הכח בידו להשלים חפצו: והאלהים. אבל עם כל זה האלהים יבקש את הנרדף ויפרע מן הרודף:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מלפנינו כבר הוא עשוי וראינוהו או שמענוהו מאחרים שראוהו ויש לנו להעיד עליו שראינו שהקב"ה מבקש את הנרדפים יעקב נרדף עשו רודף (מלאכי א) ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי, מצרים רודפים את ישראל מצרים טבעו בים וישראל הלכו ביד רמה:

    ואשר. עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה, כאשר בראשונה כן באחרונה, אין הקב"ה משנה מדותיו בעולם:

    והאלהים יבקש את נרדף. ליפרע מן הרודף לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל הרי סופו להשתלם:

    רלב"ג

    יבקש את נרדף. הנה מפני ששם הרדיפה מונח בענין הבקשה כאמרו בקש שלום ורדפהו צדק צדק תרדוף הנה יקרא הדבר המבוקש נרדף והנה קרא בזה המקום המתחדש ממה שעתיד להיות נרדף כי הוא מבוקש אצל הפועל הראשון ומכוון שיצא לפועל מצד הכחות וההתחלות ששם בזה הנמצא העלול מאתו וכבר זכרנו בספר מ״י איך יסתעפו אלו הפעולות הפרטיות מה׳ יתברך. או יהיה אמרו והאלהים יבקש את נרדף תמורת אמרו בפסוק הקודם והאלהים עשה שייראו מלפניו ויהיה הרצון בזה שכבר ישנה ה׳ יתברך זה הסדור מצד בקשו מי שהוא נרדף ר״ל שיהיה נכון הרע לבא עליו וה׳ יתברך יגן עליו ויצילהו מצד התדבק השגחתו בו.

    אבן עזרא

    מה שהיה. מעשה האלהים על דרך אחת, ומה שהיה כבר הוא ענינו הן הוא, ויש כמוהו, ואשר להיות כבר היה כמוהו, ונרדף הוא העומד שכינה אותו במלת הוא והוא בין עבר ועתיד והענין שהאלהים בקש מן הזמן שיהיה נרדף זמן רודף אחר זמן ולא יפסק כי הזמן שעבר שב עומד ואשר להיות שב כמו עבר ושב הזמן אחד ואם יתחלק לזמן עתיד ועבר וזה ענין יתבאר בגלגל שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית והיא המוצק ונקראת מוצק בעבור צוקי המקום והקו הראשון הוא הרחב וכן רחב לא מוצק תחתיה וישוב החלק שהיה במזרח במערב והפך ואין למקום תנועת הגלגל ראשית שיחל ממנו כי כל ראשית אחרית וכל אחרית ראשי' והנרדף הוא המוצק והנה באר לנו כי כל מעשה האלהים על דרך אחת:

    תרגום

    מָא דַּהֲוָת מִן קַדְמַת דְּנָא הָא כְּבָר הוּא דְּאָתֵי מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹף יוֹמַיָּא הָא כְּבָר הֲוָה וּלְיוֹם דִּינָא רַבָּא דַעֲתִיד יְיָ לְמִתְבַּע חַשׁוֹכָא וּמִסְכֵּינָא מִן יְדוֹהִי דְּרַשִּׁיעָא דְּרָדֵיף לֵיהּ:

    תורה תמימה

    מה שהיה וגו'. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר היה כל העולם כולו מים במים , אמור לו, כבר הוא אוקיינוס כולו מים במים . (מ"ר)

    ואשר להיות כבר היה. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר שהקב"ה עתיד לעשות ים יבשה אמור לו כבר היה, כבר עשה כן ע"י משה, ואם יאמר לך וכי אפשר שאלו לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו, כבר הוא אליהו זכור לטוב שלא חטא, הוא חי וקיים, ואם יאמר לך וכי אפשר שהקב"ה עתיד להחיות לנו המתים, אמור לו, כבר החיה לנו את המתים ע"י אליהו וע"י אלישע וע"י יחזקאל. (שם)

