ספר הזוהר – חלק ב, דף עד ע״ב

אתיישב ההוא רוחא בההוא עפרא ואתלבש ביה, כדין ההוא עפרא מכשכשא ונחת לתתא, ובטש סטרא מארבע סטרין דעלמא, ואתעביד דיוקנא חדא ופרצופא, וההוא רוחא אתטמר מגו לגו, וההוא עפרא דאתכניש מארבע סטרין, בטש לגביה נפש כלילא בעפרא (ס"א ברוחא), וההוא נפש איהו יסודא לעובדי גופא, כפום עובדין דההוא נפש בגופא, הכי אתחזי במשכא לבר.

רוחא דא אתטמר לגו, וההוא אתחזי לבר, סליק ונחית, ובטש באנפוי ואחזי דיוקנין ורשימין, בטש במצחיה אחזי דיוקנין ורשימין, בטש בעינוי ואחזי דיוקנין ורשימין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ג ט) ״הכרת פניהם ענתה בם״.

בוצינא דאתמשך מניה מדידו דחד חוטא ירוקא, שלהובתא דתהו, בטש בידוי בשעתא דבר נש נאים, ורשים רשימין ושרטוטין בידיה, וכפום עובדין דבר נש הכי אתרשים, ואלין אתוון מתהפכן מתתא לעילא, וידעי לון חברי קשוט ברשימו דאתוון דבוצינא, וכל אלין חילין דלגו בבר נש עבדין רשומין ושרטוטין אתוון מתהפכן, מאן דרקים דא, רקים בשפולי משכנא, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) ״רקמתי בתחתיות ארץ״, בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.

עיינין חוורין, ואברין סומקין באתריה דנפיק מיניה-- דא איהו באת פ' ואת ר' כלילא כחדא, מצחיה רב, תלת שרטוטין סלקין במצחיה, שית זעירין אחרנין, סומק הוא ולא סומק קיימא בין תרין גוונין, שעריה אוף הכי, אנפוי רברבן, שעריה קמיט ולא כל כך, תלי זעיר תחות אודנוי, טב איהו, מארי דמהימנותא, מארי דרוגזא תקיף, בשעתא דאתרגיז ההוא סומקא דתחות עינא אתפשט בעיניה, רוגזיה ביש, בשעתא דמליל ברוגזיה סתים פומיה ונפיק תננא מנחירוי, ולזמן זעיר נח רוגזיה ולא כל רוגזיה, עד יומא אחרא או תרין יומין, דא אצלח לזמנין ולזמנין לא, אבל קאים תדיר באצלחותא בין זעיר ובין רב.

ואי סומקא דפום עינא זעיר כחוטא, ולא אתפשט בשעתא דרוגזיה בעינא, ואית ביה כל הני סימנין, חלשא בלבא, ואיהו דחיל מכלא