למה עוזבים את בית הכנסת בהליכה ולא בריצה?

המקור

בגמרא (ברכות ו ע״ב): ״אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל – מצוה למרהט, שנאמר: נרדפה לדעת את ה׳״.

ההלכה

השולחן ערוך (או״ח צ, יב) פוסק: ״מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה. אבל כשיוצא מבית הכנסת – אסור לרוץ״.

הטעם

הריצה אל בית הכנסת מראה שהאדם מחכה לתפילה ושמח לבוא. הריצה החוצה מראה את ההפך – כאילו התפילה הייתה עול, והוא ממהר להשתחרר ממנו. לכן יוצאים בנחת, ויש שנוהגים לפנות לארון הקודש לפני היציאה, ולצאת בפנים כלפי פנים.

בשבת

בשבת אסור לפסוע ״פסיעה גסה״ – צעדים גדולים ומהירים – כי זה אינו דרך שבת. אבל ההליכה לבית הכנסת או לשיעור תורה היא מצווה, ולכן מותר למהר אליה גם בשבת. בגמרא שם מסופר שרבי זירא ראה את החכמים רצים לשיעור בשבת, ובתחילה חשב שהם מחללים שבת, עד ששמע את הדין הזה.

כשיש צורך

מי שצריך למהר אחרי התפילה – לעבודה, לטיפול בילדים או לעניין דחוף – אינו בכלל האיסור, שהרי אינו בורח מבית הכנסת אלא הולך לצורך. מכל מקום, ראוי שגם אז ייצא בנחת מן הדלת, ורק בחוץ ימהר.

מקום קבוע

באותו מקום בגמרא נאמר גם ״כל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו״. ראו מה זה מקום קבוע לתפילה.