איוב פרק ו׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   (מענה איוב):

   מלבי"ם

   פתיחה למענה השלישית מענה איוב

   איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.

   ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על־ידי חטא קל שטחא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו' ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל־ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז' יא-יז).

   ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו' כח-ל).

   ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): כי עתה תבוא אליך ותלא וכו', על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).

   מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על־ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:

   • יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,

   • ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.

   וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל (סנהדרין קיא, א): "ופערה פיה לבלי חוק – ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד". מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.

   ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.

   ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.

   על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה' ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל־ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז' א-ו).

   ואשר יאמר אליפז, שעל־ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל־ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז"ל "איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה", כי כשיתבטל מעבודתו על־ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).

   ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ): מבלי משים לנצח יאבדו, איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז"ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).

   ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סימן ו' יג-יד).

   חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה', ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז' יז-כא).

   זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה , ויען איוב ויאמר:

   אבן עזרא

   ויען איוב לו שקול ישקל.

   והותי מן הוה על הוה.

2. (ב)לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד

   מצודת דוד:כעשי והותי. היא היא כי בעבור שברון הרוח יכעס האדם בעצמו ור״ל אם היו שוקלין אותם לשומם במאזני משקל ולשאתם יחד עם הדבר הנתון לעומתם וכדרך השוקלין:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לו. ענינו כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט):

   כעשי. כמו כעסי בסמ״ך:

   והותי. ענין שברון רוח כמו הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו):

   רש"י

   והותי. שברי:

   ישאו יחד. עם משקל שכנגדם ואפי' הם חול ימים יכבד ממנו:

   מלבי"ם

   לו, נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה' ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה', שזה ראיה שלא עבד את ה' מאהבה, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך, השיב לו איוב הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים, ר"ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה' בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם, הלואי שישאו יחד והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא.

3. (ג)כִּי־עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ

   מצודת דוד:כי עתה. אז היה עתה נודע לכל אשר הוותי יכבד מחול הימים אם ישומם לעומתם: על כן. בעבור גודל המכאוב לזה דברי המה מגומגמים להרבות בתרעומות ולהסתפק בהשגחה ולומר פעם כך ופעם בהפוך:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לעו. ענין מגומגם ונשחת כמו ושתו ולעו (עובדיה א):

   רש"י

   לעו. מגומגמין כאדם שאין בו כח להוציא דבר מפיו כתיקונו וכן ושתו ולעו (עובדיה א׳:ט״ז) שכן דרך שיכור לגמגם בדבריו:

   מלבי"ם

   כי עתה, אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי מחול ימים יכבד, שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים, ר"ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, על כן דברי לעו ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:

   רלב"ג

   לעו. נשחתו:

   אבן עזרא

   לעו כמו: ושתו ולעו כלומר, נסתרו כאילו נבלעו. ויש אומרים: שהוא תרגום מן לחיים והוא רחוק.

4. (ד)כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי

   מצודת דוד:כי חצי שדי. חצי היסורין הבאים משדי מתמידים לשבת עמדי (עם כי איוב חשב שבא הכל מצד המערכה עכ״ז אמר דבריו אל מול דעת אליפז שהכל בא מה׳ בהשגחה): אשר חמתם. היא הליחה המעופשת הזלה משחין הרע ואחז במשל מדרך הפרסיים אשר ימשחו חציהם בארס הנחש: בעותי. החרדות הבאות מאת המקום ב״ה עורכים מלחמה עמי:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חמתם. ארסם כמו חמת תנינים (דברים לב):

   בעותי. מל׳ בעתה וחרדה:

   רש"י

   חמתם. ארס שלהם דרך פרסיים לתת ארס של נחש בחציהם:

   מלבי"ם

   כי, ונגד מ"ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי"כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד. ע"ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים, כי החולה א"א שיתרפא רק בא' משני פנים,

   • א) אם חליו אינו חולי מסוכן,

   • ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו הנה חצי שדי הם כבר עמדי תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר חמתם שותה רוחי, שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד בעותי אלוה יערכוני, עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.

   רלב"ג

   חצי שדי. חצים חזקים על דרך כקול שדי והי' שדי בצריך:

   חמתם. ארסם על דרך חמת תנינים יינם:

   ביעותי אלוה. ביעותים חזקים על דרך רוח אלהים כהררי אל:

   אבן עזרא

   ביעותי אלוה כמו: לחרדת אלהים.

   יערכוני כלומר יערכו עמי מלחמה.

5. (ה)הֲיִנְהַק־פֶּרֶא עֲלֵי־דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ

   מצודת דוד:הינהק. וכי יצעק הפרא כאשר יעמוד על הדשא ולא יחסר מאכלו וכי יצעק השור כשעומד על התבואה הבלולה במוץ וכאומר הלא בהמה שוטה לא תצעק בחנם ומכ״ש איש כמוני:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   הינהק. כן נקרא קול צעקת הפרא והוא מל׳ ונאק נאקות (יחזקאל ל׳:כ״ד) בחלוף ה״א באל״ף וכן בין שיחים ינהקו (לקמן ל):

   יגעה. כן יקרא קול צעקת השור כמו הלוך וגעו (ש״א ו):

   בלילו. מל׳ בלבול וערבוב:

   רש"י

   הינהק פרא וגו'. כלומר וכי לחנם אני צועק והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא וכן שור לא יגעה אא"כ אין לו בליל תבואה, בפרא נוהג ל' נהק ובשור ל' געיי':

   מלבי"ם

   (ה-ו) הינהק, והדלתות מגבילות, הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות, ר"ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח, או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו, והנה הבע"ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ"ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ"ז אני קץ בו כ"כ, עד כי.

   רלב"ג

   בלילו. ר"ל תבואתו שאוכל ממנ':

   אבן עזרא

   הינהק אין לו חבר בלשון מקרא וידמה ללשון קדר.

   בלילו מן: ויבל לחמורים, בליל חמיץ. והטעם: כי היושב בהשקט לא ישאג ולא ידאג וכמו כן אתם יאמר איוב לחבריו, ועוד שתדברו דברים שאין בהם ממש וזה טעם: היאכל תפל מבלי מלח.

6. (ו)הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת

   מצודת דוד:היאכל. וכי יאכל אדם בשר בהמה ודג כשהן חיין ולא יהיו מלוחין כל צרכן כי אין דרך לאכלם כ״א ע״י מרבית המליחה לא זולת: בריר חלמות. ברוק הבריאות כי ברוק החולה יש טעם מאחת מארבעת המרות אשר תגבר בו אבל ברוק הבריא אין טעם כלל וכאומר וכי אקבל ממך אמרים ריקים מבלי טעם חכמה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תפל. ענינו דבר שאינו מתוקן כל צרכו וכן טחים אותו תפל (יחזקאל י״ג:י׳):

   בריר. רוק הפה כמו ויורד רירו (ש״א כא):

   חלמות. ענין בריאות וחוזק כמו ותחלימני והחייני (ישעיה לח):

   רש"י

   היאכל תפל. דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בל' משנה (שבת קכח חולין קיג ע"א נדרים נא):

   אם יש טעם בריר. הבא מחמת החלמות כשאוכל דבר חזק שמרבה ריר ורוק כגון שום כלומר וכי סבורים אתם שיהו מתקבלות תשובות שאין בהם ממש, ריר, כמו (שמואל א כ״א:י״ד) וירד רירו על זקנו:

   חלמות. כמו (לקמן לט) יחלמו בניהם ל' חוזק ויש פותרים ל' חלום ואין נראה בעיני מפני דגשות הלמ"ד:

   רלב"ג

   בריר חלמות. הוא ריר הבריא מהחלימני והחייני רצה בזה שאין טעם בריר הבריא ואולם בריר החול' יש בו טעם לפי הליחה הגוברת עליו או יהי' בריר חלמות ריר מלובן הביצ' שהיא כלה חלמון תחל' ואח' יברו' הטבע ממנה החלק היותר דק והו' החלבון והנ' הריר ההו' לא ימצ' בו טעם:

   אבן עזרא

   חלמות בדברי רבותינו: חלמון מבפנים. ויש אומרים: שהוא ריר צמח, גם הוא בלשונם החלמה.

7. (ז)מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי

   מצודת דוד:מאנה. השחין אשר מעולם מאנה נפשי לנגוע בה בעבור מיאוסם המה דומים כחליי בשרי ר״ל השחין אשר מאסתי לנגוע בה מהתענג ומרוך לבב והשחין אשר עתה בי הנה ידמה זה לזה ואיך א״כ אתרחק מבשר עצמי ומדוע א״כ לא אזעק מרה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מאנה. מל׳ מיאון:

   כדוי. מל׳ מדוה וחלי:

   לחמי. כן יקרא הבשר וכן ולחמם כגללים (צפני׳ א):

   רש"י

   מאנה לנגוע נפשי. כלומר הרבה יש לי לזעוק כי דברים שהיתה נפשי ממאנת וקצה לנגוע בהן ל' נגיעה:

   המה כדוי לחמי. המה לי עתה נכונים למשמש בהם כמפות שלחני שלחמי נתון בהם כדוי ל' ויכרות את מדויהם (שמואל ב י׳:ד׳) כ"ש מפי רבי משלם רופא, ע"א כמפות שמסננין בהן את התבשיל ומאכל זב מהם, דוי לשון דוה זבה:

   לחמי. כל מאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳) וכמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י״א:י״ט) ותירגם יונתן סמא דמות' במיכליה ל"א המה כמבטי מאכלי, כלומר גס לבי להסתכל בהם ברימה כאשר אני מסתכל במאכלי ולשון משנה הוא ומסגו כי דוו במסכת שבת:

   מלבי"ם

   מאנה לנגוע נפשי, היינו כל הדברים המאוסים ומתועבים אשר נפשי קצה לנגוע בהם הם בעיני כדוי לחמי עד שהלחם הוא הדבר היותר מתועב בעיני, וכל הדברים המתועבים הם במדרגה למטה ממנו, אשר אם ארצה להפליג על דבר שהוא מתועב ונמאס אומר שהוא נמאס אצלי כמו הלחם, ואחר שכל אוכל תתעב נפשי איך אתגבר על החולי הקשה הזה בכח גופי:

   רלב"ג

   כדוי לחמי. כמו חליי בשרי:

   אבן עזרא

   מאנה לנגוע נפשי החבורות שמאנה נפשי לנגוע בהם, קודם היות המה חוליי גופי.

   ויש אומר: לנגוע כמו לחלוש וכמוהו: וינגעו את יהושע. והטעם: כי נפשי מאנה שתחלש ואמות:

   המה ישוב על החציר.

8. (ח)מִי־יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ

   מצודת דוד:מי יתן. לזאת הלואי תבא שאלתי ויתן אלוה הדבר שאני חושק ומקוה לה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם

   מלבי"ם

   מי יתן, על מה שאמר אליפז שאם יקבל היסורים מאהבה יחלימהו ה' ויחייהו, כי אינו אובד רק מתיסר, משיב הלא כל תקותו הוא שימהר אליו המות, ואני אומר מי יתן תבא שאלתי, באשר הוא מסתפק אם ה' שומע שאלתו כלל, וגם בשישמע שאלתו הוא מסתפק אם יעשה את בקשתו, ע"כ מבקש,

   • א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה,

   • ב) שיתן אלוה תקותי וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי.

9. (ט)וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי

   מצודת דוד:ויואל. וירצה אלוה וידכא אותי מן העולם ויפתח ידו להכות בי עד ישלים את ימי חיי:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויואל. וירצה כמו ויואל משה (שמות ב):

   יתר. מל׳ התרה ופתיחה:

   ויבצעני. ענין השלמה כמו וידיו תבצענה (זכריה ד):

   רש"י

   ויואל. וירצה:

   וידכאני. לשון מיתה:

   יתר ידו. יגדל ידו במכתו כמו הנה יד ה' הויה (שמות ט׳:ג׳):

   ויבצעני. ויכלני כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז) ידיו תבצענו (זכריה ד):

   מלבי"ם

   יואל אלוה וידכאני, עוד יותר עד שימות תיכף, ולא יעשה כמי שהוא עושה עתה שידכאהו בידו האחת ובידו האחת אוחז בו ומחזקו לבל ימות, רק שיתר ידו וירפה ממני עד שיבצעני וישלם חיי ואמות תיכף, זאת היא שאלתי ותקותי וא"כ איך.

   רלב"ג

   ויבצעני. ענין השלמה וכלוי והרצון בו ויכלני או יהי' זה מעניין כריתה והענין אחד:

   אבן עזרא

   וידכאני לגמרי:

   יתר ידו כמו: הנה יד ה' הויה.

   ויבצעני ויכלני, כמו: כי יבצע ה'.

10. (י)וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי־לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ

    מצודת דוד:ותהי עוד נחמתי. חזר לנחם את עצמו ואמר הנה עוד לי נחמה מה עם כי אני נכוה ברעד אחרי אשר לא יחמול עלי מ״מ אתנחם מעט על כי לא מנעתי אמרי קדוש ואין לי להתרעם על עצמי לומר שאני גרמתי לי הרעה מצד העונש:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ואסלדה. ענין חמום וכויה ובדרז״ל יד סולדת בהן (שבת מ):

    בחילה. מל׳ חלחלה ורעדה:

    כחדתי. ענין מניעה והעלמה כמו לא כחדו (ישעי׳ ג):

    רש"י

    ותהי עוד נחמתי. ותהי עוד זאת לי לנחמה:

    ואסלדה בחילה ולא יחמול. ואבקש ממנו סליחה שלא יחמול מלבצעני ואני איני מוצא לו דמיון במקרא זולתי שבלשון משנה הוא לשון ירא ודואג שהיד סולדת בהן מלכוות ברותחין כלומר אתחולל בדאג' ובחילה בקשה זו:

    כי לא כחדתי. ולא חסרתי אמריו מלקיימן:

    מלבי"ם

    ותהי עוד נחמתי לא יחמול, איך אקח זאת לנחמה מה שאתה מנחמני שע"י שאקבל היסורים מאהבה לא יחמול ה' עלי להמיתני תיכף, רק אאריך עוד בחיי הצער, וכן איך ואסלדה בחילה לא יחמול, איך אכוה בפחד וחיל שאירא מלהתרעם על ה' כדי שלא יחמול עלי ולא ימיתני, הלא זאת שימיתני בזה יחמול עלי, שבזה אפטר מן היסורים שאין להם רפואה עוד ואיך תאמר בהפך שאירא מה' כדי שלא יחמול, או שאנחם מיסורי במה שלא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש, ר"ל שאם לא אכחד את נבואתך מה שאתה אומר בנבואה בשם אחד קדוש מדבר, שהוא המלאך המנבא את הנביאים, עי"כ לא יחמול עלי ואהיה עוד בחיים הקשים האלה שהם מרים ממות, ואם תאמר שעי"ז אשוב וארפא מן החולי ועוד אחיה בחיים ערבים, ע"ז משיב.

    רלב"ג

    ואסלדה בחילה. ר"ל אע"פ שהי' מתחמם ונכו' בחיל ובמכאוב אשר הביא עליו השם ית':

    אבן עזרא

    ואסלדה כמו ביצה סלודה והוא משל לחוזק הכאב, והתמה שלא יחמול ואני לא כחדתי דבריו ואין לי עזר מנפשי. ואני ראיתי רב האיי ז"ל שפירש: ואסלדה, לשון הגבהה.

11. (יא)מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי

    מצודת דוד:מה כחי. עתה חזר להשיב על מה שאמר אליפז הנה במכאוב היסורים ימורק העון וישגא אחריתו וע״ז אמר לו מה כחי כי אקוה לטובה הלא כבר תש כחי עד מאד עד שא״א לי לחזור לאיתני: ומה קצי. מהו קץ ימי אשר אאריך לעכב נפשי אצלי ר״ל הלא מעט ימי האדם ומה לי בטובה אשר תבוא לאחר זמן על ימים מעטים:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    איחל. מל׳ תוחלת ותקוה:

    רש"י

    מה כחי. חזק לסבול:

    כי איחל. כי אמתין עד יום רפואה או עד יום מיתה:

    איחל. כמו ויחל עוד דנח (בראשית ח׳:י׳):

    ומה קיצי. ומה חשוב קיצי וחזק כי איחל כי לא אוכל להאריך קיצי מלסבול:

    נפשי. הוא יצר תאות אדם בכמה מקומות כמו אם יש את נפשכם (שם כג):

    מלבי"ם

    מה כחי, הוא נגד שני הדברים שהזכיר (בפסוק ד' ה'),

    • א) שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,

    • ב) שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א מה כחי כי איחל שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' גם אם אאריך נפשי שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב מה יהיה קצי, הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל.

12. (יב)אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ

    מצודת דוד:אם כח אבנים. וכי כחי כאבנים וכי בשרי חזקה בנחושה עד שאוכל לשאת מכאובים כאלו ולחזור לקדמותי:

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    האם כח אבנים כחי, ונגד מ"ש מה קצי כי אאריך נפשי אומר האם בשרי נחש שלא ימיק וירקב ע"י השחין הרעה הממיקו ומכלהו:

    רלב"ג

    אם בשרי נחוש. ר"ל האם בשרי מהברזל החזק והוא הנקרא נחשת אשר יעשה ממנו החרבות:

13. (יג)הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי

    מצודת דוד:האם. וכי גם זאת יבוא לי שלא יהיה בי עזר מה הראוי עתה לי והיא תנחומות אוהבים: ותושיה. וכי יהיה נדחה ממני כל מה אשר יש עם מחשבותי כי תשחק על אמרי ותלעג למו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ותושיה. מל׳ יש:

    רש"י

    האם אין עזרתי בי. לשון תימא הגם זאת תבא עלי שאין עזרתי בי אותם ריעים שהיו לי לעזרני אינם בעזרתי:

    ותושיה נדחה. עצה של יועצים נדחה ממני שקמה עלי להקניט ולדחות:

    מלבי"ם

    האם, עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש), משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי, וכי אין עזרתי בי בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי, ולמה תושיה נדחה ממני למס מרעהו חסד, למה נדחה ועברה התושיה שהיא ההופעה הנבואיית ממני, והלכה אל המס מרעהו חסד שהוא אליפז:

    רלב"ג

    ותושיה נדחה ממני. ר"ל האם נדחה ממני תושיה היא ההנהג' האנושי' אשר היה ראוי שיתנהג בה:

14. (יד)לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב

    מצודת דוד:למס. היתכן אשר להאיש שנמס בשרו מגודל המכאוב יהיה לו עוד חרפה מרעהו ויעזוב יראת שדי כי הלא אין פחד אלהים לנגד עיניו לומר הלא די לו בהמכאוב ולמה עוד אקניטו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    למס. מל׳ המסה והמגה:

    חסד. ענינו חרפה כמו חסד הוא (ויקרא כ):

    רש"י

    למס מרעהו חסד. למי שמונע חסד מחבירו והלמ"ד משמשת כמו לרב, לצו, לשב, מס גם הוא לשון פועל, כמו בא שב גד גם אלה לשון עושה:

    למס החסד. מכלה אותו, כמו וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א):

    מלבי"ם

    למס, הממסס את מרעהו בחסד וחרפה, ועוזב בזה יראת שדי, שהוא אליפז שחרפו בדברים לאמר לו הלא יראתך כסלתך כדי לחזק בזה אמונת ההשגחה ויראת ה', שעי"כ ייראו מענשו והשגחתו, ואיך אל המס את מרעהו באה התושיה והנבואה ולא אלי שאני הבעל דבר, ולכן איני מאמין בנבואתך זאת:

    רלב"ג

    למס מרעהו חסד. בתמיה והרצון בו היתכן שלאיש המס אשר המסו אותו רוב הצרות הבאות עליו יהי' מרעהו חרפ' ויאמר עליו שיראת שדי היה עוזב על כן באה עליו הצר' הזאת או יהי' חסד דבק עם יראת שדי ויהי' פי' אם יתכן שייחסו אליו רעיו מפני שהוא מס חסד ויראת שדי היה עוזב:

    אבן עזרא

    למס כמו: וימס לבב העם. והעניין, כי המס מרעהו חסד הוא, ועניינו שחשבתי להיות לי עזר מאחרים.

15. (טו)אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ

    מצודת דוד:אחי. רעי בגדו בי כמו נחל אשר ירבה לבגוד באנשיו: כאפיק. כזרם נחלים אשר יעברו ממקומם וילכו להם וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כאפיק. ענינו זרם מרוצת המים כמו כאפיקים בנגב (תהלים קכו):

    רש"י

    אחי. בני מליצתי:

    בגדו. בי, כמו הנחל הבוגד בגידות כמו שמפרש בענין:

    כאפיק נחלים. מוצא נחלים יעברו ממיד' נכוח' וריעות ומה היא בגידותו של נחל:

    מלבי"ם

    אחי בגדו, דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל, אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, וע"י שכדורי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עלי' אמר אחי בגדו כמו נחל, והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואח"כ אין מים לשתות, ועז"א כאפיק נחלים יעברו. עתה יתחיל לבאר הבגידה אחת:

    אבן עזרא

    אחי בגדו, וכאפיק נחלים חוזק.

16. (טז)הַקֹּדְרִים מִנִּי־קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם־שָׁלֶג

    מצודת דוד:הקודרים. כי הנחלים הקודרים מהתחלת ימי הקרח היא עת כי ירבו מי הנחלים ויחשכו הנחלים מרוב עומק המים והשלג היורד על הנחלים ההם מתעלם ומתכסה בהם לרוב עומקם וחשכותם:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הקודרים. ענין שחרות וחושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳):

    מני. מן:

    קרח. הוא הגליד הנקפ׳ מהקור כמו משליך קרחו כפיתים (תהילים קמ״ז:י״ז):

    יתעלם. מל׳ העלם ומכוסה:

    רש"י

    הקודרים מני קרח. אם בא עליהם קרח נקמטים ונעשים קרים (קרשים קרים):

    ועלימו יתעלם. מתכסה השלג שנופל על הקרח הרי בגידה אחת שנתכסה מן העין ואין הצמא מוצא מים לשתות:

    מלבי"ם

    הקודרים, בעת יקדרו ויקפיאו ע"י הקרח, אז נדמה כי עלימו יתעלם שלג, היינו שהשלג הנמצא עליהם ישאר עליהם עולמית, אבל אח"כ.

    רלב"ג

    הקודרים מני קרח. ר"ל שאלו הנחלים קודרי' לרוב עמקם בסבת הקרח והשלג הנתך ונעלם בהם וזה שקצת הנהרו' יהיו מימיהם השלגים אשר בהרים כאשר יותכו ואלו הנהרו' לא יתמידו כל השנה:

    אבן עזרא

    הקודרים מזמן רדת הקרח יתעלם רדת השלג ולא יראה עליהם, בעבור קדרותם ודומה להם חשכת מים.

17. (יז)בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם

    מצודת דוד:בעת יזורבו. בימי הקיץ בעת יתחממו נכרתו ממקומם ואינם כי נתייבשו הנחלים: בחומו. בזמן שיחומו נקפצו ממקומם וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יזורבו. כמו יצרבו כי זסשר״ץ מתחלפים והוא מענין חמום כמו צרבת השחין (ויקרא יג):

    נצמתו. ענין כריתה כמו לבקרים אצמית (תהלים קא):

    נדעכו. עין ניתור וקפיצה כמו דעכו כאש קוצים (שם קיח):

    רש"י

    בעת יזורבו. ל' יצורבו כחום השמש:

    נצמתו. רטרי"ש בלע"ז כמו וחומץ צומתן בל' גמרא (פסחים מ ע"ב) צ' מתחלפת בז' כמו צעקה זעקה:

    יזורבו. לשון ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳) וכמו אש צרבת (משלי טז):

    נדעכו. נקפצו ממקומם:

    מלבי"ם

    בעת יזרבו, אם יצרבו מן השמש הזורח בקיץ, אז נצמתו יותר וימס הקשר אשר התקשרו ונקפאו, ובחומו עת שיגבר החום בעולם והנחל יתחמם, אז נדחו המים ממקומם, ואז.

    רלב"ג

    יזורבו. ר"ל ירוצו ויגרו ואז נצמתו ר"ל נכרתו ויש מי שפירש יזורבו יתחממו והרצון בו יצורבו בחלוף צד"י בזי"ן לפי שהם ממוצא אח', ויעיד על פירושו מה שאמר בחומו נדעכו ממקומם ר"ל בהגיע החום נעקרו ממקומם וזה שאלו הנהרות ההוי' ממימי הגשמים והקרח והשלג יעדרו בעת הקיץ:

    אבן עזרא

    בעת יזורבו כאשר יתקררו מדברי רז"ל, משום דמזדרבבי.

    נצמתו יתקשרו כמו כן מדבריהם באמרם צומת הגידין והוא מקום שהתחברו בו. והטעם: אע"פ שהם בכח הזה.

    בחמו כשיבא החום כאילו שבו ממקומם ולא היו שם, מן: ידעך נרו, שעניינו לשון כבוי וכליון. והנכון בעיני: כי זה הפסוק כפול בענין, בדרך פסוקי זה הספר וספרים אחרים, ויהיה ענין יזורבו יתחממו ואין לו חבר.

    ופירוש נצמתו נכרתו כמו: יצמיתם ה'.

18. (יח)יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ

    מצודת דוד:ילפתו. המים ההם יאחזו ארחות דרכם ר״ל לא נודע למי אנה הלכו ורק הם לבדם יודעים ארחות דרכם מהם נתייבשו בחמה מהם נבלעו בארץ וכל המים עלו בתוהו מקום שאין שם אנשים להנות מהם והרי הם אבודים מאנשים:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ילפתו. ענין אחיזה כמו וילפת שמשון (שופטים טז):

    בתוהו. במקום שממה:

    רש"י

    ילפתו. יאחזו אורחות דרכם כמו וילפת שמשון (שופטים טו) וכן ויחרד האיש וילפת (רות ג׳:ח׳) שחבקתו האשה:

    מלבי"ם

    ילפתו ויאחזו מאתם כל הנמצא בארחות דרכו, כי ישטפו על ידם כל הנמצא בדרכם, וזה הבגידה האחת, והבגידה השנית הוא כי אח"כ יעלו בתהו ויאבדו, שאח"כ יתיבשו המים ויתהוה מהם אדים העולים באויר ויאבדו מן העולם:

    אבן עזרא

    ילפתו יתעוותו כמו: ויחרד האיש וילפת, וילפת שמשון. והטעם על הנחלים שיעלו באד, והעניין כי המים תולדתם לרדת למטה וכאשר ישובו אד, יעלו בתהו ויאבדו. ומפרשים יפרשו זה הפסוק: על הולכי מדברות ואיננו נכון.

19. (יט)הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ־לָמוֹ

    מצודת דוד:הביטו. המים ההם הביטו ארחות תימא ללכת שמה ודרך ההולך לשבא עשוהו לעצמן קו ישר ללכת בו והוא ענין מליצה לומר לא נודע איה הם כאלו הלכו בדרך רחוק מאוד לתימא ולשבא:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קוו. מל׳ קו וחבל:

    רש"י

    תימא. ארץ ישמעאל שהיא נמוכה והמים נגרים שם:

    קוו. לשון קו נטוי, ד"א ל' יקוו המים:

    מלבי"ם

    הביטו, והנה ארחות ושיירות ההולכות לתמא, וכן הליכות שבא, היינו ההולכים לשבא הם הביטו וקוו למו, אל הנחלים הנזכרים, שחשבו שימצאו בהם מים לשתות בדרך, אבל.

    רלב"ג

    ארחות תימא. הם השיירות ההולכות לתימא וכן הליכות שבא הם שיירות סוחרי' ההולכו' לשבא והנה זכר אלו השיירו' לפי מה שאחשו' לפי שמהלכ' היו למקומו' הרחוקים כאש' יסעו מן הארץ אשר הי' שם איוב והיה שם באמצע דרכם מדברו' לא ישב אדם שם:

    אבן עזרא

    הביטו ארחות תימא הם הערב ומשכן רובם במדבר הגדול, שאין ים בו.

20. (כ)בֹּשׁוּ כִּי־בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ

    מצודת דוד:בושו כי בטח. הנה כ״א אשר בטח לשתות ממי הנחלים ההם בושו כאשר באו למקום הנחל ולא מצאו מים: באו. כאשר באו אליה הנה נחפרו ונכלמו כי אין מים וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    עדיה. אליה כמו תגע עדיך (לעיל ד):

    ויחפרו. ענין בושה:

    רש"י

    בושו כי בטח באו עדיה. יבושו שותיה כי בטח כל איש ואיש לשתות מהם:

    מלבי"ם

    בושו מצד מה שבטח כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות, ועתה באו עדיה עת באו אל הבטחון שבטחו ויחפרו, כי אין מים לשתות, ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו, אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע, אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש,

    אבן עזרא

    בושו כי בטח לבם והענין מאשר בטחו.

    באו עדיה עד המקום כי ימצא בלשון נקבה, כמו ולא עוד תשורנו מקומו.

    וטעם הנחלים כי השיירות יבושו כאשר יגעו למקום שמקוים להיות שם מים, והם צמאים וכן אחי בגדו בי.

21. (כא)כִּי־עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ

    מצודת דוד:הייתם לו. דומים אתם להנחל הזה כי כמו שהנחל בגד באנשיו והלך לו בזמן החום אשר היא העת המצטרך ביותר למים כן אתם בגדתם בי בעת צרה עת המצטרך לתנחומות האוהבים: תראו חתת. כאשר ראיתם השבר הבאה עלי תפחדו לומר האמת מול המקום ב״ה שלא יקרה לכם כמקרי:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חתת. שבר כמו חתתה קשתותם (ירמיה נא):

    רש"י

    כי עתה הייתם לו. הייתם נמשלים לאותו נחל:

    תירא חתת. ופחד המכה ותיראו לומר האמת ומחניפים את בעל ריבי:

    מלבי"ם

    כי עתה הייתם לו, ר"ל ריעכם אשר עתה זה מקרוב הייתם לו בעזרתו ובבריתו, כי עד היום ההוא שהתחיל הוכוח היו אוהביו ומצטערים בצרתו, ואיך ברגע אשר תיראו חתת ושבר ותיראו ובגדתם בו להרשיעו על לא חמס בכפו:

    אבן עזרא

    כי עתה הייתם לו למקום כאשר ראיתם החתת שהביא עלי ותיראו.

22. (כב)הֲכִי־אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי

    מצודת דוד:הכי אמרתי. האם אמרתי תנו לי מה מן ההון: ומכחכם. ממון שלכם הבא בעמל וכח ממנו תנו שוחד בעבורי כ״א אמרתי כזאת היה מקום לחשוב כי בעבור הצלת ההון תרשיעו אותי על לא חמס:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הבו. תנו:

    רש"י

    ומכחכם שחדו בעדי. ומממונכם:

    מלבי"ם

    הכי, הנה לפעמים ימעול אדם בברית אוהבו אם רואה שיצטרך להלחם בעדו למלטו מן האויב, או שיצטרך לפדותו בממון מני שבי, שאז יפר בריתו כדי שיפטר מהחיוב המוטל על האוהב לעשות לאוהבו, אבל אתם למה הפרתם ברית אחים.

    הכי אמרתי הבו לי ממון, או מכחכם שחדו בעדי להלחם בעדי בכחכם, ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי:

    רלב"ג

    שחדו בעדי. הרצון בו תנו שחד בעדי:

23. (כג)וּמַלְּטוּנִי מִיַּד־צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי

    מצודת דוד:ומלטוני. ע״י השוחד מלטו אותי מיד הצר ופדו אותי מיד העריצים וכאומר הלא אין מקום לתת שוחד ואין מחשבותי עליו ומדוע א״כ תרשיעו אותי:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    צר. שונא:

    עריצים. חזקים:

    מלבי"ם

    ומלטוני מיד צר בכח ובמלחמה, או הכי אמרתי הבו לי כסף כדי שמיד עריצים תפדוני, הלא איני מבקש מכם דבר, רק.

24. (כד)הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה־שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי

    מצודת דוד:הורוני. למדו אותי מה פשעי ואני אחריש לשמוע אמריכם ותבינו לי מהו הדבר אשר שגיתי בו לשתאמרו שבאו היסורין למרק העון:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הורוני. למדוני כמו את מי יורה דעה (ישעיהו כ״ח:ט׳):

    מלבי"ם

    הורוני להשיב על וכוחי, ואני אחריש ולא אתלונן עוד, אבל לא כמו שאתם משיבים על תוכחתי להוכיח מן היסורים שבאו עלי כי חטאתי, כי הלא זה עצם הוכוח שאני צועק שבאו עלי יסורים בחנם, ואיך תביאו ראיה מן הדבר בעצמו שעליה אנו דנים ומתוכחים, בהכרח אתם צריכים לברר מצד אחר שחטאתי, וזה אני מבקש ואומר מה שגיתי הבינו לי, הודיעו לי מה היה השגיון שלי:

25. (כה)מַה־נִּמְרְצוּ אִמְרֵי־יֹשֶׁר וּמַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם

    מצודת דוד:מה נמרצו. מה מאד חזקו אמרי יושר אבל מה יועיל הויכוח אשר מכם אם לא נאמרה ביושר:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נמרצו. נתחזקו כמו וחבל נמרץ (מיכה ב):

    ומה. הוי״ו הוא במקום אבל:

    יוכיח. ענין ברור דברים כמו והוכיח בדברים (מ״ב יט):

    רש"י

    מה נמרצו. כמו קללה נמרצת (מלכים א ב׳:ח׳) לשון דבר דבור על אופניו (משלי כה) וכן נמלצו לחכי (תהילים קי״ט:ק״ג) כולן ל' מליצה הם ולמ"ד מתחלפת ברי"ש:

    אמרי יושר. אם אמרי יושר הייתם אומרים היו מקובלים אבל עתה מה יוכיח הוכח מכם, כל תוכח' שבאיוב בירור הדברים הם ומעמידים על האמת:

    מלבי"ם

    מה נמרצו, הנה התאמתות הדבר יהיה אם אמתתו מבוררת מצד עצם המושג בעצמו, לא אם רוצה לברר הדבר מפני שכך נראה לו וכך נדמה בעינו, שלא מפני שהוא מדמה כך יתברר שכן הוא האמת, וז"ש מה נמרצו ונתפרשו אמרי היושר, היינו אם היושר עצמו ידבר אמריו ר"ל אם המוכיח מברר ואומר הדבר מן היושר כי ישים היושר לקו והאמת למשקולת וממנו יקח ראיות שאז הראיה מפורשת ומבוארת, אבל מה יוכיח ויברר, ההוכח והבירור, הבא מכם מצד עצם המשיג, שאתם תוכיחו שכן הוא מפני שכן נדמה לכם, וממה שנדמה לכם תעשו הוכח ובירור ותביאו ראיה, וזה לא יוכיח ויברר כלל, כי מי יאמר שהאמת עם דמיונכם:

    אבן עזרא

    נמרצו חזקו כמו: קללה נמרצת.

26. (כו)הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ

    מצודת דוד:הלהוכח. ר״ל וכי להתוכח תחשבו אשר מלים בעלמא יספיק להם אבל לא כן הוא כי אמרי נואש לרוח הם משולים ואין בהם תועלת:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נואש. ענין דבר שאין בו ממש ואין לחשוש עליו וכן ותאמרי נואש (ירמיה ב):

    רש"י

    הלהוכח מילים תחשבו. הלברר דברים תחשובו:

    ולרוח. הם משולים:

    אמרי נואש. שאין בהם ממש כמו (ירמיה ה) ותאמרי נואש, איני חושש לדברי הנביאים:

    מלבי"ם

    הלהוכח הכי מלים ודברים בעלמא להוכח תחשבו, וכי תחשבו שהם יהיו הוכחה ובירור ולמופת חותך, או יותר מזה הכי לרוח נבואה (תחשבו)אמרי נואש, דברים של יאוש היינו דברים של מה בכך שיעלה הדמיון בחזיוני לילה, חשבת אתה אליפז שהוא רוח נבואה כמ"ש ואלי דבר יגונב וכו':

    רלב"ג

    אמרי נואש. קרא עצמו נואש להיותו נואש מטוב לחוז' שברו:

    אבן עזרא

    הלהוכח למלים תחשובו מלים ממש שתוכלו להוכיח בהם, והעניין שאין לכם ראיה.

    ולרוח ועוד: כי תחשבו אמרי נואש שהם רוח. והענין שתחשבו שדבריכם נכונים ודברי מי שהוא בצער – הבל.

27. (כז)אַף־עַל־יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל־רֵיעֲכֶם

    מצודת דוד:אף על יתום. מתוך דבריכם נראה שאינכם רחמנים ואפי׳ על היתום תפילו המכשול ולא תחושו עליו ותחפרו בור על ריעכם לנפול בו ואל תחמולו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ותכרו. ותחפרו כמו בור כרה (תהלים ז):

    רש"י

    תפילו. בדינכם אתם מפילים האף על עני כמוני בקו משפט ותכרו שוחה על ריעכם להפילו:

    מלבי"ם

    אף, ר"ל כי כבר ימצא לפעמים שהמתוכח ישמש בראיות חלושות אם אין בידו מופתים אמתיים, כדי שעי"כ ינצח את חברו בויכוחו, אבל זה בוכוח שבין אדם לחברו שלא יגיע ממנו נזק לחבירו, אבל הכי ראוי שמלים להוכח תחשבו אף בעת אשר על יתום תפילו את הוכוח הזה, להרשיע על ידו את היתום שאין לו עוזר וסומך, או בעת אשר ע"י הוכוח הזה תכרו שחת על ריעכם לחייבו על לא חמס בכפו, הלא בעת כזאת אין ראוי לדבר רק דברים ברורים ואמתיים לא אמרי נואש ודברי הבל:

    רלב"ג

    ותכרו. הרצון ותחפרו ותעמיקו סרה:

    אבן עזרא

    אף על יתום זה יורה כי אינכם רחמנים רק אם תפילו קיר או הדומה לו על יתום, לא תחושו ותתחברו ותשמחו באד רעכם.

    ותכרו מן ויכרה להם כרה. ויתכן היות תכרו מן: כי יכרה איש בור והוא נכון להדבקו עם תפילו.

28. (כח)וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי וְעַל־פְּנֵיכֶם אִם־אֲכַזֵּב

    מצודת דוד:ועתה. הואיל ואין ממש בדבריכם התרצו לפנות אל אמרי לשמוע אליהם ותראו אם אדבר לפניכם כזב ודבר שאין בו ממש:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הואילו. התרצו כמו ויאל משה (שמות ב):

    ועל פניכם. לפניכם כמו על פני (שם ב):

    רש"י

    הואילו. התרצו לפנות אלי ולשמוע דברי ותראו אם על פניכם אכזב:

    מלבי"ם

    ועתה, אחר שאני העצם הנידון אם אני צדיק אם אני רשע, כי בזה תלוי עיקר הוכוח אם נתיסרתי כדין או שלא כדין, א"כ הואילו והתחילו ופנו בי, לחפש אחר מעשי אם נמצא בי שמץ דבר רע אם לא, ואז על פניכם אם אכזב, ר"ל הגם שידמה לכם על פניכם, היינו לפי ראות עיניכם, (ע"י שראיתם שחצי שדי נחתו בי)שאכזב, היינו שאין תוכי כברי ושצדקתי היה בכזב, כמ"ש הלא יראתך כסלתך, בכל זאת אל תסמכו על זה, רק.

    אבן עזרא

    ועל פניכם כמו: על פני אהרן אביכם:

    שובו נא אל תהי עולה אתכם תראו צדקי במלתי.

29. (כט)שֻׁבוּ־נָא אַל־תְּהִי עַוְלָה וְשׁוּבוּ עוֹד צִדְקִי־בָהּ

    מצודת דוד:שובו נא. התעכבו עתה לבחון דברי ותראו אשר לא תמצאו בם עולה: ושובו עוד. להתעכב יותר לבחון היטב ותראו שאני צדיק בדבר והדין עמדי:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שובו. התעכבו כמו לא ישבו בארץ ה׳ (הושע ט׳:ג׳):

    רש"י

    שובו נא. לבחון ותבחנו שלא תהא עוד עולה ושובו (לחקור והרי) צדקי ימצא בה:

    מלבי"ם

    שובו נא, לעיין שנית ולדרוש היטב, ולא לסמוך על המדומה, ואז אבטח כי אל תהי עולה, שאחר העיון לא תמצאו בי שום עולה, ואח"כ שובו עוד, לחזור ולעיין ולחקור במעשי ואז תראו כי עוד צדקי בה בהעולה הנזכר, אז תראו שמה שנדמה לכם בפעם הראשון ממה שקראתי תגר על משפטי ה' שהוא עולה, לא די שאינה עולה כי עוד היא עצמה תעיד על צדקי שלא נמצא בי שום חטא ושנתיסרתי בחנם:

30. (ל)הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם־חִכִּי לֹא־יָבִין הַוּוֹת

    מצודת דוד:היש. וכי יש בלשוני עולה ר״ל וכי שמעתם ממני מאז דברי עולה: אם חכי. וכי חכי לא יבין מה הם דברי הוות וכאומר הלא ידעתם אותי מאז שאינני מדבר עולה בזדון הלב ולא בעבור הסכלות ולזה שמעו אמרי:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הוות. דברי רשע ושבר:

    רש"י

    אם חכי לא יבין הוות. לא יבין כשאני מדבר הוות:

    מלבי"ם

    היש, ר"ל מה שאתם אומרים שחטאתי ואני מכזב במה שאני אומר שאני צדיק, לא יהיה רק באחד משני פנים, או שתאמרו שאני יודע האמת שאיני צדיק ואני מדבר שקר בעולה, נגד זה אמר היש בלשוני עולה, לדבר על ה' תועה בדברי שקר, או שתאמרו שאני תועה בזה מפני שאין בי דעת לידע את חטאי, ולכן אני צדיק בעיני לפי דמיוני וסכלותי, עז"א האם חכי לא יבין הוות לדעת מה שהוא הוות ועון אשר חטא: