ספר הזוהר – חלק א, דף קא ע״א

תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, וכתיב ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, ולא יכיל מלאכא דמחבלא לשלטאה ונתבטלה מותנא.

רבי אחא אזל לכפר טרשא, אתא לגבי אושפיזיה, לחישו עליה כל בני מתא, אמרו גברא רבא אתא הכא ניזיל לגביה. אתו לגביה. אמרו ליה לא חס על אובדנא! אמר להו מהו? אמרו ליה דאית שבעה יומין דשארי מותנא במאתא, וכל יומא אתתקף ולא אתבטל. אמר להו ניזיל לבי כנישתא ונתבע רחמי מן קדם קודשא בריך הוא. עד דהוו אזלי, אתו ואמרו ״פלוני ופלוני מיתו, ופלוני ופלוני נטו למות״. אמר להו רבי אחא: לית עתא לקיימא הכי דשעתא דחיקא, אבל אפרישו מנכון ארבעין בני נשא מאינון דזכאין יתיר, עשרה עשרה לארבעה חולקין, ואנא עמכון, עשרה לזווייתא דמאתא, ועשרה לזווייתא דמאתא, וכן לארבע זווייתא דמאתא, ואמרו ברעות נפשכון עניינא דקטרת בוסמין דקודשא בריך הוא יהב למשה, ועניינא דקרבנא עמיה.

עבדו כן תלת זמנין, ואעברו בכל מאתא לארבע זווייתא, והוו אמרין כן. לבתר אמר להו ניזיל לאינון דאושיטו למימת, ואפרישו מנייכו לבתיהון ואמרו כדין. וכד תסיימו - תמרון אלין פסוקייא: ״ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו' ויקח אהרן וגו' ויעמד בין המתים וגו'״.