    והאלהים יבקש את נרדף. רבי יוסי אומר, לעולם אלהים מבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק בין רשע רודף צדיק בין רשע רודף רשע [ואפילו צדיק רודף רשע] האלהים יבקש את הנרדף . (שם)

    והאלהים יבקש את נרדף. א"ר יוסי ב"ר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש קרבתן של נרדפים מן הרודפים, שכן מצינו הכל נרדף מפני קין כתיב וישע ה׳ אל הבל וכן בנח ובני דורו ובאברהם עם נמרוד וביצחק עם פלשתים וביעקב עם עשו וביוסף עם אחיו ובמשה עם פרעה ובדוד עם שאול ובשאול עם פלשתים ובישראל עם האומות. ואפילו בקרבנות כן, אמר הקב"ה, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, שנאמר שור או כשב או עז וגו׳ ירצה לקרבן. (שם)

16. (טז)וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע

    מצודת דוד:תחת השמש. בזה העולם מקום שהשמש זורח: מקום המשפט. מקום המוכן לשבת שם לשפוט בין איש לרעהו: שמה הרשע. נתהפך להיות שמה מקום הרשע, כי ישבו שמה אנשי בליעל יחשבו לעשות תחבולות רשע: ומקום הצדק. מקום ישיבת אנשי הצדק שמה ישב גם הרשע ויסיתם אחרי דעת המשובש:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    רש"י

    מקום המשפט וגו'. ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלם שהיתה (ישעיה א) מלאתי משפט שמה ישפטו רשע כמו שנאמר (מיכה ג) ראשיה בשוחד ישפוטו וראיתי פורענותם:

    מקום הצדק. שער התווך שהיה מקום חתוך הלכות שמה הרשע שם ישבו שרסכים רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורים קשים ומשפטי מות:

    שמה הרשע. טעמו למעלה לומר שהוא שם דבר כמו הרשע (והיה ראוי לינקד בסגו"ל הרי"ש) אלא לפי שהוא סוף פסוק נהפך לינק"ד קמ"ץ גדול ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק:

    אבן עזרא

    ועוד. המקום שהיה ראוי להיות שם המשפט שמה הרשע וכפל הענין כמו אשורנו ולא קרוב קום בלק ושמע ורוב הנבואות כן:

    תרגום

    וְעוֹד חֲזֵית תְּחוֹת שִׁמְשָׁא בְּעָלְמָא הָדֵין אֲתַר בֵּית דִּינָא דְּדַיָינֵי שִׁקְרָא תַּמָּן יְחוֹבוּן לְזַכָּאָה לְמִפַּק חַיָּיבָא בְּדִינֵיהּ וַאֲתַר דְּמִשְׁתְּכַח תַּמָּן גְּבַר זַכַּאי תַּמָּן מִשְׁתְּכַח גַבְרָא חַיָּיבָא לְמִשְׁלַט בֵּיהּ בְּגִין חוֹבֵי דָרָא בִּישָׁא:

    אלשיך

    אחר אשר הסכמתי כי עת לכל חפץ כי עת הוראת ושפיטת המזל הוא צודק לכל חפץ ובחירת האדם לפי הראוי לו אם טוב ואם רע עוד ראיתי דבר ינגד לזה והוא מקום המשפט שהוא באיש שעושין בו מלכים ושופטים משפט שמחייבים אותו בדין שמה הרשע שהוא ראוי לפי האמת להצדיקו בדין ומקום הצדק שמצדיקים אותו שמה הרשע שהיה ראוי לחייבו בדין והנה בזה שתים רעות א' אל הנדונין שירשיעו צדיק ויצדיקו רשע שנית על המלכים או שופטים כי איך נאמר שיצדק השכר ועונש עם עתות המזל היתכן הדין והמזל צדקו יחדו בזה כ"א חובה או הזכות אפשר היה לפי מזל לא היה לפי הדין זה הוא על בחינת הנבונים וגם על בחינת הדיינים היתכן שאם נגזר לפי המזל יהיו ראשי עם יהיה ג"כ לפי הרצון אלקים לעות משפט כל העם ולקלקל העולם והנה מה שאמרתי אני בלבי על זה הוא כי את הצדיק ואת הרשע שהם הנידונין שהיא הרעה הראשונה הגורמת שהצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק כי יש להשיב כי את הצדיק ואת הרשע אם נעשה דין אמונה ישפוט האלקים ויעשה דין למעלה ואשר חייבו את הזכאי ממקום אחר ימלא חסרונו הוא יתברך ואשר זיכו את החייב ממקום אחר יחסור לו ה' ואל תאמר הלא בעת שניטל ממון מהזכאי וניתן לחייב היה לפי עת שפיטת המזל להטיב לחייב בדין וההפך בחברו ומה שיתוקן עתה לא יבצר שלא צדקו יחדיו המזל והדין לז"א כי עת לכל חפץ והוא כי לא היה עת שזיכו את החייב שופטת לפי מערכתו שייטב לו ולא ההפך רק עד יתחבר החפץ בחירה עם המעשה והוא כי בבואם לדין היה חפץ החייב לגזול את חבירו בחירה בלבד וכשניתן לו על פי הדיינים עשה מעשה אחרי כן נתקן והעדיף הוא יתברך מה שניתן מהזכאי והחסיר מהחייב מה שהיה העת גוזרת מתחלה הוא מה שהיה עתיד אחר החפץ והמעשה שיעמוד כל איש בשלו מה התקון שאחרי כן אך לא שפט המזל שום דבר בעת שלקח שלא כדין החייב ולא על פי המזל ניתן לו והוסר מחברו וזהו כי עת שהוא עת המזל מעתה חייב מה שהוא לכל חפץ שבחר לגזול מאת רעהו ועל כל המעשה שעשה בקחתו מידו וגם מעשה הוא יתברך שתיקן אחר כך הוא היה מתחלה שפיטת העת ואומר שם הוא כי גם שפה בעולם הזה הם דברים נפרדים שם למעלה העת גזרה הכל יחד לכל חפץ ועל כל המעשה כי מהכח אל הפועל בסוף התקון שיהיה לכל אחד מהם הוא מה שהיה לפי העת מתחלה ועל השנית והוא מהדיינים איך ישתברו לפי המזל ויקלקלו העולם בקלקול הדין אמר אמרתי אני בלבי כי להיות הדור מקולקל בורר להם הוא יתברך מקולקלים כיוצא בהם וזהו על דברת בני האדם שבדור לברם וביררם האלהים את דייניהם ולראות הוא יתברך שהם בהמה בני הדור ע"כ המה להם המה הדיינים ההם ראוים להם ומה שהם בהמה שאין מכירים גדר האדם ומחשיבים עצמם כבהמה שע"כ לא יחשב משפט מעוקל מה שיצדיקו רשע וירשיע צדיק הוא כי יראו דברים לאדם שוה לבהמה וע"כ ידמו כי יחדו יהיו תמים אדם ובהמה ויגעו בזה בעיקרי הדת וזה בכמה דברים א' כי גם כי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה וזהו כי מקרה האדם ומקרה הבהמה כלומר כי יש מקרה מיוחד לאדם ומקרה מיוחד ומתייחס לבהמה עם כל זה יראו כי מקרה אחד לכל והוא כי כמות זה כן מות זה כי רוב הבהמות מיתתן כמות האדם. שנית יראו כי רוח אחד לכל כי אדם ובהמה בצאת רוחם יגועון ואין הפרש וש"ת הלא ראו הדבור לחי מדבר ולמה ישוו הלא יביטו כ"א יתרון זה לאדם בחייו הלא במותו הוסר יתרון האדם וא"כ הבל היה המותר ההוא כיון שאחר מותו איננו וזהו ומותר האדם יראו כי אין אחר המות הנזכר ע"כ יסכימו כי הכל הבל עוד שלישית יראו כי הכל הולך אל מקום אחד כי אדם ובהמה אל עפרם ישובון וזהו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ושמא תאמרו למה לא ישיתו לב אל הפרש מקום שרוח האדם הולך למקום שרוח הבהמה הולכת הלא הוא כי למראי עיניהם ישפוטו ולא יראו מהלך הרוח כי מי מהם יודע רוח בני האדם העולה וכו' ורוח הבהמה היורדת וכו' כי לא ידעו ולא יבינו רק מה שיראו בעיניהם וע"כ אדם ובהמה יחדו יהיו תמים ולכן אנשים כאלה בהמות נדמו ולכן גם דייניהם יותנו להם ככיוצא בהם:

    תורה תמימה

    מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע – מקום שסנהדרי גדולה יושבין שמה הרשע, שנאמר (ירמיהו ל״ט:ג׳) ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך – מהו שער התוך – מקום שחותכין בו את ההלכות . (שם)

    מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשה משה כדת הדין, כמש"נ (פ׳ תשא) עברו ושובו משער לשער והרגו וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויגוף ה׳ את העם . (שם)

    מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשתה מדת הדין בשטים שנאמר (פ׳ בלק) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף . (מ"ר)

    ומקום הצדק שמה הרשע. אמר הקב"ה, מקום שנאמר בו צדק ילין בה שם הרגו את זכריה ואת אוריה , ומקום שצדקתים לישראל וקראתים אלהות, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם וגו׳, שמה הרשיעו ועשו העגל , ומקום שצדקתים בקללות של בלעם והפכתים לברכות, שמה הרשיעו וזנו, כמש"נ וישב ישראל בשטים ויזנו. (שם)

17. (יז)אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם

    מצודת דוד:את הצדיק. היושב שמה הנפתה אחרי דעת הרשע: ואת הרשע. המסית והמדיח: ישפוט האלהים. לשלם להם גמול רע זה כזה: כי עת. כי יבא עת תשלומין על כל רצון ועל כל המעשה הנעשה שם, רוצה לומר המקום ישלם גמול בין עשו מעשה רשע בפועל בין אם עדיין לא עשו כי אם רצו לעשות ולא עלתה בידם:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    חפץ. רצון:

    רש"י

    אמרתי אני בלבי וגו'. לפיכך אני אומר את הכל שופט הקב"ה לאחר זמן ואף על פי שמתעכב הדבר סופו לבא אל שעתו, כי שעה יש לכל חפץ אף לפורענות, ולפקודת הדין יש עת מתי יבא:

    ועל כל המעשה. שעשה האדם שם ישפטוהו בבא עת הפקודה, שם באותו העת ניתן זמן לכל המעשה להשפט עליו אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא:

    אבן עזרא

    אמרתי. אחר שתמהתי איך יעשה שהוא מעשה האלהים ידעתי כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים וענין שם רמז לעולם הבא כמו וערום אשוב שמה רמז למקום הקבר ואם ישוב שמה אל האדמה אשר לוקח משם ישוב גם זה הענין אחר שימות:

    תרגום

    אֲמַרִית אֲנָא בְּלִבִּי יָת זַכָּאָה וְיָת חַיָּבָא יְדִין יְיָ בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא אֲרוּם עִדָּן מִתְעֲבֵיד לְכָל עִסְקָא וְעַל כָּל עוֹבָדָא דַּעֲבַדוּ בְּעָלְמָא הָדֵין אִתְדוֹנוּן תַּמָּן:

    תורה תמימה

    את הצדיק וגו׳. רבי חנינא בר פפא אמר, צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדום ור"ע עולה לגרדום , ורבי אמר, צדיק ביד רשע ישפוט אלהים . (שם)

    כי עת וגו׳. כי עת לכל חפץ – לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ , ועל כל המעשה שם – בעולם הזה כל מה שחפץ האדם לעשות אותה, אבל תמן – דין וחשבון. (שם)

18. (יח)אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם

    מצודת דוד:על דברת. על ענין בני אדם איך יתנהגו ומה יעשו: לברם אלהים. רוצה לומר שהם יבררו ויבחנו רוממות גדולות האלהים ולראות בבחינת השכל שהם כמו בהמה המה לעצמם, וכאומר אבל מול רוממות האלהים המה כאין:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    על דברת. על ענין כמו על דבר הכסף (בראשית מג יח) ולפי שהוא דבוק אל בני האדם לזה אמר דברת כמו עזי וזמרת יה (שמות טו ב):

    לברם. מלשון ברור דבר ובחינה:

    רש"י

    אמרתי אני בלבי. בראותי זאת:

    על דברת בני האדם. שאחזו להם מדת גאות לנהוג שררה ורבנות בקטנים מהם:

    לברם. (ס"א לבררם) הקב"ה להודיעם שאין שררתם כלום, ולהראותם שהם ואף השרים והמלכים:

    בהמה המה להם. כשאר בהמה וחיה המה לעצמם:

    רלב"ג

    לברם האלהים. ר״ל לברר אותם ה׳ יתברך רצוני שה׳ יתברך יבין אל כל מעשיהם ויברר הצדיקים מבין הרשעים וישפטם כלם ביושר וזה המשפט מיוחס לו ולזה אמר שהאלהים הוא המזומן לבררם והוא יראה מי שלא השתדל מהם בהצלחת הנפש עד שהם במדרגות הבהמות או יהיה הרצון בזה שהוא היה נבוך בענין בני האדם שהוא יראה בהם צד בררם בו האלהים מהבהמות בזה הכח השכלי וכן הענין בלמ״ד אשר במלת לראות והרצון על מה שיראה שהאנשים הם במדרגת הבהמות.

    אבן עזרא

    אמרתי אני. אמרתי בלבי בעבור בני האדם שבחרם האלהים מכל תולדות הארץ וראיתי שהם כמו בהמות הם לנפשם במחשבותם ומלת על דברת כמו בעבור על דברתי מלכי צדק בעבור שאתה מלך צדק ולמ"ד לברם כמו אמרי לי אחי הוא וברם על משקל ראם והוא מן ברו לכם איש וי"א כי לברם שם הפועל והיה הרי"ש ראוי להדגש ועיקרו לבררם כמו לברר וללבן וזה רחוק כי בבניין פיעל הדגוש לא ימצא העי"ן מבולע ואמר שהם בהמה וענינו כבהמה וכמוהו ועיר פרא אדם יולד אש אוכל' הוא כי שמש ומגן ואם יאמר מדקדק איך נכנס הלמ"ד על פועל עבר ואין כמוהו התשובה כי הבי"ת והלמ"ד אחי' וצירוף זה כצירוף זה ודרך אחד לכל ונמצא בהכין לו דוד וגם הוא לבדו:

    תרגום

    אֲמַרִית אֲנָא בְּלִבִּי עַל עֵיסַק בְּנֵי אֱנָשָׁא דְּיֵיתֵי עֲלֵיהוֹן מַכְתָּשִׁין וּמַרְעִין בִּישִׁין בְּגִין לְנַסּוֹאֵיהוֹן וּבְגִין לְמִבְחַנְהוֹן עֲבַד יְיָ לְמִחְזֵי אִין תָּיְבִין בִּתְיוּבְתָּא יִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן וִיִתְּסוּן וְרַשִּׁיעַיָּא דִי אִינוּן כִּבְעִירָא לָא תָּיְבִין בְּגִין כֵּן אִנּוּן מִתְוַכְּחִין בְּהוֹן לְאַבְאָשָׁא לְהוֹן:

    תורה תמימה

    על דברת וגו׳. מהו על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהרשעים מגדפין ומחרפין בעוה"ז והקב"ה משפיע להם שלום, כל כך למה, לברם אלהים – לברר להם מדת הדין של רשעים ולראות שהם בהמה המה להם, להראות לעולם, שהרשעים נמשלו כבהמה, מה הבהמה נדונת בהריגה ואינה באה לחיי העוה"ב, כך הרשעים נדונין במיתה ואינן באין לחיי העולם הבא. (שם)

    על דברת וגו'. דבר אחר על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהצדיקים מדברים בעוה"ז בתעניות ובסיגופים וביסורין , וכל כך למה, לברם האלהים – לברר להם מדת צדקתם , ולראות שהם בהמה המה להם, לראות ולהראות לאוה"ע האיך ישראל נמשכין אחריו בבהמה, שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ומה בהמה פושטת צוארה לשחיטה, כך הצדיק, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום . (מ"ר)

