איוב פרק ג׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ

   מצודת דוד:אחרי כן. כאשר חלפו שבעת הימים: ויקלל את יומו. אשר נולד בו בחושבו שכל מקרי האדם המה מוגבלים ומסודרים לפי מערכות הכוכבים בעת הלידה וההריון ולזה הוכח גם הוא במכאוב כי לא מצא בעצמו עון אשר יחטא ואשם ולכן ממרירות לב קלל יומו על כי בו הורו מערכות הכוכבים בו לרעה:

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   פתיחה למענה הראשונה מענה איוב

   כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים:

   • האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.

   • ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו, א): "מזל מחכים מזל מעשיר".

   והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)?

   כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),

   ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ),

   וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ),

   ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא),

   מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה).

   והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה' חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת.

   ויקלל את יומו, כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ"ל בפתיחת המאמר:

   אבן עזרא

   ויקלל את יומו אעפ"י שלא ישיג ליום ברכה או קללה, לכן מרוב הצער יאמר המצטער: מקולל יהא היום שנולד בו והשעה שנולד בה. גם יש ימים שיהיו כן בהיות שני המאורות על מתכונה קשה, וזה צריך פירוש ארוך. וכן אמר ירמיה: ארור היום אשר יולדתי בו ויש אומר: כי על שם היום מהשבוע יאמר, שהיה מתאוה שלא ישמע זכרו, הוא היום שנולד בו. והנכון הוא הראשון.

2. (ב)וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ויען. עניינו הרמת קול וכן וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד):

   רש"י

   מענה איוב ויען. ויצעק שכל ענייה האמורה בתורה אינה אלא לשון הרמת קול ואב לכולם וענו הלוים קול רם (דברים כ״ז:י״ד):

   אבן עזרא

   ויען איוב כמו: וענית ואמרת בהביאו הבכורים ויהיה עניינו כמתחיל, או שאלוהו חבריו אחר מלאת שבעת ימים, מה לך? אז ענה להם. וכן: וענית ואמרת בהביאו הבכורים ישאלוהו הכהנים, מה זה? ידוע כי אין בלשון הקדש סימן שיורה על סימן האמצעי ואין בלשונם חוץ מעתיד ועבר, וכל מה שתמצא באיוב שהוא לשון עתיד, הוא בינוני או לשון עבר.

3. (ג)יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר

   מצודת דוד:יאבד. היום אשר נולדתי בו יהיה אבוד ר״ל בכל שנה כשיבוא היום ההוא יהיה בו חושך עד שיהיה אבוד ממנו שם יום: והלילה אמר הורה גבר. ר״ל וכ״כ תהיה אבודה הלילה אשר המשכיל לדעת מתי היתה זמן העבור אמר באותה הלילה עיבר אבי את אמי (כי זמן הלידה נראה וידוע לכל אבל זמן העיבור לא יבין כ״א המשכיל בחכמה):

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אולד. אמר דבריו כאלו ידבר קודם הלידה:

   רש"י

   אולד בו. לשון עתיד שהיה אומר הלואי ויאבד היום שהייתי עתיד להולד בו ואז לא הייתי נולד:

   והלילה. אף היא תאבד:

   אמר. שיאמר המבשר אשר עליו הדבר מוטל:

   הורה גבר. שעיבר אבי את אמי, בנקבה נוהג לומר הורתה ובזכר נוהג לומר הורה את הנקבה:

   והלילה אמר. זה א' מן המקומות שחיסר המקרא את דבריו מפני שלא הוצרך לפרש מי הוא ומליצתו אמר האומר, (ודומה לו הירוצין בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים) היה לו לומר אם יחרוש אדם בבקרים ורז"ל אמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:

   מלבי"ם

   יאבד יום, יען שחריצת משפט הילד הנולד תלוי לפי מזל ומצב הכוכבים בליל ההריון וביום הלידה, לכן קלל את היום שהיה מוכן להולד בו, ואת הלילה שאמר וגזר את הריונו:

   רלב"ג

   והלילה אמר הורה גבר. הרצון בו הלילה שאמר המבשר שהורה בה גבר והוא ליל ההריון ויחס ההריון ללילה להיותו עת המשגל לפי החק האנושי ארז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:

   אבן עזרא

   יאבד יום היה מתאוה שיאבד בתחלה היום שנולד בו - אם נולד ביום, ואם נולד בלילה שתאבד הלילה, שאמר המבשר: הורה גבר, וכמוהו: ויאמר ליוסף.

   והורה כמו: יולד, וכמוהו: ותהר את מרים, כי היום שנולד בו יהיה יום חשך. והנכון שיתאוה להיותו יום חשך, עד שלא יהיה יום וזה טעם יאבד יום ולילה, הם כנגד הארץ מפאת השמש, בעבור היות הארץ באמצע הגלגלים וצבאות מעלה, ואין להם חשך כלל. גם קדרות הלבנה מפאת הארץ, שהיא למטה אין אור אלא ממעל, וזה עניין אל ידרשהו אלוה ממעל, כי הארץ היא חשך.

4. (ד)הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל־תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה

   מצודת דוד:אל ידרשהו. להשפיע בו טובה ממעל: ואל תופע. לא תזריח בו אורה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תופע. תזרח כמו הופיע מהר פארן (שם לג):

   נהרה. אורה כמו ונהורא עמיה שרא (דניאל ב׳:כ״ב):

   רש"י

   היום ההוא יהי חשך. תמיד בכל שנה כשיגיע אותו יום:

   אל ידרשהו אלוה ממעל. לטובה:

   ואל תופע עליו. נהרה אורה כמו צוהר ומתרגמינן ניהור:

   מלבי"ם

   היום ההוא התחיל לקלל תחלה את היום שיהיה חשך, אל ידרשהו הכינוי מוסב על החשך, כי לפעמים יהיה החשך בהשגחת ה' כמו שהיה במצרים שהיה החשך לטובת ישראל, אומר שאת החשך הזה לא ידרוש ה' שיהיה לאיזה צורך, והגם שברוב ימים מעוננים יופיע קצת הופעת זהר דרך העננים, אמר שאל תופע עליו גם נהרה קצת רק יהיה חשך ולא אור:

   אבן עזרא

   תופע כמו תשקיף: נהרה. אור וכמוהו ונהורא עמיה שרא. ויש אומרים: כי כמוהו: המנהרות אשר בהרים.

