ספר הזוהר – חלק א, דף קמז ע״ב

דנוקבא דקב"ה, כמה דנפקי כל נהורין מהאי עלמא, הכי נמי נטיל כלא האי עלמא, דהא דא כגוונא דא, ובגין כך באר שבע דא יובלא, באר (שבע) דא איהי שמטה, (נ"א דהא דא כגוונא דא) (כלא לקב"ה) ושמשא (דא) לא נהיר אלא מיובלא, (ס"א ואיהו נטיל כל נהורין, ויהיב לגו שמטה) ובגין כך ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה דא מערב דאיהי שמטה.

רבי שמעון אמר, ויצא יעקב מבאר שבע, דא מערב שנת השמטה, וילך חרנה דא שנת ערלה, בגין דנפק מרשו קדישא, לרשו אחרא, דהוה עריק מאחוי, כמה דאתמר. וכד מטא לבית אל דאיהו ברשו קדישא, מה כתיב? ״ויפגע במקום״ -- מאן מקום? רבי חייא אמר, דא הוא מקומו דקאמרן, דכתיב ואל מקומו שואף (זורח הוא שם), וילן שם כי בא השמש, כמה דאת אמר שואף זורח הוא שם, דהא בגין לאנהרא ליה קאתיא.

״ויקח מאבני המקום״ -- אבני המקום לא כתיב, אלא מאבני המקום, אלין אינון אבני יקר מרגלאן טבאן, דאינון תריסר אבנין עלאין, כמה דכתיב (מ"א יח לא) שתים עשרה אבנים, ותחות אלין תריסר אלף ורבוון אבני פסילן, וכלהו אקרון אבנין, בגין כך מאבני המקום, ולא אבני (ס"א המקום) דא הוא מקום דקאמר.

״וישם מראשותיו״ -- מראשותיו דמאן, אלא מראשותיו דההוא מקום, מאי מראשותיו, אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה, לא, אלא מראשותיו לארבע (ס"א רישי) סטרין דעלמא, תלת אבנין לסטר