19. (יט)כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל

    מצודת דוד:כי מקוה. כי יש מקרה מיוחד לבני האדם לבדם כמקרה העצבון וכדומה: ומקרה הבהמה. ויש מקרה מיוחד לבהמה לבדה בעבור חסרון הדעת: ומקרה אחד להם. ויש מקרה אחד לשניהם, כי כאשר ימות זה כן ימות זה: ורוח. עודם חיים יש לכלם רוח החיוני זה כזה, וכאומר ולזה המה אם כן כבהמה, כי עודם חיים יש רוח החיוני לזה כזה ומקרה המות יקרה לזה כזה, ואם מה שיש מקרה לבהמה לבדה מה שאין לאדם, הלא נגד זה יש מקרה לאדם לבדו מה שאין לבהמה: ומותר. ומעלת יתרון האדם מן הבהמה לא יש: כי הכל הבל. רוצה לומר זהו אם כל מעשה אדם היה הבל שלא עסק כי אם באסיפת הקנינים וכדומה, אבל לא כן הוא אם עסק בתורה ובמעשים טובים:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    ומותר. מלשון יתרון:

    אין. ענינו כמו לא יש:

    כי. אם:

    רש"י

    כי מקרה בני האדם וגו'. הוא טעם הדבר אשר נתן הקב"ה מקרה ופגע לבני אדם ויש מקרה ופגע לבהמה ומקרה אחד לשניהם נתן, כי כשם שזה מת כך זה מת:

    ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר:

    אבן עזרא

    כי מקרה. זה הפסוק על מחשבות בני אדם שלא חכמו והשכילו כי בראות' שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמות חשבו כי רוח אחד לכל ואין לאדם מותר מן הבהמ' ומותר שם על משקל מושב מן הבנין הכבד והנח הוא תמור' פ' הפועל שהוא יו"ד ויתרון שם מן הבנין הקל והנו"ן נוסף:

    תרגום

    אֲרוּם אִרְעוּן אֱנָשָׁא חַיָּבָא וְאִרְעוּן בְּעִירָא מְסָאֲבָא אִרְעוּן חַד לְכוּלְּהוֹן וְהֵיכְּמָא דִּתְמוּת בְּעִירָא מְסָאֲבָא כֵּן יְמוּת דֵּין דְּלָא תָּאֵיב בִּתְיוּבְתָּא קֳדָם מוֹתֵיהּ וְנִשְׁמַת רוּחַ תַּרְוֵיהוֹן כַּחֲדָּא אִתְּדֵן לְכָל גַוָון וּשְׁאָרוּת גַבְרָא חַיָּבָא מִן בְּעִירָא מְסָאֲבָא מִדַעַם בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אֱלָהֵין בֵּית קְבוּרְתָא אֲרוּם כּוֹלָא הֲבָלוּ:

    תורה תמימה

    מן הבהמה אין וגו'. מהו אין כי הכל הבל , חד אמר עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהא מתבזה כבהמה , וחד אמר עשה לו מנעל ואפופרין כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה , וחד אמר עשה לו כסתות לתחתיתו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו , וחד אמר, עשה לו קבורה וארון ותכריכין . (שם)

20. (כ)הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר

    מצודת דוד:הכל. בין אדם בין בהמה כולם הולכים אל מקום אחד, הוא האומר בסוף המקרא אל העפר: הכל היה וגו׳. רוצה לומר כמו שיצירת אדם הראשון וכל החי היה מן העפר, כן כולם במותם ישובו אל העפר:

    עוד פירושים על פסוק כ: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    הכל. זה דבק עם הפסוק שלמעלה כי הכל הבל שמקומם אחד:

    תרגום

    כּוֹלָא אָזְלִין לַאֲתַר חַד כָּל דָּיְרֵי אַרְעָא אִתְבְּרִיאוּ מִן עַפְרָא וְכַד יְמוּתוּן כּוּלְּהוֹן עֲתִידִין לְמִתּוּב לְעַפְרָא:

    תורה תמימה

    הכל הולך וגו'. מהו הכל הולך אל מקום אחד, לפי שכל מה שברא הקב"ה בשמים ברייתו מן השמים, וכל מה שברא בארץ ברייתו מן הארץ . (שם)

21. (כא)מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ

    מצודת דוד:מי יודע. רוצה לומר מעט המה אשר ישכילו לדעת את ההפרש אשר רוח בני האדם חשובה, אשר עולה היא אחרי המיתה למעלה אל המקור אשר נחצבה משם, אבל רוח הבהמה שפלה אשר יורדת היא אחרי המיתה למטה אל הארץ אשר נחצבה משם ומוסב למעלה לומר הואיל ולא רבים יחכמו להבין את זאת, לכן יראו שהם בהמה המה להם:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    מי יודע. כמו (יואל ב) מי יודע ישוב מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני אדם היא העולה למעלה ועומדת בדין ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון צריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה:

    אבן עזרא

    מי יודע. ידוע כי ה"א הידיעה אם בא אחריו אחד מא"ח הע"ר הוא קמוץ ברוב ושל התימה לעולם בפתח וה"א העולה היא למעלה קמץ גם יש דגוש ביו"ד שאחרי ה"א הידיע' כמו היושב' ואילו היה לתימ' היה שוא ופתח תחת הה"א והיו"ד רפה והענין מי ומי שידע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה והענין כי לא ימצא אחד מני אלף ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיו' ולא יוכלו להבין אפילו קצתם כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודותיה שהשלשה מהם ספר וספר וספור ומורכב מן השנים ומתורת אלהינו יוכל להבין כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים ובעבור היות המדשיא גוף ממנו יצאו ואליו ישובו ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים בעבור שיש קץ לגדולו ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור וכן אמר ישרצו המים נפש והנה המים הולידו נפש כל ארץ ועוף ודג בדבר אלהים וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה ולא אמר בתורה נפש אדם רק אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו והזכיר שברא גופו מן האדמה ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה והפרש יש בין נשמה ונפש כי לא מצאנו בכל המקרא נשמה כי עם על בני אדם כענין נותן נשמה לעם עליה וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב על האדם לבדו ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלהים ולא אל העפר:

    תרגום

    מַן הוּא חַכִּימָא דְּיֵדַּע אִין רוּחַ נִשְׁמְתָא בְנֵי אֱנָשָׁא הֲסָלְקָא הִיא לְעֵילָא לִרְקִיעָא וְרוּחַ נִשְׁמְתָא דִּבְעִירָא הֲנָחֲתָא הִיא לְרַע לְאַרְעָא:

    תורה תמימה

    מי יודע רוח וגו'. רוח בני האדם העולה היא למעלה – זו נשמתן של צדיקים שעולה למרום ונתונה באוצר , ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ זו נשמתן של רשעים שיורדת לגיהנם למטה, כמש"נ (יחזקאל ל״א:ט״ו) ביום רדתו שאולה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו׳ . (שם)

22. (כב)וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי־הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו

    מצודת דוד:וראיתי. על פי אלה הדברים ראיתי בבחינת השכל, אשר אין טוב ומאושר בכל הענינים ממה אשר ישמח האדם עם ההון שקבץ במעשי ידיו לאכול ולשמוח מהם: כי הוא חלקו. שמחתו בזה העולם עם ההון שקבץ, זהו לבד חלקו ולא עוד, כי כשימות ויניח ההון לבניו אחריו מי יביאנו אחר מותו לזה העולם לראות בשמחה ובטובה שיהיה לבניו אחריו עם ההון שקבץ הוא למען ישמחו בטובתם:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    רש"י

    וראיתי. בכל אלה:

    כי אין טוב. לאדם:

    מאשר ישמח האדם במעשיו. ביגיע כפיו ישמח ויאכל ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר להתרבות לא לו:

    כי הוא חלקו. יגיע כפיו הוא החלק הניתן לו משמים ובו ישמח:

    כי מי יביאנו. לראות לאחר שמת במה שיהיה לבניו אם יצליחו גם הם בעושר שאסף הוא והניח להם או לא יצליחו:

    אבן עזרא

    וראיתי. כי אלה החושבי' שהם כמו הבהמות אין טוב להם מאשר ישמחו בחייהם כי אין להם חלק אחר ולמה יתעסקו בדברים יעזבום אחריהם:

    תרגום

    וַחֲזֵית אֲרוּם לֵית טָב בְּעַלְמָא הָדֵין מִדְּיִחְדֵּי אֱנָשׁ בְּעוֹבָדוֹי טָבִין וְיֵיכוֹל וְיִשְׁתֵּי וְיוֹטִיב לִבֵּיהּ אֲרוּם הוּא חוּלָקֵיהּ טָב בְּעָלְמָא הָדֵין לְמִקְנֵי בֵּיהּ עַלְמָא דְּאָתֵי דְּלָא יֵימַר אֱנָשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמָה דֵין אֲנָא מְבַזְבֵּיז מָמוֹנָא לְמֶעֱבַד צִדְקְתָא טָב לִי דְּאִשְׁבְּקִינֵּיהּ לִבְרִי בַּתְרַי אוֹ אֶתְזַן מִנֵּיהּ בְּעִדָּן סִיבְתִּי אֲרוּם מַן הוּא דְּיַעֲלִנֵּיהּ לְמֶחֱזֵי מַה דַּעֲתִיד לְמִהְוֵי בַתְרוֹי:

    אלשיך

    לבא אל הענין נקדים ראשונה כי כל המשניות לא נעדרו מכל קדמונינו כדוד ושלמה ודומיהם אפילו הנאמר בם בשם יחיד ומה גם כשאין חולק והנה ארז"ל שמצא משה רבינו ע"ה את הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה וכו' וכן על האמור משה קבל תורה מסיני כו' שהיה ראוי לאומרו בתחלת סדר זרעים שהוא ראשית כל סדרי תורה שבע"פ ואמרו שהוא להורות כי גם כל המוסרים שבאבות שאמר כל איש ואיש תוכחות מוסריו הכל קבל משה מסיני ונמסר לדור דור הנה מכללם הוא בן זומא אומר וכו' איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וכו' ועוד ראוי לשים לב איך ילמוד שמח בחלקו מפסוק יגיע כפיך כי תאכל כי הלא אשר אין לו מה יאכל כי אם ממלאכתו אין לו חלק לומר שמח בחלקו אך הוא כי מי שאינו מצטער על טובות העולם הזה ואוכל מיגיעו כי הוא שמח בחלקו כי כל ישראל יש להם חלק לעה"ב ובחלקו של עוה"ב הוא שמח ונב' אל הענין הכתוב והוא כי אחרי אומר ממשפ' מעוקל הנעשה בעיר על קלקול בני אדם והוא דבר יתעצב איש בראותו הדבר הרע ההוא ואיככה יוכל עבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב כמשפט לאוהבי שמו יתברך ע"כ אמר וראיתי כי אין טוב לדבר הזה מאשר ישמח האדם במעשיו המיוחדים לו הם מעשיו הטובים כי בהם ייטב לו בעוה"ב כי הוא חלקו שנאמר בו איזהו עשיר השמח בחלקו הוא חלק שלו בעוה"ב וז"א ישמח במעשיו כי הוא חלקו שנמצא שמח בחלקו והוא עשיר ואשריו בעה"ז וטוב לו לעה"ב וש"ת למה אנחם את האדם על קלקול הדין שמקום המשפט שמה הרשע וכו' במה שישמח במעשה עצמו ואמרתי שאין טוב מתקן זה ולא אנחנו על מה שיתעתד לראות נקמת ה' כמצדיק רשע ומרשיע צדיק כמאמר הנביא מצדיקי רשע וכו' והיה כאכול קש וכו' שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה וכו' הלא הוא כי אולי המתעצב על הדבר לא יחיה עד עת פקודתם מצדיק רשע ומרשיע צדיק ומי יביאנו אח"כ לראות במפלתם וזהו אומרו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו כלומר מה שאמרתי כי אין טוב מאשר ישמח וכו' ולא בחרתי מראות ברעתם הוא כי מי יביאנו וכו':

    תורה תמימה

    מי יביאנו לראות. מי יביאנו לדוד לראות במה שעשה שלמה, ומי יביאנו לשלמה לראות במה שיהיה אחריו ומה יעשה רחבעם. (מ"ר)