ספר הזוהר – חלק ב, דף עד ע״א

בחדוי על לביה, שפוון דיליה עתיקין, מארי גאותא בשגעונא, לישנא בישא.

שערוי שעיעין רברבין וסגיאין, אנפוי אנפין אריכין זעיר, ועגולין זעיר, לזמנין אתחרט מכל מה דעבד, ותב לקלקוליה, בעיניה תשכח שורייקי, תרין בעינא דימינא, וחד בעינא דשמאלא, אודנוי זעירין, קיימין בקיומא.

זרעא דדוד בהפוכא, זרעא דדוד כל סימנין אלין לטב ולמעבד טיבו, בר שפוון רברבין, דכל מאן דשפוותיה רברבין, מאריה דלישנא בישא איהו, בין זכאה בין חייבא, בר אי צדיק גמור הוא, ובזכיו דיליה נצח ונטיר גרמיה.

עיינין ירוקין, זעיר מגוון סומק אזיל בינייהו, במצחיה תרין רשומין מסטרא דא לסטרא דא, וחד לעילא זעירא, וחד לתתא, איהו באת פ' ואת ר', דא מצחיה רב בעגולא, איהו טב לכלא, יהיב מכל מה דאית ליה לכל בר נש, וותרן איהו, שערוי שעיע ותלי, בסטר ימינא אית ליה חוורו דשערי מיומא דאתברי:

מתניתין, בני עלמא מאריהון דסכלתנו, פקיחי עיינין, מאריהון דמהימנותא, די הוה גניזא בכו, מאן מנכון דסליק ונחית, מאן די רוח אלהי"ן קדישין ביה, ליקום ולינדע.

בשעתא דסליק ברעותא דרישא חוורא, למברי אדם, בטש בגו בוצינא חדא, ובטש בוצינא בפטישא דנהיר, וההוא פטישא דבוצינא אפיק נשמתין, אוף הכי בטש גו טנרא חדא תקיפא, ואפיק ההוא טינרא שלהובא חדא מלהטא, מרקמא בכמה גוונין, וההוא שלהובא סלקא ונחתא, עד דההוא פשיטו (נ"א פטישו) בטש ביה, ותב ואתישב בדוכתיה, ואתעביד רוחא דחייא.

וההוא רוחא אתתחם, ונטיל גוון חד משמשא, נחית לתתא נטיל גוון חד מסיהרא, סטא לימינא נטל גוון מייא כליל בפומא דאריה חדא, סטא לשמאלא נטל גוון אשא כליל בפומא דחד שור סומקא כוורדא, סטא לקמיה נטל גוון רוחא כליל בפומא דחד נשר רברבא רב גדפין מאריה דנוצה, כל גוונין ביה מתחמן, סטא לאחורא נטל גוון עפרא כליל מארבע סטרי עלמא בפומא דאדם, וכל דיוקנין מסתכלן לגביה.