ספר הזוהר – חלק א, דף צט ע״ב

אמר רבי יהודה, בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת שמחה, והצדיק בטוח במיתתו כדי לקבל שכרו, הה"ד וירא וירץ לקראתם בשמחה לקבל פניהם, מאיזה מקום, מפתח האהל כדקא אמרן, וישתחו ארצה לגבי שכינה.

רבי יוחנן פתח ואמר, (שיר ב יז) ״עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים״. ״עד שיפוח היום וגו'״ - זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין. תא חזי מה כתיב (קהלת ו ו) ״ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו'״ - ביום המיתה כל מה שחיה נחשב כיום אחד אצלו. אמר רבי שמעון, נשמתו של אדם מתרה בו ואומרת עד שיפוח היום (ונסו הצללים) וידמה בעיניך כהרף עין, בעודך בעולם הזה, ״ונסו הצללים״, הה"ד (איוב ח ט) ״כי צל ימינו עלי ארץ״, בבקשה ממך ״סוב דמה לך דודי לצבי וגו'״.

דבר אחר, ״עד שיפוח היום וגו'״, אמר רבי שמעון בן פזי, זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין, מה הצבי קל ברגליו, אף אתה היה קל כצבי או כעפר האילים, לעשות רצון בוראך כדי שתנחל העולם הבא, שהוא הרי בשמים, הנקרא הר יהו"ה הר התענוג ההר הטוב.