איוב פרק י״ח

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   פתיחה למענה העשירית מענה בלדד

   בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.

   ועל־פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל־פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.

   ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.

   רלב"ג

   ביאור מלות המענה, ויען בלדד השוחי ויאמר:

2. (ב)עַד־אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר

   מצודת דוד:עד אנה. עד מתי תעריכו אמרים תשימון סוף להדברים וזאת עשו תנו לב להבין מאמרי איוב ותוכן ויכוחו, ואחר נדבר להשיב עליהם ולא נוסיף לדבר עוד דבר שאינו מענין הויכוח ומהר יתמו דברינו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   קנצי. הוא מלשון קץ וסוף:

   רש"י

   (מענה בלדד): קנצי. סוף:

   תבינו. תשתקו להבין ולשמוע את אשר נדבר:

   מלבי"ם

   עד אנה תשימון קנצי למלין, המתוכח עפ"י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח, אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע"י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ להוכוח, וזה אינו מהראוי. כי ראוי שתבינו תחלה ואחר נדבר. ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע"י ראיות התבונה והשכל:

   רלב"ג

   קנצי. כמו קצים ואמר זה לפי שאיוב היה אומר דברים רבים במענה אחד וכשיחשב שיכלה המאמר להיותו לתכלית אחד מדבריו יתחיל בטענה אחרת ולזה ישים תכליות רבים לדבריו כאילו אמר עד אי זה מקום מהויכוח תשתדלו ברבוי הדברים והטענות וזה כי יתכן שבמאמר הראשון יזכרו כל טענותיהם ומהמאמר ההוא ואילך לא יצטרכו לזכור טענות חדשות לקיים דבריהם אך ישתדלו לבד להתיר הספיקות במה שטענו החולקים עמהם על דעתם:

   אבן עזרא

   עד אנה תשימון קנצי למלין הנו"ן נוסף. והנכון שאין לו דומה ועניינו רוב.

3. (ג)מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם

   מצודת דוד:מדוע. בעבור סכלות מה חשובים אנו בעיני איוב כבהמה עד כי יאמר עלינו לבם צפנת משכל: נטמינו בעיניכם. בפניכם יעיז לומר אשר אטומים אנחנו מחכמה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   נטמינו. מלשון אטימות וכן ונטמתם בם (ויקרא יא):

   רש"י

   נטמינו בעיניכם. נחשבנו בעיניכם טמונין ואין יסוד בתיבה זו זולתי ט' מ' כמו טמונין פלשתאי, (בראשית כ״ו:ט״ו) תרגום של סתמום פלשתים, יש מפרשים לשון טמינה וטעות הוא בידם שא"כ צריכה התיבה שני נונין אחד ביסוד וא' בשמוש של רבים:

   מלבי"ם

   מדוע. איך תכחיש בהשארת הנפש אחר המות. שאם כן האדם נחשב כבהמה. כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין וכו' הכל הולך אל מקום וכו'. כי כן נטמינו בעיניכם:

4. (ד)טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק־צוּר מִמְּקֹמוֹ

   מצודת דוד:טורף נפשו. אתה איוב הטורף את נפשו ומשחיתה בהראות כעסו מול המקום וכי למענך תעזב הארץ ר״ל וכי ע״י צעקתך שתאמר צדיק אתה ומיוסר על לא חמס וכי בעבור זה נחליט לומר שהארץ עזובה ביד מערכת השמים והיוצר נעתק ממקום העולם ולא ישגיח בו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   צור. היוצר:

   רש"י

   טורף נפשו. חוזר על איוב לך אני אומר הטורף ומחבל נפשו באפו ובכעסו:

   הלמענך. הלמען צדקתך תעזב הארץ ממשפט מדתה:

   ויעתק צור. היוצר (ממקומו) מדעתו וממדתו:

   מלבי"ם

   טורף אתה הטורף נפשו ע"י אפו, שע"י אפך תחליט שהנפש היא בת תמותה.

