ספר הזוהר – חלק א, דף צט ע״א

ברייתי, מסגיאות קדושתא דאית ביה. לבתר נפיק רבי עקיבא וגעי, ונבעין עינוי מיא. והוה אמר ווי רבי ווי רבי, דאשתאר עלמא יתום מנך.

עאלו כל שאר חכימיא גביה, ושאלו ליה, ואתיב להון. הוה דחיק ליה (שעתא) לרבי אליעזר. אפיק תרי דרועוי ושוינון על לביה. פתח ואמר, אי עלמא, עלמא עלאה חזרת לאעלא ולאגנזא מן תתאי כל נהירו ובוצינא. ווי לכון תרי דרעי, ווי לכון תרי תורות, דישתכחון יומא דין מן עלמא. דאמר רבי יצחק כל יומוי דרבי אליעזר, הוה נהירא שמעתא מפומיה כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני. אמר, אורייתא (סברית גמרא) גמרית, וחכמתא סברית, ושמושא עבדית, דאילו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים - לא יכלין למכתב. ולא חסרי תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא, ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא. ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מניה.

והוו שאלין מניה בההוא סנדלא דיבום, עד דנפק נשמתיה ואמר טהור. ולא הוה תמן רבי עקיבא. כד נפק שבתא אשכחיה רבי עקיבא דמית, בזע מאניה וגריר כל בשריה, ודמא נחית ונגיד על דיקניה. והוה צוח ובכי. נפק לברא ואמר שמיא שמיא, אמרו לשמשא ולסיהרא, דנהירותא דהות נהיר יתיר מנהון הא אתחשך.