ספר הזוהר – חלק א, דף קנו ע״ב

לא אתער לגבי עלמא עלאה, אלא כד אינון דודאים יהבין ריחא לימינא, כיון דאינון יהבי ריחא לימינא, וימינא אתער לגבי עלמא עלאה, מיד עלמא תתאה אתער לשאלא מה דאצטריך.

מה כתיב ״ותאמר רחל אל לאה, תני נא לי מדודאי בנך״ -- הב לי ברכאן מההוא אתערו דאינון דודאים דאתער לגבך סטר ימינא, כדין עלמא עלאה בחדוה בשעשועא אתיב לגבה, ואמרת המעט קחתך את אישי, כאמא לגבי ברתא, ואי הכי בעלה דעלמא עלאה יעקב איהו, לאו הכי, אלא תיאובתא דאבא תדיר לאו איהו אלא לגבי ברתא דנא, (דאיהי) דהאי בת רחימו דיליה לגבה תדיר, בגין דאיהי בת יחידאה בין שית בנין, ולכל אינון שית בנין פליג לון חולקין ונבזבזן ומתנן, ולה לא פליג, ולית לה ירותא כלום, ועל כל דא איהו אשגח בה בתיאובתא ורחימו יתיר מכולא.

ברחימו דיליה קרא לה בת, לא ספיק ליה דא וקרא לה אחות, לא ספיק ליה דא קרא לה אם בשום אמיה, לא ספיק ליה דא קרא לה בשמיה, דכתיב (איוב כח יב) והחכמה מאין תמצא, חכמה ודאי, ועל דא עלמא עלאה אמרת לגבה המעט קחתך את אישי, דכל רחימו דיליה אתמשך לך לגבך, ועל דא בשעשועא ורחימו אימא לגבי ברתא.

מה אתיבת איהי, לכן ישכב עמך הלילה, בכל אתר לכן שבועה איהי, ישכב, מהו ישכב, אלא שכיבה בכל אתר תקונא דנוקבא לגבי דכורא, לאעלא בה ציורא דאתוון כלהו, ודא איהו ישכב, י"ש כ"ב, י"ש דא איהו עלמא עלאה רזא דאורייתא, נקודה טמירא דאתער לגבה כ"ב אתוון, ודא הוא ישכב. י"ש עלמא דאתי, דכתיב (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש, כ"ב, נקודה עלאה דאעיל כל כ"ב אתוון, רזא דכל אורייתא