   הלמענך. לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אלי, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ. ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש. דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח. וא"כ וכי למענך בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה'. נאמר שבעת תעזב הארץ וימות הגוף ויבלה. גם הצור יעתק ממקומו, דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף:

   רלב"ג

   ויעתק צור. ויסתלק צור:

5. (ה)גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא־יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ

   מצודת דוד:גם אור. הנה ולא כן הוא כי כאשר אמרנו כן גם היא אשר אור רשעים והצלחתם יוקפץ מהם ולא יזרח ניצוצי אשו והוא משל על מרבית ההצלחה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   ידעך. יקפץ וינתר כמו נדעכו ממקומם (לעיל ו):

   יגה. יאיר ווזרח כמו יגיה חשכי (תהלים יח):

   שביב. ניצוץ כמו שביבין די נור (דניאל ז):

   רש"י

   גם. עתה לפי צעקתך זאת תנהג לדורות:

   אור רשעים ידעך. יקפץ ממקומו שביב. אשטנציל"א:

   מלבי"ם

   גם. אולם זה יהיה ברשע. שאצלו תמות גם הנפש מיתת עולם. וזה התשובה על שאלת רשע וטוב לו. כי סופו יהיה לאבדון שתכרת נפשו הרוחניות שהוא אור הגויה ונרה. ור"ל שהרשעים לא לבד שגופם ימות. כי גם האור שלהם ידעך. שהיא הנפש המאירה אל הגוף.

   ולא יגה שביב אשו כי עת ידעך האור מן הנר. דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה. ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים:

   רלב"ג

   ידעך. יחשך:

6. (ו)אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ

   מצודת דוד:אור חשך. האור אשר באהלו יחשך ונרו המאיר עליו יוקפץ השלהבת ממנו ר״ל יוסר הצלחתו ותלך לה בהשגחת ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם

   מלבי"ם

   אור, בעת שחשך האור אשר באהלו. שהוא אור החיים הגשמיים. אז גם נרו אשר עליו. שהיא נר הנשמה.

   ידעך ג"כ. ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד:

7. (ז)יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ

   מצודת דוד:יצרו וגו׳. הפסיעות שפסע בכח בהרחבת מקום סופו יהיו צרים ודחוקים ועצת עצמו תשליכהו בשפל המצב כי המקום יסכל עצתו ויוכשל בה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   אונו. כחו כמו מצאתי און לי (הושע י״ב:ט׳):

   רש"י

   יצרו. יהיו קצרים צעדי כחו:

   ותשליכהו. מעליו עצתו שיעץ אשר לא יתקיים:

   מלבי"ם

   יצרו. מצייר איכות מפלתו. שבזקנתו צעדי כחו צרים. ועצתו תשליכהו ותרחיקהו מעליה. עד שבלכתו בלא עצה בצעדים קצרים ילכד בקל בפח המוכן להשחיתו:

   רלב"ג

   יצרו. עניין צרות:

   צעדי אונו. פסיעות כחו:

   ותשליכהו. ותעזבהו:

8. (ח)כִּי־שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל־שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ

   מצודת דוד:כי שולח. בעצת עצמו יהיה נשלח ברגליו לבוא בתוך הרשת להיות נלכד בה: ועל שבכה. מעצמו יתהלך על הרשת העשויה מעשה שבכה וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   שבכה. מצנפת ר״ל רשת הארוגה כמצנפת וכן בעד השבכה (מלכים ב א):

   רש"י

   כי וגו'. סופו אשר שולח ברשת (שולחו) רגליו לצעוד על הרשת וליתפש:

   ועל שבכה יתהלך. היא רשת כל שבכה עשויה כמו רשת והוא קייפ"א שבראשי הנשים:

   מלבי"ם

   כי. עתה מצייר איכות לכידתו בהפח. הרשת שפורשים סביב הפח שבו צודים את הבע"ח אל הפח. הוא כבר דבוק ברגליו. והוא שולח ונוקב את רגליו בהרשת, ומתהלך על שבכה שבכ"מ שהולך, הרשת הולך עמו. עד שמתקרב אל הפח:

   רלב"ג

   שבכה. רשת:

   אבן עזרא

   כי שולח ברשת ברגליו פי' כי רגלי שולחו ברשת.

   שבכה בלשון קדר, כמו: רשת והוא כענין מסובך.

9. (ט)יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים

   מצודת דוד:יאחז. הפח תאחזנו בעקב רגלו להיות נלכד בה והמקום יחזק עליו את הצמאים ותשושי הכח:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פח. רשת:

   צמים. כמו צמאים:

   רש"י

   יאחז. יאחזנו בעקב פח:

   מלבי"ם

   יאחז, ואז ילכד בקלות גדול. שאם רק יאחז את הפח בעקבו, כבר יחזק עליו צמים. שהם הקשורים של הפח שבו נקשרו רגלי הנצוד יקשרו רגליו בחוזק גדול. עד שלא יוכל להוציא רגליו משם:

   רלב"ג

   צמים. פריץ:

   אבן עזרא

   יאחז הפח בעקבו יתחזקו עליו הצמאים והכהן נ"ע אמר: הבתולות. ואחרים אומרים: בלשון קדר אבנים הפך, כי עם אבני השדה בריתך.

10. (י)טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב

    מצודת דוד:טמון. חבל הפח אשר ילכד בה יהיה טמון בארץ לבל ירגיש בה להיות נשמר מלכד: ומלכדתו. הפח אשר ילכד בה תהיה פרושה עלי נתיב מקום מהלכו ואמר במשל לשון הנופל בלכידת החיות:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    טמון. נסתר:

    נתיב. דרך:

    רש"י

    טמון בארץ. תחת רגליו:

    חבלו. חבל מצודתו אשר ילכד בה:

    ומלכודתו. טמון עלי נתיבו כשם שטומנין חבל מלכודת לעופות:

    מלבי"ם

    טמון, והיה דרך צידי חיות להטמין חבל בארץ במקום דריכת החיה, ומלכודה שבה ילכדו אותה בלכתה, ועל פי זה מצייר חבלו שבו ילכדו אותו הוא טמון בארץ עד שלא יראהו, ומלכודתו מוכנת על הנתיב אשר הוא הולך שמה:

    רלב"ג

    חבלו. החבל שיקשור בו רגליו וילכד בו:

    ומלכודתו. הוא הפח שילכד בו:

11. (יא)סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו

    מצודת דוד:סביב בעתוהו. סביבות מהלכו בעתוהו שדים מבהילים ופרשו הפח אל רגליו לנפול בה מחרדת הבעתו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בעתוהו. מלשון בעתה:

    בלהות. הוא הפוך מן בהלות וכן בלהות אתנך (יחזקאל כז):

    והפיצוהו. יפזרו כמו והפיצך ה׳ (דברים כח):

    רש"י

    בלהות. שדים:

    והפיצוהו לרגליו. (ינפצהו) יחבטוהו על הארץ:

    מלבי"ם

    סביב, ודרך צידי חיות להפחיד את החיה ע"י כלבים, שעי"כ תרוץ ע"י הפחד ותפול בהפח ותלכד. עפ"ז מצייר שבלהות השדים עומדים סביב ומבעתים אותו למען יפול בהפח, והם עצמם מפיצים את הפח לרגליו:

12. (יב)יְהִי־רָעֵב אֹנוֹ וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ

    מצודת דוד:יהי רעב. הרעב יהיה על בניו ומקרה רע מוכן על אשתו:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אונו. בניו הבאים מכחו וכן וראשית אוני (בראשית מט):

    ואיד. מקרה רע כמו הלא איד לעול (לקמן לא):

    לצלעו. לאשתו ע״ש שנאמר ויבן וגו׳ את הצלע וגו׳ לאשה (בראשית ב):

    רש"י

    אונו. בנו:

    לצלעו. אשתו:

    מלבי"ם

    יהי, ואז כשנלכד בפח של המות אז המות שהוא הגורם לו אנינות. יהיה רעב. וכן האיד הנכון לצלעו שהוא אשתו הוא גם כן רעב ולא ישבע, עד כי.

    רלב"ג

    אונו. זרעו כטעם ראשית אונו:

    אבן עזרא

    יהי רעב אונו כמו: בן אוני והעניין שישבע ממנו.

    לצלעו כמו: ולצלע המשכן.

13. (יג)יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת

    מצודת דוד:יאכל. ישחית ענפי עור גופו הם האיברים שהם כבדים אל האילן וחזר ופי׳ אשר שר המות הוא ישחית את בדיו (וזכר העור ולא הבשר לפי שהעור נראה על שטח הגוף ממעל):

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בדי. ענפי כמו ותעש בדים (יחזקאל וז) והוא מושאל על האברים:

    בכור. ענין שר כמו גם אני בכור אתנהו (תהילים פ״ט:כ״ח):

    רש"י

    יאכל בדי עורו. ויאכל כל שאר בדיו בניו ובנותיו:

    בכור מות. שר המות כמו (תהילים פ״ט:כ״ח) אני בכור אתנהו:

    מלבי"ם

    יאכל בדי עורו. שיאכל את סעיפי עורו. ואח"כ הבכור מות יאכל גם את בדיו, שהוא בשרו ועצמותיו. וכ"ז כיון על איוב איך נלכד ע"י השטן ובלהותיו ואיך השחית את עורו ואת בשרו. וגם יל"פ מ"ש יאכל בדיו היינו את בניו שהם סעיפיו המסתעפים ממנו:

    רלב"ג

    בדי עורו. ענפי עורו ובדיו:

    יאכל בדיו בכור מות. יאכל איבריו הגדול שבחליי' הממיתים:

    אבן עזרא

    בדי עורו סעיפי עורו על דרך משל.

    יאכל בדיו הם בניו.

    בכור מות חוזק או ראשית והעניין שיבכר המות בבאו.

14. (יד)יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת

    מצודת דוד:ינתק. יסתלק מאשתו מבטחו ר״ל מבטח שלו מה שהיתה בוטחת עליו: ותצעידהו. היא תוליך אותו אל הקבר למסרו ביד גדול השדים:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ינתק. יעתק:

    מאהלו. זו אשתו וכעין זה ארז״ל על וישב מחוץ לאהלו (ויקרא י״ד:ח׳):

    ותצעידהו. מלשון צעדה והלוך:

    רש"י

    ינתק מאהלו. מאשתו:

    מבטחו. שהיא בטוחה בו, (מבטחו) מבטחת שלו שהיא בוטחת עליו:

    ותצעדהו. והיא תצעידהו ותשלחהו (מעליה) לקבר למלך השדים:

    מלבי"ם

    ינתק, ואז ינתק גם מבטחו, שהוא הנפש הנצחיית שהיא מבטח האדם אחר המות. גם היא תצא מאהלו שהוא גופו.

    ותצעידהו למלך בלהות. שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו:

    רלב"ג

    ינתק. יסתלק:

    למלך בלהות. אל החזק והקשה שבבלהות:

    אבן עזרא

    ותצעידהו עצתו ותקותו.

    למלך בלהות לגדול שבבלהות.

15. (טו)תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִי־לוֹ יְזֹרֶה עַל־נָוֵהוּ גָפְרִית

    מצודת דוד:תשכון. היא תשכון באהלו מבלי לו כי הוא מת ואיננו ובסוף תחרב נוהו כאלו פזרו עליו גפרית בוערה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יזורה. יפוזר כמו זורה את גורן (רות ג):

    נוהו. מדורו:

    רש"י

    תשכון באהלו. אלמנה:

    מבלי לו. (שלא תהא שלו) שהרי מת, וסוף יזורה על נוהו גפרית:

    מלבי"ם

    תשכון, נפשו תשכון באהלו מבלי לו, באהל שלו שנעשה מדבר הבלוי, היינו בבשר הגוף הבלוי ונרקב בקבר תשכון נפשו שם להבלות עמו ולהרגיש בצערו, ועל נוהו יזורה גפרית לשרפו באש של גיהנם:

    רלב"ג

    מבלי לו. מבלי שלא היה שלו אבל גזלו:

    אבן עזרא

    תשכן באהלו חיה זרה.

    מבלי לו מבלי שידור הוא שם.

    יזורה יפורש. וכן ואתכם אזרה בגוים.

16. (טז)מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ

    מצודת דוד:מתחת. השרשים אשר מתחת נתייבשו והענן אשר ממעל יכרת:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ימל. יכרת כמו ימולל ויבש (תהלים צ):

    קצירו. ענפו כמו ועשה קציר (לעיל יד):

    מלבי"ם

    מתחת שרשיו יבשו, הוא גופו, וממעל ימל קצירו הוא מעשיו וכל פעולותיו:

    רלב"ג

    ימל קצירו. יכרתו ענפיו:

17. (יז)זִכְרוֹ־אָבַד מִנִּי־אָרֶץ וְלֹא־שֵׁם לוֹ עַל־פְּנֵי־חוּץ

    מצודת דוד:זכרו. יפרש המקרא שלפניו לומר זכרו יהיה אבוד מן הארץ כי לא ישאר מי מבניו ובעבור זה לא יהיה לו שם ע״פ חוצות העולם כי ישכח שמו:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חוץ. ענין שוק כמו וחוצות תשים לך בדמשק (מ״א כ):

    מלבי"ם

    זכרו, עי"כ יאבד זכר מעשיו מני ארץ, ולא ישאר שמו שהוא עצמותו, ר"ל נפשו ונשמתו.

    על פני חוץ בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו:

18. (יח)יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל־חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ

    מצודת דוד:יהדפוהו. הצרות הבאות עליו יהדפו אותו מאור העולם אל חשכת הקבר: ומתבל. מן העולם ינידו אותו וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יהדפוהו. ענין דחי׳ וכתישה כמו אל ידפנו (לקמן לב):

    ינדוהו. מל׳ נדידה:

    רש"י

    יהדפוהו. מן השמים:

    מלבי"ם

    יהדפוהו מאור אל חשך, כי שם ישב בארץ חשך, ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא חיי האורה והנפש, ומתבל ינידוהו, כי אין לו השארת המין בתבל הזה, ומפרש, כי.

    רלב"ג

    ינידוהו. ישליכוהו:

    אבן עזרא

    ינדוהו ירחיקוהו כמו נדה.

19. (יט)לֹא נִין לוֹ וְלֹא־נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו

    מצודת דוד:לא נין. לא ישאר לו בתוך עמו לא נין ולא נכד ולא ישאר מי מהם במקום שהיה גר שם כי מהם ימותו ומהם ילכו שבי אל עם אחר:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נין. זה הבן:

    נכד. זה בן הבן:

    שריד. שיור כמו שריד ופליט (ירמיה מב):

    רש"י

    נכד. בן הבן:

    מלבי"ם

    לא נין לו ולא נכד בעמו, שגם שארית בניו יאבדו, ולא ישאר שריד במגוריו. שגם גרי ביתו יאבדו עמו:

    אבן עזרא

    במגוריו המקומות שהיה גר שם.

20. (כ)עַל־יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר

    מצודת דוד:על יומו. על מקרה יומו יתמהו האחרונים הרואים מפלתו והקדמונים אשר ראוהו עוד ברום הצלחתו הנה עתה יחרדו מאד ויאחזם רתת כמו מרוח סערה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נשמו. תמהו כמו פנו אלי והשמו (לקמן כא):

    שער. כמו סער בסמ״ך:

    רש"י

    נשמו אחרונים. תמהו בשומעם על איד אשר בא לו:

    שער. לא יתכן להיות מגזרת שער שאין טעם שער (בשי"ן אלא בעין) ואינו נהפך לקמץ באתנחתא וסוף פסוק, ל"ש:

    מלבי"ם

    על יומו נשמו אחרונים. כי הוא העונש היותר מבהיל בין בדור זה בין בימי קדם. שכל הדורות האמינו בהשארת הנפש וחרדו מאד מפני הכריתה הזה והאבדון הנצחי:

    רלב"ג

    נשמו. תמהו:

    שער. סערה: ביאור דברי המענה ענה בלדד ואמר עד אי זה מקום תאריכו דברים ותשימו קץ שם למילכם תבינו אותנו מה שנאמר ואחר נדבר ונענה אחר שאין אנו יודעים דבר לפי דבריך, מדוע נחשבנו כבהמה והיינו טמאים בעיניך ומרוחקים עד ששמת אותנו פחותים כפחיתות הב"ח ואולם אמר זה לפי שכבר אמר איוב עליהם שזכרונם משלי אפר ושלא ימצא בהם חכם ושהשם יתברך צפן לבם משכל, אתה האיש שמרוב כעסו טורף משחית נפשו האם בעבור העדות שאתה מעיד בענייניך נשפוט שהארץ נעזבת ויסור השם יתברך מהמקום אשר עיניו ולבו שם ר"ל האם נשפוט שהארץ נעזבת מפני העדר הסדור הנופל בענייניך לפי דבריך שאין השם יתברך, משגיח באישי האדם אחר שאנחנו נמצא זה העניין ההולך בשאר האנשים על הסדר שזכרנו רוצה לומר שהצדיקים שיבואם רע הוא בעבור טוב אחר יותר טוב מהטוב הקודם או שהרע ההוא הוא טוב בעצמו ואם לא נשער ולזה לא תמצא שיבא לצדיק רע מכלה אותו אבל הרע שיבא לרשעים הוא מכלה אותם ואם אתה אומר שאין העניין כן אין לנו להאמין אותך על זה אבל נאמין שכבר מרית בדרך שראוי לך זה העונש או שאין הרע הבא אליך ממית אותך ואם תחשוב בו זה, והחל בלדד בספור הרעות הנופלות לרשעים לאמת דעתו שזה על צד המשפט ואמר שלא די ברעות הגופיות הבאות לרשעים אבל גם אורם ידעך ויחשך רוצה לומר שאור מחשבתם ועצתם יחשך וילכו בחשך בכל הדברים שיבחרו אותם, צעדי כחו יהיו צרים עד שלא ימצא בעצמו יכולת ללכת באשר ירצה ועצתו תשליכהו ותעזבהו עד שלא תפול עצתו כי אם ביותר רע, כי שולח ברשת ברגליו עד שלא יוכל ללכת אנה ואנה ועל רשת יהלך וילכד שם, הפח יאחזהו בעקבו עד שלא יוכל ללכת יחזק עליו איש תקיף ופריץ ויתקפהו, טמון בארץ החבל אשר ילכד בו ומלכודתו טמון עלי נתיב אשר ילך בו עד שלא יוכל לראותו ולהשמר ממנו אבל ילך להלכד בו והוא לא ישער, סביב מכל צדדיו בעתוהו בלהות חזקות והפיצוהו ממקומו לברוח אנה ואנה ברגליו ולא יהיה לו בהמה לרכוב עליה, יהי רעב זרעו שלא יהיה לו דבר לתת להם לאכול ומכה נכונה לבוא לצלעו, יאכל זה הרע ענפי עורו ובדיו ר"ל שלא ישאר בחלקי עורו חלק שלם שלא יאכל איבריו הגדול שבחליים הממיתים, יסתלק מאהלו מבטחו עד שלא יהיה בוטח בו ותצעידהו עצתו אל מקום אשר יהיה לו שם החזק שבבלהות, תשכון הבהלה באהלו מפני שלא היה שלו אבל בנאו בעושק וגזל ולזה יזורה על נוהו גפרית לשרפו ויחרב, מתחת שרשיו יבשו וממעל יכרת קצירו עד שיכרת לגמרי ולא ישאר לו שורש ולא ענף והרצון בו שכבר יכרת זרעו, זברו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ, יהדפוהו הצרות הבאות עליו מאור החיים אל החושך ומתבל ינידוהו וישליכוהו, לא ישאר לו נין ולא נכד יהיה שריד בביתו, על יום העול והרשע בבא עליו כל אלו הצרות יתמהו הבאים אחריו ותמהו הקודמים עד שאחזם שער בזה, הנה אלו משכנות האיש העול וזה מקום האיש אשר לא ידע והשכיל השם וזה דבר נמצא ונמשך בחוש לפי דעת בלדד ואולם הרעות הבאות לצדיקים אינם מזה המין כי אינם מכלות אותם לגמרי עד שלא ישאר לו זכר, והכלל העולה מהדברים הוא שבלדד משיב על מה שכבר אמר אליו איוב שעונש הרשעים והטובים הוא אחד בעינו והוא אמרו אחת הוא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה שאין העניין כן אבל נמצא כחוש עונש הרשעים מתחלף מאד לעונש הטובים והפליג מפני זה בזכירת הרעות שימצאו מגיעות לרשעים ולפי שכמו אלו הרעות הנפלאות תמצאנה מגיעות לפי מאמר בלדד לרשעים לבד הנה יראה שסבת הגעתם הוא רשעם ולזה לא יבטל מזה הצד מה שהניח בלדד להתיר הספק על מה שנראה אותו מרוע הסדור באלו העניינים ואמר שאף על פי שאיוב יטעון מצד מה שהגיע אליו שאין העניין כן שאין ראוי לבטל זאת הגזירה הנמצאת לפי דעתו צודקת בחוש מפני מה שיטעון חיוב מעצמו כי הנה אפשר שחטא איוב ואם לא עשה עול מפני שלא השתדל בשידע השם כפי היכולת כי זה גם כן חטא אצלו ולזה אמר וזה מקום לא ידע אל:

    אבן עזרא

    נשמו אחרונים רשעים כמוהו.

    וקדמונים הם חבריו.

21. (כא)אַךְ־אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא־יָדַע־אֵל

    מצודת דוד:אך אלה. ר״ל הנה לצדיק לא יקרה כזאת אך מקראות קשות כאלה באים על משכנות העול וכמו זה בעצמו בא על מקום איש אשר לא ידע אל ר״ל המקצר בחכמה לדעת את אלהים (העולה מהמענה ההיא כי ישיב לאיוב לומר שלא יודה לדברו שאין המקום משגיח בעולם אף כי יצעק לומר שהוא מיוסר על לא חמס והביא ראיה ממפלת הרשעים בעצת עצמם עד כי ישכח שמם ולא יקרה כן בצדיקים ואם בעבור הרעה הבאה על איוב הנה יתכן כי באה לו בעבור שקצר בעבודת האל ומיעט בחכמה לפי הבנתו המרובה אשר ישוה להאיש העושה עול):

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    אלה משכנות עול. זה אחריתם:

    מלבי"ם

    אך, ר"ל אבל לא כדבריך שאין השארת הנפש כלל, כי הצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים, וגם סתם בני אדם אשר לא פשעו כ"כ יש להם חלק לעוה"ב, ואלה רק משכנות עול, שהוא יכרת ולא יהיה לו קיום אישי ולא קיום מיני וגם בזה כיון על איוב שנכרתו בניו ומעשיו וגם נפשו תאבד שאחר שאינו מאמין בהשארתו הוא מאלה שאין להם חלק לעוה"ב:

    אבן עזרא

    וזה מקום לא ידע אל עול ישרת עצמו ואחר עמו. וכן הוא: וזה מקום עול לא ידע אל.