ספר הזוהר – חלק א, דף קיד ע״א

בישא דאתפתה ביה אדם, שליט על אדם, ושליט על בני עלמא, איהו קאים למסטי עלמא, ועלמא לא יכיל לנפקא מעונשיה עד דייתי מלכא משיחא, ויוקים קב"ה לדמיכי עפרא, דכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח וגו', וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא.

ותא חזי, הא כתיב (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו', תא חזי כל בני עלמא ע"י מלאך המות נפקת נשמתייהו, אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה, לאו הכי, אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה, עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובגין כך ולארץ לא יכופר וגו', ולארץ דילן, ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר, כל שכן דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא, וקב"ה חייס על בנוי, ובגין כך קרבין על האי, עגלה בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל ההיא נשמתא דבר נש מניה, ולא ישתכח מקטרגא על (ד"א ל"ג קריבין בהאי) עלמא. ורזא עלאה תנינן הכא, שור פרה עגל עגלה כלהו ברזא עלאה אשתכחו, ובגין כך בדא מתקנין ליה, ודא הוא דכתיב, ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו', לא שפכה ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכלא יהיב קב"ה עיטא לעלמא.

תא חזי, כגוונא דא ביום ר"ה ויום הכפורים, דדינא אשתכח בעלמא, איהו קאים לקטרגא, וישראל בעיין לאתערא בשופר, ולאתערא קול דכליל באשא ומיא ורוחא ואתעבידו חד, ולאשמעא ההוא קול מגו שופר, וההוא קול סלקא עד אתר דכרסייא דדינא יתבא, ובטש בה וסלקא, כיון דמטא האי קול מתתא, קול דיעקב אתתקן לעילא, וקב"ה