ספר הזוהר – חלק א, דף קיד ע״ב

אתער רחמי, דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא קול חד כליל באשא ורוחא ומיא דנפקי כחדא מגו שופר, הכי נמי אתער לעילא שופר, וההוא קול דכליל באשא ומיא ורוחא אתתקן, ונפק דא מתתא ודא מעילא, ואתתקן עלמא ורחמי אשתכחו, וההוא מקטרגא אערבב דחשיב לשלטאה בדינא ולקטרגא בעלמא, וחמי דמתערי רחמי, כדין אערבב ואתשש חיליה, ולא יכיל למעבד מידי, וקב"ה דאין עלמא ברחמי, דאי תימא דדינא אתעביד לאו הכי, אלא אתחברו רחמי בדינא ועלמא אתדן ברחמי.

תא חזי כתיב, (תהלים פא ד) ״תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו״-- דאתכסיא סיהרא דהא כדין שלטא האי חיויא בישא ויכיל לנזקא עלמא, וכד מתערי רחמי סלקא סיהרא ואתעברת מתמן ואיהו אתערבב ולא יכיל לשלטאה, ואתעבר דלא יתקרב תמן, ועל דא ביום ר"ה בעינן לערבבא ליה, כמאן דאתער משנתיה ולא ידע כלום. ביום הכפורים בעינן לנייחא, ולמעבד ליה נייחא דרוחא בשעיר דקרבין ליה, וכדין אתהפך סניגוריא עלייהו דישראל.

אבל ביומא דר"ה אתערבב דלא ידע, ולא יכיל למעבד כלום, חמי אתערותא דרחמי סלקין מתתא, ורחמי מלעילא, וסיהרא סלקא בינייהו, כדין אתערבב ולא ידע כלום, ולא יכיל לשלטאה, וקב"ה דן להו לישראל ברחמי וחייס עלייהו, ואשתכח להו זמנא כל אינון עשרה יומין דבין ר"ה ליום הכפורים לקבלא כל אינון דתייבין קמיה, ולכפרא לון מחובייהו, וסליק לון ליומא דכפורי, ועל דא בכלא קב"ה פקיד לון לישראל למעבד עובדא בגין דלא ישלוט עלייהו מאן דלא אצטריך, ולא ישלוט עלייהו דינא, ויהון כלהון זכאין בארעא