ספר הזוהר – חלק א, דף קכו ע״א

רישיה ואפיק לישניה, ונטיל עשבין ידיען, ואוקיד כלא ועביד מניה קטרתא חדא, לבתר נטיל רישא דההוא חויא, ובזע ליה לארבע סטרין, ועביד מניה קטרתא אחרא, ועביד עגולא חד, והוה אמר מלין, ועביד עובדין אחרנין, עד דאמשיך עליה רוחין מסאבין, ואודיעין ליה מה דאצטריך, ועביד בהו עובדוי, כפום מה דאינון ידעי מסטרא דההוא חויא דרקיעא, מתמן אתמשך בעובדוי וחרשוי, עד דאמשיך עליה רוח מההוא נחש קדמאה, ומהכא הוה ידע ידיען וחרשין וקוסמין, ובגין כך כתיב (במדבר כד א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, נחשים ודאי, ועקרא ושרשא במסאבותא איהו כמה דאתמר, ולבתר שירותא דכלא לאו איהו אלא בנחש.

אמר רבי יוסי, אמאי כל זייני חרשין וקוסמין לא אשתכחו אלא בנשייא, א"ל הכי אוליפנא, מדאתא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, בה אטיל ולא בבעלה, אמר הכי הוא ודאי, אתא רבי יוסי ונשקיה לרבי יצחק, אמר כמה זמנין שאילנא האי מלה ולא זכינא בה אלא השתא. אמר ליה כל הני עובדין, וכל מה דידע בלעם, מאן אתר אוליף ליה, א"ל מאבוי אבל באינון הררי קדם דאיהו ארץ קדם, אוליף כל חרשין וכל זיני קוסמין, בגין דבאינון טורי אינון מלאכי עז"א ועזא"ל, דאפיל לון קב"ה מן שמיא, ואינון קטירין בשלשלאי דפרזלא, ואודיעין חרשין לבני נשא, ומתמן הוה ידע בלעם כמה דאת אמר (שם כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם.

אמר ליה והא כתיב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו, א"ל סטרא תתאה דאתיא מרוח מסאבא דלעילא, הוא רוח מסאבא דשליט במדברא, כד עבדו בני ישראל ית עגלא, בגין לאסתאבא בהדיה דאיהו תתאה, ובכלא