ספר הזוהר – חלק ב, דף צב ע״ב

״זכור״-- רזא דדכורא איהו, רזא דדכורא דנקיט כל שייפי דעלמא עלאה; ״את יום השבת״, לאסגאה מעלי שבתא דאיהו לילה, ודא איהו 'את'; ״לקדשו״-- דאצטריך קדושה מגו עמא קדישא, ולאתעטרא בהו כדקא חזי.

'זכור' אתר דלית ליה שכחה, ולא קיימא ביה שכחה, דהא לית שכחה באתר דברית עלאה, וכל שכן לעילא, ולתתא אית שכחה, אתר דאצטריך לאדכרא, ועל דא כתיב (תהלים קט יד) ״יזכר עון אבותיו וגו'״. ואית תמן ממנן דאדכרן זכיין דבר נש וחובוי, ולית שכחה קמי כרסייא קדישא, מה דאיהו קמיה, ומאן איהו קמיה, זכור, וכל שכן לעילא, בגין דכלא רזא דדכורא איהו, ותמן אתגליף רזא דשמא קדישא יה"ו. ולתתא אצטריך לאתקדשא, ובמה אתקדש בזכור, דהא מניה נטיל כל קדושן וכל ברכאן, ודא כד מתעטרא מעלי שבתא על עמא קדישא כדקא יאות, בצלותין ובבעותין, ובסדורא דחדוה.

ואי תימא זכור לא אצטריך לאתקדשא, דהא מניה נפקין כל קדושין דעלמא? לאו הכי, דהא דא אצטריך לאתקדשא ביממא, ודא אצטריך לאתקדשא בליליא, וכל קדושין נטלין לון ישראל לבתר, ואתקדשן בקדושי דקודשא בריך הוא: