שולחן ערוך אורח חיים · [object Object] · סימן תקע״א

מי הם החוטאים לישב בתעני'

3 סעיפים · דברי הרמ״א (״הגה״) באות קטנה · משנה ברורה מתחת לכל סעיף, בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב, ויש הבדלי מנהג (ספרדים/אשכנזים). מדיניות העריכה

1. סעיף א׳

   היושב בתעני' אם יכול לסבול התעני' נקרא קדוש ואם לאו כגון שאינו בריא וחזק נקרא חוטא:

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (א) נקרא קדוש – שמתוך כך מתמרקין עונותיו בשביל שמתענה [רש"י] ולא מיירי בעונות הידועים המבואר ברוקח ובכתבי האר"י כמה ימים צריך להתענות עליהם דבזה צריך להתענות אפילו לא מצי לצעורי נפשיה אלא מיירי כשמתענה משום תשובה על עונות שאדם דש בעקביו:

   (ב) נקרא חוטא – על שמחליש כוחותיו וכתבו ספרי המוסר דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול מושך ידו ממנו זה נחשב ג"כ לסיגוף ומתכפרים עונותיו. וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש עי"ז וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים כ"א ברסן פיו ובתאותיו וזהו התשובה וכו':

2. סעיף ב׳

   תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתעני' שממעט במלאכת שמים אלא א"כ כשהציבור מתענים שלא יפרוש עצמו מהם ומלמדי תינוקו' דינם כת"ח:

   משנה ברורה (3 סעיפים קטנים)

   (ג) ת"ח וכו' – ומי שתורתו אומנתו נקרא ת"ח לענין זה אף בזה"ז [אחרונים]:

   (ד) אינו רשאי וכו' – היינו אפילו אם יכול לסבול התענית שאינו מזיקו ומ"מ מתמעט לימודו עי"ז. וכ"ז בשאין לו עונות ידועים אבל ביש לו עונות ידועים שצריך להתענות עליהם גם ת"ח צריך להתענות ואפילו היכי שקשה לו התענית ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית וילמוד יותר ממה שהיה רגיל וכעין זה איתא בתנחומא אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים ואם דף אחד ישנה שני דפין [וכ"ז הוא לאחר ששב מדרכו הרעה דאל"ה הרי הוא כטובל ושרץ בידו] ועיין מש"כ בזה בביאור הלכה:

   (ה) דינם כת"ח – דאיכא בהו תרתי שממעטין במלאכת שמים וגוזלין את הבריות דאפילו שארי פועלים אסורים להתענות כמ"ש בח"מ סי' של"ג ס"ה וכ"ש בהם. קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד שקבלו על עצמן תענית נדרן קיים [אפילו אין יודעין לשם מי נדרו דאם יודעין נדרן חל מן התורה בשנה אחת מקודם דהיינו בקטן משנעשה בן י"ב ויום אחד ובקטנה משנעשית בת י"א ויום אחד] ואין האב יכול להפר נדרי בתו אלא עד שתהא בת י"ב שנה וששה חדשים דעד אותה הזמן היא ברשות אביה [ומכאן ואילך נעשית בוגרת ואינה ברשותו. ואפילו השנה י"ג היא שנה מעוברת כיון שהגיע הששה חדשים הויא בוגרת] וצריך שיאמר לה דוקא בלשון הפרה [מ"א]. עוד כתב דהאב נאמן לבד על שנותיהם אפילו הוא קטן מאוד לפי הנראה ואחר אינו נאמן אא"כ יש שני עדים. ומשמע קצת בגמרא דאם אין יודעין שנותיו אין נדרו נדר ואפשר דהיינו אם לפי הנראה בקומה שלו הוא קטן שלא הגיע לכלל שנותיו דאל"כ הוי ספיקא דאורייתא:

3. סעיף ג׳

   עיר שהקיפוה עכו"ם וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה אינם רשאים להתענו' שלא לשבר כוחם אלא יקבלו עליהם להתענו' כך וכך תעניו' לכשינצלו וכן אם גזרו גזירה וגזרו שלא להתענו' עליו יקבלו עליהם להתענו' כך וכך תעניו' כשיעבור הגזירה:

עוד: שולחן ערוך · קיצור שולחן ערוך · ספרי הלכה