דברי הימים א פרק כ״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:ויעמד שטן. הוא היצה״ר הנטוע בלב האדם: על ישראל. ר״ל לעשות דבר הרע לישראל:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   ויסת. ענין פתוי:

   רש"י

   ויעמד שטן על ישראל. אע"פ שפרשה זו אינה לכבוד דוד נכתבה כאן משום שנאמר בסוף הפרשה שבנה מזבח וענהו ה' מן השמים וזה כבוד דוד:

   מלבי"ם

   ויעמוד שטן. כל פרשה זו נזכרה בשמואל סימן כ"ד, ושם בארתי באורך, מפני שראה שעזבוהו וילכו אחרי שבע בן בכרי לא בטח בהם עוד שיתאספו לפקודתו בעת מלחמה, ורצה למנותם ולכתוב שמות הגברים בספרי הזכרונות, שיהיה כל איש מחויב לצאת לצבא בעת מלחמה, וזה היה הסתה וגירוי, כי באמת היו ישראל שלמים אתו, ושם כתיב למנות את ישראל ואת יהודה, ועזרא באר שעקר הכונה היה בשביל ישראל כי יהודה היו נאמנים אצלו:

   רלב"ג

   ויעמד שטן על ישראל. בספר (שמואל ב' כ"ד א') כתוב ויוסף את ה' לחרות בישראל והענין אחד:

2. (ב)וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד־דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת־מִסְפָּרָם

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם

   מלבי"ם

   לכו ספרו. בארתי שם שעקר כונתו היה הספירה שהוא על חשבון הפרטי, לדעת כל איש ואיש, לא על הפקידה, שהוא החשבון הכולל, כמש"ש באורך, וזה היה החטא, עי"ש:

3. (ג)וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל־עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:יוסף ה׳. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה ולכן התאוה לדעת מספר׳ ולזה אמר לו יואב מי יתן ועוד יוסף ה׳ עליהם כמו שהם עתה ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים: הלא וכו׳. ר״ל הלא אדוני המלך יודע אשר כולם לאדוני לעבדים ואם עוד יתרבו הנה ברוב עם הדרת מלך וא״כ למה יבקש לדעת מספרם למה יהיה זה סיבה לעשות שממה לישראל כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   לאשמה. היא מלשון שממה וכן עדרי הצאן נאשמו (יואל א׳:י״ח):

   מלבי"ם

   ויאמר הלא כולם לאדוני לעבדים. א"ל שהם נאמנים למלכם וא"צ לכ"ז, וגם שיהיה לאשמה שהמספר מביא הנגף:

   רלב"ג

   ויאמר יואב יוסף ה' על עמו כהם וגו'. הנה כבר השמיט מזה המאמר בספר שמואל (ב' כ"ד ט') זכר כי ישראל היה שמונ' מאו' אלף איש שולף חרב ויהודה חמש מאות אלף איש והנה זכר בזה הספר במה שיבא יואב בן צרויה החל ולא כלה ויהי בזאת קצף גדול בישראל ולא עלה המספר כמספר דברי הימים למלך דוד. ולזה ידמה שנאמר. והוא דרך להתיר הרבה מאלו הספקות כי בספר דברי הימים למלך דוד נכתב לפי מה שאמר לו יואב והוא הוסיף על המספר אך המספר שמצא נכתב בס' שמואל כאשר היה לו כאשר הגיד המספר למלך:

4. (ד)וּדְבַר־הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל־יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם

5. (ה)וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־דָּוִיד וַיְהִי כָל־יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב

   מצודת דוד:אלף אלפים. ר״ל אף שיואב נתן למלך מספר מועט האמור בש״ב האמת הוא שהיו אלף אלפים וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   מספר מפקד. לתוספת ביאור כפל כמ״ש וכן אדמת עפר (דניאל י״ב):

   רש"י

   מספר מפקד העם. דוגמת וכל פקדיכם לכל מספרכם:

   ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף. ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (ובשמואל ב כ״ד:ט׳) כתיב שמנה מאות אלף ואיש יהודה ה' מאות אלף דמשמע דלא היו מישראל כל כך כאשר נאמר כאן אלא לפי שהקצף היה מאת הקב"ה על דוד לא כתב שם מספר כולם שמנה ואף יואב לא מנה כל השבטים כמו שכתוב כי נתעב דבר המלך את יואב אבל כאן משום כבודו של דוד מזכיר כאן מספר וחשבון שמנה כי זהו כבודו שחיל כבד כזה היה בשבטו וכן מוכיח כמו שפירשתי שאפי' אותו קצת מישראל שמנה לא כתב כל מספרם בשמואל אבל כאן כתב כל אותו מספר שמנה דהא כתיב כאן ויהי כל ישראל ובשמואל לא כתיב כל ובפירוש מוכיח כאן לפנינו כדכתיב יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר כמספר דברי הימים למלך דוד (לקמן כ"ז כ"ד):

   מלבי"ם

   מספר מפקד. בארתי שם, וכן הסתירה שיש בענין המספר בין כאן לשם התבאר שם פסוק ט', עי"ש:

6. (ו)וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי־נִתְעַב דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב

   מצודת דוד:ולוי ובנימן. ר״ל על כי לא פקד ביניהם לוי ובנימין לזה לא עלה החשבון שנתן למלך כמ״ש כאן כי החשבון האמור כאן היה עם לוי ובנימין (ואף כי לא מנה אותם יתכן שאמר כן באומד הדעת): כי נתעב. נתן טעם למה לא פקד את לוי ובנימין ואמר כי דבר המלך היה מאוס בעיני יואב ולזה היה משתמט לומר הלא גם בימי משה לא התפקדו מטה לוי בתוך בני ישראל ובבני בנימין היה כמשתמט לומר די להם מה שנתמעטו בימי פילגש בגבעה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י

   רש"י

   ולוי ובנימן לא פקד בתוכם וגו'. יואב היה יודע שיהיה לאשמה לעם לנגף לפיכך אמר יואב יכול אני להציל שבטים הללו מן המנין לוי אם יאמר דוד למה לא מנית את לוי אשיבנו כי לא התפקדו בתוך בני ישראל (במדבר ב׳:ל״ג) וכן אומר לבנימין הלא בפלגש בגבעה נגפו ואם יתנגפו עתה מה ישתייר להם:

7. (ז)וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:על הדבר הזה. בעבור שנמנו בלא כופר נפש: ויך את ישראל. ר״ל עי״ז בא הנגף כאשר בחר דוד:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   ויך. שכבר התחיל איזה חולי בין העם:

   רלב"ג

   ויך את ישראל. ר"ל אחר שבחר דוד שיפול ביד ה':

8. (ח)וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר־נָא אֶת־עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד

   מצודת דוד:הדבר הזה. למנותם בלא כופד נפש: העבר נא וכו׳. ר״ל לא ימותו לשחת וא״כ ממילא יעבור העון וילך לו הואיל ולא יהיה הנגף: כי נסכלתי מאד. ר״ל הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד למנותם בלא כופר נפש ומה פשעו הם שימותו במגפה וכאשר לא ימותו לא ימצא בי עון:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   נסכלתי. מלשון סכלות ושטות:

   רש"י

   ועתה העבר נא את עוון עבדך. עוון זה מלא בשני ווי"ן כלומר העבר נא על העון המלא שעשיתי וד' מלאים הן בקריאה וזה אחד מהם והשני (בתהילים נ״א:ז׳) הן בעוון חוללתי וכמפורש בויקרא רבה באשה כי תזריע (פי"ד ע"ש) אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהא לו אחד בעבירה בלא נתכוין (אבא) והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו והשלישי עוונותיו ילכדנו את הרשע (משלי ח') עוונותיו המרובים והרביעי (במלכים ב ז׳:ט׳) ומצאנו עוון ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך שאמרו אם לא נלך ונגיד את בית המלך יהיה עוון גדול כי יבואו עליהם אויבים:

9. (ט)וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר

   מצודת דוד:חוזה דוד. כי כל נבואותיו היה לדוד:

10. (י)לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר־לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ

    מצודת דוד:שלוש. ר״ל אחת משלש וכן בשתים תתחתן בי (ש״א י״ח) ור״ל באחת משתים:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    שלש אני נוטה. א"ל דע שנתחייבת להענש בשלש עונשים רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אחת ברצון אעשה לך, בל אענישך רק באחת אשר תבחר, ועז"א גד קבל לך, ור"ל קבל הדין ברצון:

11. (יא)וַיָּבֹא גָד אֶל־דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה־אָמַר יְהוָה קַבֶּל־לָךְ

12. (יב)אִם־שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי־צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם־שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְהוָה מַשְׁחִית בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה־אָשִׁיב אֶת־שֹׁלְחִי דָּבָר

    מצודת דוד:אם שלוש שנים רעב. חמור הנגף הבאה בעבור המנין מבלי כופר: למשגת. להיות משגת אותך: שלשת ימים חרב ה׳. ר״ל יקל בדבר להיות זמן מוגבל ובהשגחת המקום: ודבר וכו׳. כפל הדבר פעמים ושלש במ״ש כדרך המקרא: ראה. בראיית הלב ובהבנתה: את שלחי. הוא המקום ב״ה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    נספה. ענין כליון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח):

    מלבי"ם

    אם שלש שנים רעב. ובשמואל אמר שבע שנים רעב, ואחר שזה היה בסוף ימי דוד באר עזרא שלא היה אפשר שיהיה רק ג' שנים, כי בתוך כך מת ושלמה היתה לו הבטחה שיהיה שלום ושקט בימיו

    נספה. כי שם אמר נוסך לפני צריך והוא רודפך, באר שפי' שישיג אותך בחרבו, לא רדיפה לבד. ומ"ש שם שלשה ימים דבר, פי' שלא יהיה כדבר הרגיל, רק חרב ה' ומלאך משחית חוץ מדרך הטבע:

    רלב"ג

    אם שלש שנים רעב. ובספר שמואל כתוב אם שבע שנים רעב ולא אשער איך יותר זה הספק אם לא בשנאמר שספרה זאת הנבואה כן בספר דברי הימים למלך דוד וספרה לפי מה שהוא בספר שמואל:

13. (יג)וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־יְהוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל

    מצודת דוד:צר לי מאוד. כאומר הלא כולם קשות הם למאד ועכ״ז אפלה ביד ה׳ זו הדבר כי רחמיו מרובים ורחם ירחם: וביד אדם. כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם והמה לא ירחמו:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י

    רש"י

    צר לי מאד. אתה אומר בחר לך הקל שבהם קשה לי וצר לי מאוד עליו משל לאדם שאמרו לו הנך מת ובאיזה קבר רצונך שתקבר אצל אביך או אמך אמר להם אוי לאזנים שכך שומעו':

    אפלה נא ביד ה'. בדבר ששוה בכל עשירים ועניים:

    כי רבים רחמיו. אולי ירחם אבל אויבינו לא ירחמו עלינו:

14. (יד)וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ

15. (טו)וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה יְהוָה וַיִּנָּחֶם עַל־הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד עִם־גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי

    מצודת דוד:וכהשחית. וכאשר הרבה להשחית ראה ה׳ בענים וינחם על הרעה: רב עתה. די עתה במה שמתו והרף ידך מלהשחית עוד כזאת כ״א מעט מעט: עם גורן. סמוך לגורן ארנן:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הרף. מלשון רפיון:

    מלבי"ם

    וישלח. הוא פי' מש"ש וישלח ידו המלאך ירושלים, שר"ל שה' שלח ידו והוא המלאך שהוא יד ה' המשחית בעת הדבר

    וכהשחית ראה ה'. שצוה לו שירף ידיו שלא ישחית את דוד, כי המשחית לא יבחין בין טוב לרע:

16. (טז)וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְּנֵיהֶם

    מצודת דוד:בין הארץ וכו׳. ר״ל עמד באויר:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    שלופה. הוצאה מתערה:

    רש"י

    נטויה על ירושלים. ומה שכתוב (ביהושע ה׳:י״ג) והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וגו' הלנו אתה אם לצרינו יהושע היה עומד ואחוריו כנגד צריו ובא מלאך כנגדו לפיכך תמה ואמר לו הלנו אתה אם לצרינו לעזרינו הואיל ואתה עומד לנגדי או לצרינו לעזור שגם אתה עומד כנגדן אבל כאן כיון שראה החרב של מלאך שהיתה נטויה על ירושלים ידע בעצמו שבא לנגוף את ישראל:

    מלבי"ם

    עומד בין הארץ. כי נסתלק מן הארץ אחר שלא נתן לו רשות לנגוף, ולא עלה לשמים שגם ע"ז לא ניתן לו רשות. ויען שתחלה היתה חרבו שלופה נגד הר ציון, כשא"ל ה' הרף ידך הפכה לצד ירושלים שהיה שם תחלה, ועל זה אמר נטויה על ירושלים:

    רלב"ג

    וירא את מלאך ה' עומד וגו'. הנה היה זה על דרך המופת להראות המלאך בזאת התמונה בהקיץ כמו שראה בלשאצר פם ידא דכתבא (דניאל ה' כ"ד) וכמו שהראה אלישע לנערו סוסים ורכב אש (מלכים ב' ו' י"ז):

17. (יז)וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי־הוּא אֲשֶׁר־חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ יְהוָה אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה

    מצודת דוד:ואלה הצאן. רצה לומר בני העם: ידך. מכת ידך זו הדבר: לא למגפה. לא תשלוט להביא מגפה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י

    רש"י

    ואלה הצאן מה עשו. שהם כאותן הצאן המובאים לשחיטה שאינן יכולין להנצל משחיטה כי לשחיטה הן עומדים:

18. (יח)וּמַלְאַךְ יְהוָה אָמַר אֶל־גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי

    מצודת דוד:כי יעלה דוד. אשר יעלה דוד אל הגורן להקים בה מזבח:

    עוד פירושים על פסוק יח: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ומלאך ה'. מבאר שמש"ש שאמר גד לדוד להקים מזבח, קבל נבואה זו על ידי מלאך המשחית בעצמו, שאחר שלא עשה שליחותו הקודם היה הוא המגיע הנבואה אל גד, שהנבואה תהיה באמצעות המלאכים, והוא עצמו הכין הרפואה אל הנגף, ע"ד מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט):

19. (יט)וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם יְהוָה

20. (כ)וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים

    מצודת דוד:וישב ארנן. החזיר פניו: את המלאך. המשחית בעם: וארבעת בניו. אשר היו עמו היו מתחבאים א״ע מפחד המלאך:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    מתחבאים. מפני המלאך לקיים הפסוק (ישעיה כ"ז) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ואומר (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:

    וארנן דש חטים. לפי שאמר לפנינו והחטים למנחה שלא תתמה וכי היאך היו לשם חטים:

    מלבי"ם

    וישב. המלאך התראה עתה במקום הגורן ששם מקום הרפואה, וארנן התחבא מפניו, רק שדוד בא עדיו ואז יצא ממחבואו:

    רלב"ג

    וישב ארנן וירא את המלאך. זה לאות שהוא היה נראה לכל האנשים שם והנה מרוב הפחד היו ארבעת בניו מתחבאים:

21. (כא)וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה

    מצודת דוד:עד ארנן. סמוך אל הגורן:

22. (כב)וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם

    מצודת דוד:בכסף מלא. במחיר כסף שלם כל משקלו: ותעצר. כדי שתעצר המגפה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון

    מצודת ציון

    ותעצר. ענין מניעה:

23. (כג)וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל־דָּוִיד קַח־לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי

    מצודת דוד:קח לך. את הגורן: ויעש. משלי יעשה עולות את הטוב בעיניו ראה וכו׳: לעצים. להבעיר האש על המזבח:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    והמוריגים. כעין לוח עץ ובתחתיתו תחובים אבנים דקים ובו דשים התבואה וכן למורג חרוץ (ישעיה מא):

    רש"י

    והמורגים לעצים. נסרים שדשין בהם התבואה כמו ששנינו בע"ג עזיא דקירקסא דדיישא דישתא דומה למורג חרוץ חדש:

    רלב"ג

    ראה נתתי הבקר לעולות וגו'. הנה קצר בזה הספור בספר שמואל ובזה המקום השלים אותו:

24. (כד)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי־קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא־אֶשָּׂא אֲשֶׁר־לְךָ לַיהוָה וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם

    מצודת דוד:לא אשא. לא אקח אשר לך לתתם לה׳: והעלות. ולהעלות עולה מהדבר הניתן לי בחנם:

25. (כה)וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת

    מצודת דוד:במקום. בעבור כל השדה סביב הגורן:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    שקלי זהב משקל שש מאות. (ובסוף שמואל) כתיב בכסף שקלים חמשים הא כיצד נטל מכל שבט ושבט חמשים שקלים הרי שש מאות שקלים כדי שיהיה חלק לכל ישראל במזבח:

    מלבי"ם

    שקלי זהב משקל שש מאות. ובשמואל א' שקנה את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ופי' חז"ל שכאשר ראה שירדה האש ורצה ליחד מקום זה לבית המקדש קנה כל המקום סביב, ונתן שקלי זהב. ועוד פי' שגבה חמשים שקלים מכל שבט, עי"ש:

    רלב"ג

    ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות. כבר זכרנו בספר שמואל כי הגורן והבקר והמוריגים קנה בכסף שקלים חמשים והנה המקום אשר סביב הגורן שנבנה בו בית המקדש קנה כשש מאות שקלי זהב כמו שכתוב בזה המקום ובזה יותר זה הספק:

26. (כו)וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־יְהוָה וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה

    מצודת דוד:באש. ר״ל העניה היה במה שירדה האש על המזבח:

    עוד פירושים על פסוק כו: רלב"ג

    רלב"ג

    ויענהו באש מן השמים וגו'. אחשב כי הרצון בזה שהוא לא שם אש על המזבח אך התפלל לה' יתברך וענהו באש שהוריד מן השמים לאכול את העולה ואת זבחי השלמים בטעם אמרו והיה האלהים אשר יענה באש (מלכים א' י"ח כ"ד):

27. (כז)וַיֹּאמֶר יְהוָה לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל־נְדָנָהּ

    מצודת דוד:ויאמר וכו׳. להשיב חרבו וכן עשה וישב חרבו לבל להשחית כלל מעתה:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    נדנה. הוא נרתק החרב ודוגמתו בגו נדנה (דניאל ו):

    רש"י

    ויאמר ה' למלאך. להשיב חרבו וישב חרבו אל נדנה וכן ויאמר ה', לדג ויקא את יונה וגו':

    רלב"ג

    נדנה. תיקה ומזבח העולה שעשה הכל היה בעת ההיא בבמה אשר בגבעון ולא יכול דוד ללכת שם לדרוש אלהים בבמה הגדולה כי נבעת מפני חרב המלאך ולזה מהר דוד לקרא את ה' שם וכאשר ראה כי ענהו ה' יתברך שם אז הכיר וידע כי זה הוא המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם ולזה אמר:

28. (כח)בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ יְהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם

    מצודת דוד:ויזבח. היה רגיל לזבוח שם קרבנותיו:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    בעת ההיא בראות דויד כי ענהו ה'. פרשה זו לא נכתבה בשמואל ומשום כבוד דוד נכתבה כאן שעשה מזבח וכל פסוקי דפרשה זו דבוק פסוק אל פסוק כאילו כולו פסוק א':

    מלבי"ם

    בעת ההיא. זה נמשך אל מה שיאמר בסימן כ"ב (א) שאמר זה הוא בית ה', שזה נודע לו, א] ממה שראה כי ענהו ה', הוא מה שירדה אש מן השמים ונעצרה המגפה. ב] ממה שזבח שם, שזה היה עפ"י ה', הגם שמשכן ה' ומזבח העולה היה בעת ההיא בגבעון, ולא יכול דוד ללכת כי הבטיחו המלאך והוכרח להעלות דוקא שם, ושם לא נבעת מן המלאך, הגם שהתראה שם כנ"ל פסוק כ', מכל זה ידע שהוא מקום המיועד לבית הבחירה, וע"כ ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וכו':

29. (כט)וּמִשְׁכַּן יְהוָה אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן

    מצודת דוד:בבמה. הבית שעמד בה המשכן והמזבח נקראה במה ע״ש הבמה שעמד בה והיא המזבח:

    עוד פירושים על פסוק כט: רש"י

    רש"י

    ומזבח העולה. של משה עדיין בעת ההיא בבמה אשר בגבעון:

30. (ל)וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְהוָה

    מצודת דוד:ולא יכול וכו׳. ולזה זבח קרבנותיו על המזבח שעשה בגרן ארנן: כי נבעת. וחש כחו מעתה ללכת לגבעון:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    נבעת. מל׳ בעתה וחרדה:

    רש"י

    ולא יכל דויד. אז כשהיה אותו מעשה שצוה לו הקב"ה להעלות קרבן לא היה דוד יכול ללכת לפניו לדרוש אלהים כלומר לפני המזבח אשר בגבעון:

    כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. והלך דוד כדברי ה' ובנה מזבח וענהו ה':