5. (ה)יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם

   מצודת דוד:יגאלוהו חשך וצלמות. ילכלך ויטנף אותו ותשכון עליו חשכת הענן: יבעתוהו. יפחדוהו תוקף חמימות היו׳ ר״ל האידים העולים בסיבת תוקף החום ימנעו אורו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יגאלהו. כמו יגעלהו בעי״ן ועניינו טנוף ולכלוך וכן לחם מגואל (מלאכי א):

   וצלמות. צלו של מות הוא חשכת הקבר:

   יבעתוהו. מל׳ בעתה וחרדה:

   כמרירי. ענין חמימה כמו כתנור נכמרו (איכה ה׳:י׳) ובאה בהכפל למ״ד הפעל על משקל סגריר (משלי כז):

   רש"י

   יגאלהו. כמו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) במה גאלנוך (שם) והוא ל' ליכלוך:

   צלמות. צל של מות (חשך) שאינו מאיר לעולם:

   עננה. אפילה:

   כמרירי יום. שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):

   מלבי"ם

   יגאלהו, מוסיף שלא יהיה חשך העדרי רק חשך קניני עד שהחשך ילכלך אותו ע"י שישכנו עליו עננים, ובכ"ז לא ימשך מן העננים התועלת במה שהעננים יעשו צל מחורב, כי יבעתו אותו כמרירי יום ר"ל חמימות יום בוער, שבכ"ז יהיה חמימות ולהט היום:

   רלב"ג

   יגאלהו. יטנפוהו וילכלכוהו או יהיה הרצון בו שיהיו גואלין וקרוביו חשך וצלמות בדרך שישכנו עמו תמיד והכל עולה לענין אחד:

   כמרירי יום. הוא מענין עורנו כתנור נכמרו רוצה לומר חמימות היום ובא במשקל סגריר והרצון בו שיבעתהו האידים העולים בסבת חמימות היום עד שימנעו אורו: (ו ;) אל יחד בימי שנה הרצון בו לא יהיה אחד בימים שלא יבא במספר עמהם:

   אבן עזרא

   יגאלהו מן לחם מגואל. ויש אומר: שהוא מן גאל ועניינו שיפדוהו וימשכוהו לנפשם והוא רחוק.

   יבעתוהו יפחידוהו שלא יעמוד כמו: יבעתתו רוח רעה.

   כמרירי יום כמו: קטב מרירי. ויש אומרים: כי הכף כמו כחצי הלילה, כמסיגי גבול.

   ועניין מרירי יום חוזק החום הדומה לסם המות ואם נולד בלילה, הלילה ההוא יקחהו אופל.

6. (ו)הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל־יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל־יָבֹא

   מצודת דוד:הלילה ההוא. אשר עיבר בו אבי את אמי: יקחהו אופל. האופל יקח אותו לחלקו לישמש בו: אל יחד. אל יתאחד בימי שנה להתחבר עמהם להיות כמותם ואל יבוא בימי מספר החדשים וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אופל. חשך עב:

   יחד. מל׳ אחד:

   רש"י

   אל יחד. אל ישמח כמו ויחד יתרו (שמות יח) (פ"א אל יתאחד סא"א):

   מלבי"ם

   הלילה, מתחיל לקלל ליל ההריון שיהיה בו אפל, שהוא גרוע מחשך, כי החשך נמצא בכל הלילות, אל יחד, הלילה בצירוף היום שאחריו נמנה ליום אחד מימי השנה אשר מספרה שס"ה יום, אשר תקיף השמש את מעגלה היומי שס"ה סבובים ויתהוה מן שס"ה ההיקפים הנמנים, שנה שלימה. שנית, יבא הלילה בפ"ע בחשבון לילות שמצטרפים לירח שלם ע"י הילוך הירח, וקלל את הלילה שאל יתאחד לא למספר ימי שנה עם היום שאחריו, ולא בפ"ע למספר הלילות הנמנים אל היקף הירח:

   אבן עזרא

   יחד יתחבר מן יחד. והנכון בעיני: שהוא אל ישמח, כמו: ויחד יתרו עניינו אל ישמח להיחשב בימי שנה.

7. (ז)הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל־תָּבֹא רְנָנָה בוֹ

   מצודת דוד:יהי גלמוד. כ״כ יגדל בו החשך עד שיהיה יחידי ר״ל לא ילכו בו חבורות אנשים יחד לטייל ולא תבוא בו א״כ רננה כי דרך חבורות אנשים ההולכים יחד לטייל אשר ישירו וירננו בדרך מהלכם אבל כשלא ילכו בו חבורות לא ישמע בו רננה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   גלמוד. יחידי כמו עדת חנף גלמוד (לקמן טו):

   רש"י

   גלמוד. יחיד, וחסר מאדם ומכל בריה:

   מלבי"ם

   הנה. אחר שמוכרח לפי המערכת כי הולד הנקלט בהריון בלילה הזה יהיה גבר לא יצלח בימיו, והנולדים מן ההריון הזה לסוף יקללו יומם, ויאררו לוית הורתם וחבורם אשר הזדווגו בזה הלילה, שמי יתן והיה לויתן וחבורם זה ערירי ולא היה יוצא ממנו זרע אנשים בלתי מצליחים, א"כ מהראוי כי הלילה הזה יהי גלמוד, שלא יתהוה בו זווגים וחבורי איש ואשה, וגם אל תבא רננה בו, שהוא רננת חתונים קול חתן וקול כלה:

   רלב"ג

   גלמוד. הרצון בו יחידיות ר"ל שלא ילכו בלילה חברת האנשים יחד:

   אבן עזרא

   גלמוד שומם, כמו גלמודה.

8. (ח)יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי־יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן

   מצודת דוד:יקבהו וגו׳. הספדנים המאררים בהספדם את יום מיתת המת אשר יספדוהו ומוכנים המה לעורר אבלות ולמדו לשונם לארר ולקלל המה יקבוהו את הלילה ההוא:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יקבהו. ענין קללה כמו לכה קבה לי (במדבר כ״ב:י״א):

   העתידים. המוכנים כמו להיות עתידים ליום הזה (אסתר ג׳:י״ד):

   עורר. מל׳ התעוררות:

   לויתן. ענין אבלות ובירושלמי לא תעורר אשה לויתה במועד (מ״ק פרק משקין):

   רש"י

   יקבוהו. יקללוהו כמו קבה לי (במדבר כב):

   אוררי יום. המקללים את ימיהם, לפי שהם מכוונים לקלל קללה מתוך צערם:

   העתידים עורר לויתן. להיות ערירים במחברתם ליחד ליווי שלהם מחברת איש ואשתו מאין בנים, ובגמ' ירושלמי ראיתי עורר לויתן לקונן על ליווי שלהם כשימות כמו לא יערער על מתו:

   מלבי"ם

   יקבוהו, אחר שלבסוף יקבוהו ויקללוהו אוררי יום הילדים שיולדו ע"י זיוג זה הם יקבוהו, אשר העתידים עורר לויתן שכל העתידים להזדוג בו בלילה הזה יהיה לויתן וחבורם ערירי, ולא יולדו ממנו תולדות רק ערירים יהיו בלא בנים:

   רלב"ג

   לויתן. אבלם:

   אבן עזרא

   העתידים שהם מזומנים לעורר אבלם, כמו: ועתדה בשדה לך. ועתידותיהם שוסיתי. ונו"ן לויתן מקום מ"ם ועניינו: אבל. ובדברי רבותינו ז"ל: אשה לא תעורר לויתה במועד. ויש אומרים: כי על אנשי ספינה שחשבה להישבר מדבר, שקללו היום שנכנסו בה, שהם עתידים שיאכלם לויתן והוא מין דג גדול. והקרוב, כי אוררי יום הם הספדנים בכל לשון, שיקללו הימים.

9. (ט)יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו־לְאוֹר וָאַיִן וְאַל־יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר

   מצודת דוד:כוכבי נשפו. אף הכוכבים הגדולים הנראים בתחלת הלילה ובסופו גם המה יהיו חשוכים בהלילה ההוא עם כי אורם רב עד שלא ימנע הראותם בעבור קצת האורה אשר היא בתחלת הלילה ובסופו: יקו. הלילה ההוא יקוה שיבא אחריו אור השמש ולא יהיה כי לא תזרח השמש ביום שלאחריו ואפ׳ בבקיעת השחר וזהרו לא יראה הלילה ההוא כי לא יאיר אחריו אור השחר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נשפו. תחלת הלילה וסופו שניהם קרואים נשף ובדרז״ל תרי נשפי הוו וכו׳ (ברכות ג) והוא ענין חשך כמו בנשף בערב יום (משלי ז׳:ט׳):

   בעפעפי. הוא אישון העין והושאל לבקיעת אור השחר והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם יגלה השמש שהוא נראה כפתיחת העין:

   רש"י

   נשפו. חשך אישונו:

   בעפעפי. בזהרורי כמו ועפעפינו יזלו מים (ירמיהו ט׳:י״ז):

   מלבי"ם

   יחשכו, אחר שקלל את היום בפ"ע ואת הלילה בפ"ע מתחיל לקלל גם עת הנשף והשחר שבו יתחברו היום והלילה בתחלתם ובסופם, יחשכו כוכבי נשפו הם הכוכבים המאירים בתחלת הלילה בהשקע השמש, וגם יקוה הלילה הזה לאור השחר שיאיר בסוף הלילה, ואין כי לא יעלה השחר בו, ואל יראה מצייר במליצתו את הלילה כעור ואין עינים, אשר בכל בקר יראה אור ע"י שיתן לו השחר את עיניו ועפעפיו, ובעפעפים של השחר הוא רואה את האור הזורח באילת השחר, יאמר שהלילה הזה לא יתן לו השחר את עפעפיו לראות בם אור בקר כי לא יאיר הבקר בו:

   רלב"ג

   ככבי נשפו. הם הככבי' הגדולים הנראים בתחלת הלילה ובסופה ולא ימנע הראותה האור הנמצא אז:

   ואל יראה בעפעפי שחר. ר"ל שלא יבקע השחר:

   אבן עזרא

   נשפו תמצא מלת נשף להתחלת הלילה ולאחריתו.

   בעפעפי שחר יש אומרים: כמו: השקפה, וכמוהו: התעיף עיניך בו ואיננו. והנכון שהוא על דרך משל בעינים, והשחר דמה להם והענין, כאשר יפתח השחר עפעפיו כעינים, שיש להם עפעפים והוא האישון ונקרא עפעף על שם החור.

10. (י)כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי

    מצודת דוד:כי לא סגר. ר״ל בעבור זה יהיו מקוללים כן על אשר לא שפטו אז מערכת השמים לסגור דלתי בטני הוא הטבור אשר דרך בו יבא המאכל להזנת הולד כ״א היה נסגר הייתי אז מת במעי אמי והיה א״כ נסתר מעיני העמל אשר אני עתה בו:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כי לא סגר. מי שיכולת בידו לסגור וגם זה מן המקראות דומין להלילה אמר:

    דלתי בטני. שיצאתי ממנו שאם עשה כן ויסתר עמל מעיני:

    מלבי"ם

    כי לא סגר, באר הטעם מה שקלל את ליל ההריון, שהוא מפני שהלילה לא סגר את דלתות בטן אמו, שדרך שם נכנס הזרע שממנו נוצר, ר"ל אחר שהלילה ידע שמזל הנוצר יהיה רע לפי חיוב המערכת, היה לו לסגור פי הרחם בל יקלוט הריון, ובזה היה מסתיר עמל מעיני ולא היה נולד לעמל ויגון:

    רלב"ג

    דלתי בטני. ר"ל הבטן אשר היה בו הריוני והוא בטן אמי:

    אבן עזרא

    לא סגר יחסר פותח הרחם:

    דלתי בטני הטבור שממנו יבא המאכל לולד קודם שיולד.

11. (יא)לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע

    מצודת דוד:למה לא מרחם אמות. כאומר ואם בעבור סכנת אמי נשארתי חי במעיה למה לא מתי מיד בצאתי מן הרחם: מבטן. כאשר יצאתי מבטן היה לי לגוע ולמות וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אמות. אמר דבריו כאלו ידבר עד לא יולד:

    ואגוע. ואמות כמו כי גוע אהרן (במדבר כ׳:כ״ט):

    רש"י

    למה לא מרחם אמות. מיציאתי מרחם (הייתי סא"א) מוכן למות מיד ומדבר בלשון עתיד כאלו עומד עכשיו ביום יציאת הרחם ואומר (למה) לא אמות עתה ולמה לא מבטן יצאתי ואגוע. למה לא היתה לי גויעה מוכנת:

    מלבי"ם

    למה, עתה באר הטעם שקלל את יום הלידה, שהגם שכבר נקלט ההריון היה לו ליום הלידה לעכב את לידתו, ולמה לא גזר המזל שאמות מסבת הרחם היינו שיחנק בעת יתעורר לצאת מרחם ולא יצא לאויר העולם כלל, ואם היתה הלידה מחוייבת להיות מצד המערכת עכ"פ למה לא גזר המזל אשר בעת כי מבטן יצאתי לאויר העולם ואגוע תיכף:

12. (יב)מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה־שָּׁדַיִם כִּי אִינָק

    מצודת דוד:מדוע קדמוני. מדוע באו לפני ברכי המילדות כמשפט המילדת לקבל אותי בצאתי מן הרחם כמשפט המילדת הלא טוב היה לי ליפול בארץ ולמות: ומה שדים. למה נמצאו שדים לאמי להניק אותי הלא טוב הי׳ לי בהעדרם כי מיד הייתי מת ברעב:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קדמוני. באו לפני כמו ולא יקדמנה מגן (ישעיהו ל״ז:ל״ג):

    ומה. ענינו כמו למה וכן מה יתאונן אדם (איכה ג׳:ל״ט):

    רש"י

    מדוע קדמוני. ברכי אמי קודם למיתה:

    כי אינק. נגזר עלי לינק מהם לפי שהוא מדבר ביום לידה הוא מזכיר דברים של אחריו בלשון עתיד:

    מלבי"ם

    מדוע, ר"ל ואם תשיב שלא הי' מחויב מצד המערכה שאגוע בצאתי מבטן, כי הייתי בריא אולם לא ילד גוע מנוער עכ"פ מדוע קדמוני ברכי האב שעל ברכיו נולדתי ולמה נכונו לאמי שדים כי אינק חלב, היה להמזל לעכב את האב שלא יקבלני על ברכיו והייתי מת בנפלי מרחם על הארץ, או עכ"פ שיהיה לאמי שדים צומקים והייתי מת ברעב:

    אבן עזרא

    ומה שדים כטעם למה, וכמוהו: מה יתאונן.

13. (יג)כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי

    מצודת דוד:כי עתה. א״כ היה הייתי א״כ עתה שוכב בקבר בהשקט וכאשר הייתי ישן בקבר אז היה לי מנוחה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    שכבתי. הייתי שוכב בקבר:

    מלבי"ם

    כי עתה, ר"ל אם ישנתי אז בעודי נפל ואז ינוח לי (מתנועת המציאות אשר לא ינוח רגע על מצב אחד), אם כן עתה כבר הייתי שוכב שקט ושאנן:

14. (יד)עִם־מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ

    מצודת דוד:עם מלכים. הייתי א״כ שוכב עם מלכים ודומה להם כי לא ניכר בקבר יתרון לזה על זה: הבונים וגו׳. דרך המלכים והגדולים לבנות ערים חרבות ושוממות למען היות להם לזכרון:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    למו. לעצמם:

    רש"י

    הבונים חרבות למו. זהו דרך למעמידי שם לבנות ערים נחרבות לזכרון להם כמו (ישעיה נח) ובנו ממך חרבות עולם וקורא לך גודר פרץ כלו' עם שרים ובעלי שם או הלואי שלא נודעתי ואהיה כנפל ומה שכתב לא אהיה כנפל טמון מפני שעומד על לשון שהתחיל לדבר בלשון תימה ומוסב על למה לא מדוע קדמוני ברכים או מדוע לא אהיה כנפל טמון:

    מלבי"ם

    (יד-טז) עם מלכים, כל המאמר נסמך על מלות לא אהיה, ושיעור הכתוב עם מלכים ויועצי ארץ (לא אהיה) או עם שרים לא אהיה או כנפל טמון וכעוללים לא אהיה, ופירושו כי עתה כשהוא נמצא במציאות יש מדרגות בין בני אדם, שאחד הוא מלך ואחד הוא רק שר, וכן יש מדרגות רבות זו למטה מזו וכי המדרגה הפחותה הוא הנפל טמון, אשר מדרגת מציאותו חלושה וקלה מאד שאחריו הוא ההעדר והאפס. לא כן אם הייתי נעדר ולא הייתי בא אל המציאות, האפס והאין לא ישוער בכמות ואיכות לאמר שהאפס והאין לא היה מלך או שלא היה שר או שלא היה אף נפל טמון, כי אין חילוף מדרגות בדבר שלא בא אל הישות כלל, ור"ל ישנתי אז ינוח לי והיה אצלי בשוה מה שלא אהיה עם מלכים או מה שלא אהיה עם שרים או מה שלא אהיה אף כנפל טמון, אם לא היה נקלט ההריון כלל, כמ"ש כי לא סגר דלתי בטני, או מה שלא אהיה כעוללים לא ראו אור אם נקלט ההריון והיה מת בצאתו לאויר העולם כמו שאמר למה לא מרחם אמות, הכל היה שוה אצלו, כי בין כך וכך הוא אין ואפס:

    רלב"ג

    הבונים חרבות למו. ר"ל שהם בונים המקומות אשר היו חרבים לקרא שמם על הבניינים ההם:

15. (טו)אוֹ עִם־שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף

    מצודת דוד:או עם שרים. או הייתי שוכב דומה לשרים בעלי הזהב וכאומר הנה בקבר לא היה ניכר יתרון עלי לא לבעלי הממשלה ולא לבעלי העושר אבל עתה אל מי אדמה ואשוה:

16. (טז)אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא־רָאוּ אוֹר

    מצודת דוד:או כנפל טמון. מוסב על למה האמור בתחילת הענין לומר או למה כנפל טמון לא אהיה ר״ל למה לא הייתי נפל והוא הנופל מרחם קודם זמנו עד לא כלו חדשיו בעוד לא נתפשטו איבריו ועדיין הוא מקופל וטמון קצתו בקצתו: כעוללים וגו׳. הם הנפלים אשר לא ראו אור העולם וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    טמון. מכוסה ונסתר:

    כעוללים. כן יקרא התינוק הרך כמו עוללי טפוחים (שם ב) וכן יקרא במעי האם:

    רש"י

    כעוללים. תינוקות ולכך קורא אותם עוללים שכולם שחוק וליכלוך כמו (לקמן טז) ועוללתי בעפר וכמו ויתעללו בה כל הלילה (שופטים יט):

17. (יז)שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

    מצודת דוד:שם. ר״ל מה שאתאוה לשכון בקבר הוא בעבור כי שם חדלו הרשעים מרגזם ולא יוסיפו להתרגז ולכעוס על אנשים ומצאו א״כ שוכני הקבר מרגוע מן הרשעים: יגיעי כח. אותם שהיה כחם יגע ועיף מן העמל הנה שם ישכנו במנוחה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    חדלו רוגז. נמנעים מרוגזם שהיו נוהגים ורגילים להרגיז בארץ:

    ושם ינוחו. ושם נחו דבר ההווה כתבו בלשון עתיד:

    מלבי"ם

    שם, עתה בא להראות שההעדר הוא טוב יותר מן ההויה וטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובא להחליט על כלל מציאות האדם שהוא אך לרעתו, כי כשנחשב כל עניניו ונשקל במאזנים את הצלחתו ושמחת לבו וענגו בימי חייו מצד אחד, ואת הרעות שהוא מעותד אליהם בצד השני, נמצא תמיד כי מספר הרעות רבו מן הטובות. והנה חלק את הרעות הבאים על האדם לשני חלקים,

    • א) אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה הקנאה והגאוה ודומיהם, ועליהם אומר שם רשעים חדלו רגז, ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה, וא"כ ההעדר טוב מן ההויה,

    • ב) הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר שם ינוחו יגיעי כח:

    רלב"ג

    חדלו רוגז. ר"ל חדלו יראה כמו העניין באמרו לב רגז שהרצון בו לב ירא והרצון בזה שאחר המות סרה ידאת הרשעים מעל האנשים:

    אבן עזרא

    שם רשעים הם המתנועעים חדלו מרוגזם.

18. (יח)יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ

    מצודת דוד:יחד. האנשים שהיו במאסר עד לא מתו הנה שם כולם יחד בהשקט ושאנן ואין מי ישמע שם קול נוגש המכריז לעבודת המלך:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שאננו. מל׳ שאנן והשקט:

    נוגש. מל׳ נגישה וכפיה:

    מלבי"ם

    יחד, המין הב' מן הרעות הבאים עליו מפאת זולתו מבני אדם הם משלשה ענינים, (ענין הא') מצד העושק אשר ימשול הגבור על החלש ויאסרהו בבור שבי ויגוש בו לעבוד עבודת פרך, אבל במעמד ההעדר יחד אסירים שאננו, (וייפה מליצתו בציירו גם ציור הנעדרים כאסירים, כי הנעדר לא ימצא לו תנועה והעתק ממקום אל מקום כמו אל האסור בנחושתים, אבל האסירים הנעדרים נבדלו מן האסירים הנמצאים במה שהם שאננים ולא ישמעו קול נוגש). (ענין הב') הרעות הבאות מצד חילוף המדרגות שבין בני אדם, שעשיר ברשים ימשול והנכבד בנקלה וכדומה, אבל במעמד ההעדר.

19. (יט)קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו

    מצודת דוד:קטן וגו׳. ר״ל שם שוה הקטן להגדול ואין יתרון לזה על זה ושם נעשה העבד חפשי מאדוניו כי לא יעבדנו עוד:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חפשי. ענין חרות כמו יצא לחפשי חנם (שמות כא):

    רש"י

    קטן וגדול שם. שם ניכר מי חשוב ומי שפל ולפי שאותה גדולה גדולת עולם הוא ואותו שפלות שפלות עולם היא:

    מלבי"ם

    קטן וגדול (יחד) שם הוא שם כולם שוים ואין הבדל בין קצת ב"א לקצתם. (ענין הג') הרעות הבאות מצד החק והנימוס, שימצאו אדונים ועבדים על ידי שקנאו בכסף, אבל שם במעמד ההעדר עבד חפשי מאדוניו, ובזה באר כל מיני הרעות אשר ימצאו לבני אדם בחייהם, וטוב להם שלא באו לעולם והיו נעדרים:

20. (כ)לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ

    מצודת דוד:למה יתן. ר״ל ואם אמנם הקבר הוא מקום מנוח ומרגוע למה יתן אור העולם למי שנפשו עמל בצרות ולמה יתן חיים וגו׳ וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    למה יתן. מי שבידו ליתן וקצר בדבר המובן מאליו וכמוהו רבים:

    רש"י

    למה יתן. (הנותן והוא הקב"ה):

    לעמל אור. למי שגדל בעמל וצרה למה נותן לו אור עולם ולא המיתו בהוולדו:

    מלבי"ם

    למה, ר"ל ואם תאמר כי בכ"ז הלא ימצאו גם כן קצת בני אדם מוצלחים אשר לא ישיגום רעות האלה ואלה יחפצו יותר בחיים מבמות, עדיין תשאר השאלה למה יתן לעמל אור, האור הזורח בצאת השמש אשר הוא לטובת בני אדם ותועלתם הוא אל העמל בעבודת פרך רק ענין רע לענות בו, כי בזרוח האור יצא לפעלו ולעבודתו הקשה עד ערב שיאפיל האור ואז ינוח, וא"כ למה לו האור להעמל. ויותר מזה למה יתן חיים למרי נפש, שמרי נפש קצים בחייהם, ולא ירויחו בחייהם רק מה שירגישו בו ענים וצרתם ולמה להם החיים, הלא הם יבקשו יותר את המות אשר בו ישכחו מר נפשם, ואם תשיב כי גם מרי נפש רובם חפצים יותר בחיים מבמות, עדיין אשאל.

21. (כא)הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים

    מצודת דוד:המחכים. הלא המה אשר יקוו למות ומדוע איננו ואף כי יחפשו אחריו יותר מאחר מטמונים:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    המחכים. המקוים כמו וחכיתי לה׳ (ישעיה ח):

    ויחפרוהו. מל׳ חפירה ור״ל יחפשו כי המחפש חופר בקרקע:

    ממטמונים. מאוצרות כי הדרך להניחם במקום טמון ונסתר:

    רש"י

    המחכים למות. למרי נפש התאבים ומתאוים למות וקובלים לאמר איננו:

    ויחפרוהו. מרגלים אחריו:

    ממטמונים. יותר משמרגלי' אחר מטמוני אוצרות והיו:

    מלבי"ם

    המחכים למות, ולמה ואיננו? הלא ימצאו ביניהם שהם מואסים בחיים המרים ומצפים על המות ולמה איננו? והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז לא סר המות אליו, ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון נפל עליו גל אבנים וימות, ובזה נראה בעליל רעת הזמן ותהפוכותיו, שכ"ז שהיה דל ואביון וחכה למות לא מת, ובעת שהצליח ורצה בחיים אז סר אליו מר המות, וז"ש בעת אשר המה מחכים למות, אז ואיננו, ואיך אח"כ יחפרו את המות מן המטמונים, שבחפרם לקחת את המטמונים הוציאו המות תחתיהם, וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות חיה ובעת התאוה לשמוח בחייו השיג את המות:

    רלב"ג

    ויחפרוהו ממטמונים. ר"ל שהם יבקשו המות יותר ממטמונים:

    אבן עזרא

    ויחפרוהו יבקשוהו יותר מהחופרים, למצא מטמון.

22. (כב)הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי־גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר

    מצודת דוד:השמחים. הנה האנשים שלימי הדעת השמחים אל דבר אשר ראוי ונכון לגיל בו הלא המה ישישו כאשר ימצאו קבר וסיבת מות:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אלי גיל. אל גיל:

    רש"י

    שמחים אלי גיל. וישישו אם היו מוצאים קבר:

    אלי גיל. בשביל הגילה והששון של (מציאות) קבר:

    מלבי"ם

    השמחים, לכן אני מחליט ואומר שהאנשים השמחים אלי גיל ושמחה המתהוה בעולם, טוב יותר כי ישישו בעת שימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה, שאין דבר טוב בעולם כמוהו שאיש כזה ימות וימצא קבר וימצא מנוחה מעניו וצרותיו:

    אבן עזרא

    אלי גיל יש אומרים: כי גיל תנועה לשמחה ולאבל, כמו רנה. ואחרים אומרים: כי עניינו כמו השמחים ללכת אל גיל כן ישישו, חזר ופירש מי הוא מהמחכים למות, הוא.

23. (כג)לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ

    מצודת דוד:לגבר. מוסב למעלה לומ׳ הלא ישישו כאשר ימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה ממנו שיש לו קושי המזל לבל יוכל לעשות דרכו לגמור מעשהו אשר החל ואלוה עשה גדר בעד דרכו לבל יוכל לעבור בו ובעבור זה ישישו שלימי הדעת כאשר ימצאו לו קבר כי יאמרו טוב מותו מחייו והואיל וכן הוא למה יתן א״כ לעמל אור:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויסך. ענין גדר כמו אתה שכת בעדו (לעיל א):

    רש"י

    לגבר אשר דרכו נסתרה. כל טובות אשר פעל נסתרו מאת בעל הגמול ולא הביט בהם:

    ויסך אלוה בעדו. עשה מחיצה לפניו לסיגרו במסגר כמו (הושע ב׳:ח׳) הנני שך את דרכך:

    מלבי"ם

    לגבר אשר דרכו נסתרה מצד עצמו, וגם האלוה סכך בעדו עד שלא יוכל לחפש אחרי הדרך, ר"ל שהוא מצד עצמו מוכן אל הרעות, והמערכת תסוכך בעד בחירתו באשר אין אפשרות בידו להשמר ולהנצל מן הפגעים המחוייבים והנגזרים עליו מצד מזלו הרע:

    רלב"ג

    ויסך אלוה בעדו. ר"ל שגדר השם בעדו דרכו אשר ילך בה עד אשר ימנעו ממנו כל מבוקשיו:

    אבן עזרא

    הגבר אשר דרכו נסתרה ממנו והאל סגר עליו וזה עניין ויסך אלוה בעדו כמו יסגור על איש, והגאון רב סעדיה פירש בו: להפך, ואמר: כי עניינו כי אין צורך לחיים אלא הגבר אשר דרכו נסתרה אפילו באכילה לא יתענג.

24. (כד)כִּי־לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי

    מצודת דוד:כי לפני לחמי. למה לי חיים הלא מר לי מאד כי אף לפני מאכלי תבוא אנחתי ולא הלכה הצער בשמחת תענוג המאכל ושאגותי המה תכופים מבלי הפסק כמי׳ הנגרים ויורדים:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויתכו. ענין שפיכה ויציקה כמו עד נתך מים (שמואל ב כ״א:י׳):

    שאגותי. צעקותי:

    רש"י

    תבא. באה:

    ויתכו. לשון נתך ארצה נגרים ויורדים כמים ויש לפרש נתיכה ל' רבייה:

    מלבי"ם

    כי לפני, ומביא הראיה ממה שקרהו, שהוא עם היותו צדיק בעיניו מצאוהו הרעות הגדולות האלה, (ומצייר את האנחה כעצם מופשט אשר תתיצב בהמון תוגותיה נגד לחמו ולפניו, ר"ל בעת אכלו לחמו תתעורר האנחה, ואז שאגותיו המוקפאים ונעצרים בעת ההיא יתכו ויזלו כמים באין מעצר לרוחו):

    רלב"ג

    ויתכו כמים שאגותי. ר"ל שכבר נגרו אחת אחר אחת כמים הנגרים אשר ירוצו רץ לקראת רץ בלי הפסק:

    אבן עזרא

    ויתכו כמים שאגותי עד שיבכה, או הוא על דרך משל, שלא יתערב כי אם ירוצצו זאת אחר זאת ולא תפסקנה.

25. (כה)כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי

    מצודת דוד:כי פחד. הפחד אשר פחדתי בעת שלותי פן יבואו עלי הרעות האלה הנה כן באו אלי: ואשר יגורתי. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    כי פחד פחדתי. אשר פחד פחדתי וכן כי גוע אהרן (במדבר כ׳:כ״ט):

    ויאתיני. באה עלי כמו אתא בקר (ישעיה כא):

    יגורתי. ענין פחד כמו ויגר מואב (במדבר כב):

    יבא לי. כמו בא לי:

    רש"י

    פחד פחדתי. כל ימי עמדתי בפחד על זה כמו שאמרנו (לעיל א) ויהי כי הקיפו וגו':

    ואשר יגורתי. הן עתה הועתד ונגזר שיבא לי:

    מלבי"ם

    כי פחד, ואי אפשר לתלות שבאה הרעה עלי ע"י שלא נשמרתי ממנה ולא הכינותי האמצעיים הנצרכים כדי להשמר מן הרע, כי תמיד הייתי מפחד מן הרע ועשיתי כל אשר ראוי לעשות להשמר מן הפגעים ובכ"ז ויאתיני, ולא הועיל השתדלותי (גם כיון בזה לאשר כתבו הקדמונים אשר האמינו בשליטת המערכת, כי הגזרה החרוצה על האדם מצד המערכה תעשה חיקוי ורושם בלבו עד שיש לו תמיד פחד מן הרעה החרוצה עליו, כי לבו ינבא לו את העתיד לבא עליו, ומתוך כך היו מתפחדים תמיד מן הפחד אשר הרגישו בנפשם מאיזה דבר), ומזה הביא ראיה שאחר שפחדו ומגורתו נתקיים עליו בפועל מבואר כי הגזרה אמת והחריצות שקר:

26. (כו)לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז

    מצודת דוד:לא שלותי. מעולם לא ישבתי בשלוה ובהשקט ובנחת כי יראתי מן הרעה הבאה ומתרגשת בעולם והנה באה עלי הרוגז והחרדה (העולה מהמענה ההיא שהיה איוב נבוך בדעתו ומסתפק לומר שכל מקרי האדם המה מוגבלים ומסודרים לפי מערכת השמים אשר יורו בעת ההריון והלידה ולזה קלל יום תולדתו וליל עיבורו אף יתרעם מול המקום המסדר את הנהגה ההיא לומר מדוע לא סדר אשר מי שיהי׳ ראוי להולד בכמו זה המערכה שנולד הוא שימו׳ או ברחם האם או בצאתי ולא יראה ברעה כי טוב לו המות):

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    נחתי. מל׳ נחת ומנוחה:

    רש"י

    לא שלותי. מדאגה זו והנה ויבא רוגז:

    מלבי"ם

    לא שלותי, ר"ל וגם אין לתלות שבאו עליו הפגעים במקרה גמור, אחר שבאו אליו הרעות שלש פעמים זאח"ז, שהוא אבדן הקנינים ואבדן הבנים ויסורי גופו, וע"ז כפל לא שלותי וכו', ומזה מבואר שלא היה במקרה רק ע"י גזרה חרוצה מן המערכת שירד ממעלתו ע"י סבות שונות תכופות, ואחר שא"א שיהיה זה מצד ההשגחה לעונש על חטאיו, באשר הוא צדיק בעיניו, ע"כ כ"ז בא מצד מערכתו ומזלו הרע שבלתי מבחין בין טוב לרע, ומזה מבואר שאין גמול ועונש, כי המערכה שולטת על כל מעשי בני אדם והוא מוכרח בכל מעשיו הטובים והרעים:

    רלב"ג

    ויבא רגז. ר"ל מה שהייתי ירא ממנו ויהיה רוגז מענין יראה על דרך אמר שם רשעים חדלו רגז: ביאור דברי המענה צעק איוב ואמר יאבד יום אשר יולדתי בו והלילה אשר היה בו ההריון לאמי, היום ההוא יהיה חשך, היום ההוא אשר יולדתי בו יהיה חשך אל ישתדל בו אלוה ממעל להזריח עליו השמש ולא יאיר עליו שום אורה יהיה עם היום ההוא חשך וצלמות בדרך שלא יהיה אוד בו, יבעתהו האדים החזקים העולים בסבת חוזק החום מהיום, הלילה ההוא אשר הרתה בו אמי יקחהו אופל עד שלא יהיה בו אור הככבים לא יהיה נמנה באחת מימי השנה עד שיצורף אל השנה ולא יבא במספר הירחים עד שיצורף אל החדש, הנה הלילה ההוא יהי גלמוד עד שלא ילכו בו חברת האנשים במבואות העיר וברחובותי' ולא תבא בהם רננה בו, ואמנם אמר זה לפי שמנהג ההולכים בלילה שישירו וירננו, יקללו הלילה ההוא כל האנשים העתידים לעורר אבלם על קושי יומם שהם מקללים הזמן בסבת מרירות נפשם, יחשכו הכוכבים הגדולם הנראים בלילה ההוא בתחילתה ובסופה עם הסתר שאר הכוכבים בסבת האור הנמצא אז ויתמיד החשך בלילה ההוא לבלתי סור, יקוה לאור השמש ולא יזרח ולא יבקע השחר בה בדרך שלא יהיה אחריה יום, כי לא סגר הלילה ההוא דלתי בטן אמי שלא תתעבר והי' מסתיר בזה עמל מעיני ואחר שנתעברה למה לא מתי מעת צאתי מרחם אמי עד שתכף שיצאתי מבטן אגוע כי זה היה יותר טוב לי מחיותי לראות בזה הרע אשר מצאני, מדוע קדמוני ברכי' ברכי המילדת להצילני בעת הלידה ולמה נמצאו שדים לאמי להניק אותי להחיותי, כי עתה אם הייתי מת מרחם הייתי שוקט ונח מאלו הרעות בקבר, עם מלכים ויועצי ארץ אשר הם בונים המקומות החרבים למו להקרא שמם עליהם, או עם שרים זהב להם הכונסים להם אוצרות כסף הנה אלו האנשים עם טוב הצלחתם לפי הנראה לא היה להם בקבר יתרון עלי, או למה לא הייתי נפל שאמות מרחם ולא יושלם ההריון כי כמו העוללים המתים במעי אמם אשר לא ראו אור הנה המות נבחר מאד וזה כי בעת המו' סרה יראת הרשעים מעל האנשים ר"ל שהמתים אינם יראים מהרשעים ושם ימצאו מנוח היגעים כל האסירים הם הם שאננים בקבר ולא שמעו קול נוגש, שוה המות לקטן ולגדול אין יתרון בו לאחד על האחד ושם העבד חפשי מאדניו לא יעבדנו ולא ירדה בו, הנה תמה למה יתן השם לאיש הקשה יום אור החיים ולמה יתן חיים לאנשים המרי נפש, והנה המות להם יותר טוב עד שמחכים למות למצוא מרגוע לנפשם ולא ימצאוהו וישתדלו למצוא אותו יותר ממטמון לרוב תשוקתם אליו אם יאמר האומר כי לא די עדות בתשוקתם אל המות שיהיה המות יותר טוב להם כי כן מנהג החולים שתהיה תשוקתם אל מה שיזיקם ולא יתכן לומר שיהיו הענינים ההם המזיקים טובים להם מפני תשוקתם אליהם הנה אנחנו נמצא שהאנשים האחרים השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו ישמחו ויגילו כי ימות האיש קשה יום אשר גדר השם דרכו עד אשר לא יוכל להשיג דבר ממה שיבקשהו לראותה כי המות טוב לו ואולם זכר השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו כי מהם לבד חלקת ראייה בזה הענין לפי שבכאן אנשים רעי התכונה ישמחו כי ימצא רע לזולתם ולא תעיד שמחתם על הרע ההוא שיהיה הרע ההוא טוב למקבלים אותו וזה מבואר בנפשו ואחר שהתיישב שהמות טוב לכמו אלו האנשים המרי נפש הנני תמה למה השתדל השם שיתן לי חיים שכבר השיגני מהמרירות עד שתמיד אני מתאנח גם בעת היות מאכלי לפני אשר היה ראוי שישכחני צרתי השתדלותי בלקיחת מזוני ונתכו כמים שאגותי אחת אחר אחת כמים הנגרים בלי הפסק כי אין הפסק בין שאג' לשאג', הנה פחד פחדתי בעת שלותי פן יביאוני הרעות האלה אשר באו לי ואשר יגרתי בא לי, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מזה הפחד עד שבא מה שהייתי ירא ממנו, והכלל העולה מהדברים הוא שדעת איוב היה שכל מקרי האדם הם מסודרים ומוגבלים לפי מערכת הככבים בעת הלידה ולזה קלל היום שנולד בו לחשבו כי הוא היה סבת הרעות שקרהו וקלל ליל ההריון להיותו מורה על איכות מה שיקרה לעובר ברחם ועת צאתו מרחם וכבר זכרו זה בעלי המשפט ולזה היה מורה ליל ההריון על עת הלידה אשר הוא מורה לפי דעתם על כל מקרי האדם בחייו וקלל יום הלידה תחלה להיותו מורה בעצמות ראשונה על מקרי האדם בחייו וקלל ליל ההריון אחר זה להיותו מורה בשנית עליהם וזה שהוא יורה על עת הלידה אשר הוא מורה על אלו המקרים ועוד נתרעם על ליל ההריון על אשר לא היתה הוראתו אם שלא נתעברה אמו אם שלא תשלים הריונה ותפיל אם שימות בצאתו מרחם אמו כי אלו המקרים הם לפי מערכת הכוכבים ברגע רדת הטפה ברחם לפי מה שאמרו בעלי המשפט והנה בחר איוב לא היותו על היותו בסבת המקרים האלה אשר קרוהו ונתרעם על השם ית' המסדר זאת ההנהגה אשר מצד מערכת הככבים אשר ימצא בה זה האופן מהעדר הסדר והיושר אשר יבא ממנה רעות לטובים וטובות לרעים כמו שיזכור איוב במה שאחר זה איך לא סדר במי שיולד בכמו זה המערכת שימות מרחם ולא יראה ברע כי זה יותר טוב להם לפי מחשבתו ויחס זה לשגגה לשם ית' או ללאות וקצור וכבר שגג בזאת ההנחה בב' צדדים, האחת כי זאת ההגבלה המסודרת מצד מערכת הככבים לא תחייב על כל פנים הגעת המקרים אשר יורו עליהם אבל כבר נשארו אפשריים מצד הבחירה האנושית כמו שזכרנו בפתיחתנו לזה הביאור והשנית לחשבו שאלו הרעות המדומות הם רעות אנושיות עד שיבחר המקבל הרעות ההם המות מהחיים וזה אמנם היה צודק אם היו אלו הרעות רעות אנושיות לפי שהמות משובח על החיים הבלתי אנושיים לפי דעת קצת הקודמים כמו שנזכר בספר המדות ואולם הטובות האנושיות עם הרעות הבלתי אנושיות הם הם משובחות בעצמם ואפשר שנאמר שאיוב לא שגג בצד השני כי היה מאמין בהשארות הנפש כמו שנבאר במה שיבא בע"ה ואולם אמר זה לצער אלו החיים אשר היה בהם וגנותם שיותר טוב היה אצלו העדר ההצלחה האנושית עם העדר אלו הרעות אשר היה בהם מתיקות קניין ההצלחה האנושית עם קניין אלו הרעות ואע"פ שהם רעות בלתי אנושיות ואולם בצד הראשון היה טועה בלי ספק כמו שיוכיח תשובת ריעיו לו במה שיבא ותשובתו אליהם ולולא זה לא היינו אומרים שטעה בו כלל וזה כי אנחנו נראה ירמיהו ע"ה קלל את יומו אלא שירמיהו לא הביאתהו לזה אמונתו בשזאת ההגבלה היא מצד המערכה כמו שהתפרסם מדבריו במקומות רבים מנבואתו ואמנם אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא לחוזק מרירות נפשו והנה דעת איוב היה כמו שיתבאר במה שיבא שההשגחה האלהית אינה באישי האדם כלל כל שכן בשאר אישי ב"ח אבל הם כלם משולחים ונעזבים אלא ההנהגה המסודרת מהגרמת השמימיים והביאהו להאמין זה החוש והעיון אם החוש למה שנראהו מרוע הסדור הנופל באישי האדם הטובות והרעות אם העיון להיות אלו הענינים הפרטים הזמניים בלתי אפשר בהם לפי מחשבתו שיהיו ידועים אצל השם יתברך לפי שאי אפשר שתהיינה בו ידיעות מתחדשות ונפסדות ולא ידע אם כן הענינים הזמניים מי שאין לו יחס עם הזמן כלל זהו אמרו מדוע משדי לא נצפנו עתים ויודעיו לא חזו ימיו ירצה בזה מדוע לא יהיו נעלמים מהשם ית' הענינים הזמניים והזמנים והנה אין לו יחס עם הזמן עד שיודעיו לא חזו ימיו אבל ראוהו קיים ועומד ורחוק מההתפעליות כולם בתכלית המרחק ומי שזה דרכו אי אפשר שיתואר בזמן כלל כמו שיתבאר בטבעיות ועוד שאלו הענינים הטבעיים הארציים לרוחק מדרגתם מהשם יתברך הנה ימאסם השם יתברך ויתעבם בהכרח לפחיתותם כי אין מדרך השלם בתכלית השלמות להשגיח בדברים אשר הם בתכלית החסרון ועוד כי השכל לא ישיג הדברים מצד מה שהם בו פרטיים אבל תהיה בו ההשגה לכחות אחרים כמו הדמיון והחוש ואם אין בשם יתברך כמו אלו הכחות אשר יושג בהם הפרט אי אפשר שישיג אלו הדברים הפרטיים והוא אומרו העיני בשר לך אם כראות וגומר הנה אלו הטענות שתמצא שיקיים בהם דעתו איוב בזה הדרוש, וכבר יספק מספק ויאמר אם היה דעת איוב כן על מה היה מעלה עולות ליראתו שמא חטאו בניו והוא יראה שהתשובה והתפילה אל השם יתברך בלתי מועילה להיותו בלתי משגיח בזה העולם השפל ונאמר כי איוב היה מאמין בהשארות הנפש כמו שיראה מדבריו במה שאחר זה ולזה היה מקריב בניו לעבודת השם יתברך כפי היכולת אע"פ שלא היה מאמין שיהיה בזה גמול גופני מצורף לזה שאיוב היה רוצה לצאת ידי שתיהן רצוני שלמה שהיה נבוך ומבולבל בענין השגחת השם יתברך היה רוצה לעשות הראוי לפי כל אחת מהדעות ולזה היה עושה פעולות המאמין בגמול ובעונש כדי שישמרו קנייניו עד שהשיגהו מה שהגיע ואז התרחקה ממנו האמנה הזאת לדעתו בעצמו שהוא היה צדיק ושאין השגת אלו הרעות על צד העונש למרי שקדם: